• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 79: "השתולים" (2006)

26 באפריל 2018 מאת אור סיגולי

טקס האוסקר ה-79 המשיך את הקו יוצא הדופן של תחילת שנות האלפיים, עם שנה שכקודמותיה שברה את כל הסטטיסטיקות המוכרות לנו עד אותה תקופה. זוכה 2006 היה "השתולים" (The Departed), שכמו שני הזוכים לפניו ושני הזוכים אחריו, לא רק שהיה סרט גברי, עכשווי ומחוספס בשונה ממה שהכרנו כ"סרט אוסקר", אלא גם לא ממש יצא לעולם כמתמודד מרכזי לפרס. למעשה זה נראה כאילו הבמאי מרטין סקורסזי היה כל כך מאוכזב מכישלונות האוסקר היחסיים של "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס", שהוא החליט לרדת מכל הקונספט הזה של המירוץ לזהב והפקות הענק המפוארות, וחזר לסרטי הפשע שפרסמו אותו, אלו שהוכיחו בעבר שאינם מייצרים עניין אצל האקדמיה. זאת אחת הסיבות מדוע באולפן שלו, וורנר ברוס, בכלל לא חשבו על קמפיין לעונת הפרסים.

בחלקה הראשון של העונה ההימורים התרכזו בדרמת האנסמבל "בבל" שעסקה בנושאים חשובים כמו הגירה ואלימות בחברה המודרנית, "נערות החלומות" שהיה למיוזיקל הגדול והמשמעותי של אותה שנה, וסרט המלחמה של קלינט איסטווד "גיבורי הדגל" (בו השקיעו וורנר ברוס את מירב המאמצים בהתחלה). אבל עונת הפרסים שהחלה להתגבש הראתה סימנים שונים לחלוטין. "נערות החלומות" לא זכה להצלחה אצל הביקורת והקהל ולכן נשר מהמרוץ, "גיבורי הדגל" זכה לפחות התלהבות מאשר סרט המלחמה השני של איסטווד "מכתבים מאיוו ג'ימה" שהחל לצבור תאוצה רצינית, קומדיית האינדי "מיס סאנשיין הקטנה" הפכה להיות חביבת העונה, אבל יותר מזה – הסרט שנעשה כקונטרה לאוסקר, "השתולים", פתאום סימן את סיכוי הזכייה הכי גבוהים של סקורסזי מזה שנים, על אף אופיו הז'אנרי של הסרט והעובדה שמדובר ברימייק לסרט הונג-קונגי.
היה מאוד מבלבל ב-2006.

רשימת המועמדויות של אותה שנה חשפה שאנחנו עומדים בפני אחד האוסקרים המוזרים ביותר אי פעם, בלי פרונט-ראנר מרכזי. שניים מהסרטים הכי מעוטרים במועמדויות של 2006, "נערות החלומות" (8) ו"המבוך של פאן" (6) בכלל לא היו מועמדים לסרט הטוב ביותר, וחמשת המועמדים הסופיים צברו כמות נמוכה מאוד של מועמדויות ולכן לכל אחד מהם היה קייס סטטיסטי די קשוח לזכותו. זה הפך את ההימורים של האוסקר ה-79 לאחד הקשים ביותר בתולדות הפרס.
"מיס סאנשיין הקטנה" זכה בפרס איגוד השחקנים והמפיקים, מה שעל פי הסטטיסטיקה הפך אותו למועמד המוביל, אבל הוא קומדיה ובכלל לא קיבל באוסקר מועמדות לבימוי; "המלכה" היה היחיד מכל החמישייה שהיה מועמד גם לטריפל הבימוי, הכתיבה ואחת מקטגוריות המשחק הראשיות (הלן מירן, שגם זכתה); "בבל" היה שיאן המועמדויות  מבין כל החמישה (7 בסך הכל), הוא התהדר בקאסט שחקנים חזק במיוחד והייתה לו את היוקרה של פסטיבל קאן שם זכה בפרס הבימוי; "מכתבים מאיוו ג'ימה" פתח את העונה כמוביל עם זכייה נחשקת בפרס הסרט מטעם ה-national board of review שאז נחשבו לחזאי אוסקר אמינים; ו"השתולים" היה אחד הסרטים הפופולריים של השנה, ועוד מבמאי שהוליווד קצת מתביישת מכך שעדיין אין לו אוסקר לשמו, אבל מצד שני היותו רימייק לסרט הונג-קונגי הטיל ספק בסיכוייו. אנחנו יודעים איך זה נגמר.

יש משהו חמוץ-מתוק בניצחון הזה של מרטין סקורסזי. מצד אחד, זהו אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים, אדם שעזר לעצב את הקולנוע המודרני כפי שאנחנו מכירים אותו, ובאופן כללי יוצר אהוד שאהבת הקולנוע שלו פשוט מדבקת. אם יסיים את הקריירה שלו בלי אוסקר תחרותי, זה יהיה כתם על האקדמיה ממש כמו אלפרד היצ'קוק (שבכל זאת ביים סרט זוכה, "רבקה") או סטנלי קובריק (שזכה באוסקר, אבל בפרס האפקטים על "2001: אודיסאה בחלל"). מאידך, סקורסזי הוא האיש שביים את "החבר'ה הטובים", "השור הזועם", "נהג מונית", "רחובות זועמים" ו"עידן התמימות", כך שעם כמה ש"השתולים" הוא יופי של סרט – ואומר זאת כאן ועכשיו, זה יופי של סרט – האם הוא צריך לזכות על הסרט הזה, או שאפשר לנסות ולחכות עוד קצת עד שיעשה יצירת מופת אמיתית, והזכייה הנחשקת שלו לא תחשב רק בפרס מפעל חיים, אלא כזו שבאמת הורווחה ביושר?
זאת שאלה פתוחה, אבל אם צריך רגע לשים את הפקטור הזה בצד, אני באמת חושב שמבין המועמדים לאוסקר 2006, "השתולים" הוא הזכייה הראויה ביותר. כמובן שהיו סרטים גדולים יותר באותה שנה, ואני ללא ספק הייתי מצביע ל"הילדים של מחר" או "חצי נלסון", אבל במסגרת לוח המשחק ההוליוודי, לא צריכה להיות בעיה גדולה עם ניצחון "השתולים".

מארגני הטקס היו כל כך בטוחים בסיכוייו של מרטי בפרס הבימוי, שהם הזמינו את בני דורו סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס ופרנסיס פורד קופולה להגיש את פרס הבימוי. למרבה המזל הם צדקו, וסקורסזי נקרא לבמה בזמן שכל הקהל נעמד על רגליו. בהומור עצמי מאפיין ומקסים, פנה סקורסזי לשלושת חבריו לאחר שאחז בפסלון, וביקש מהם לבדוק את המעטפה שוב (בדיחה, אגב, שהחל מהטקס של שנת 2016 תהיה מאוד לא מצחיקה). אבל בכל ההגינות, זה היה רגע אוסקרי מרגש מאין כמוהו. בשלב הזה היה ברור שהקטגוריה הבאה שתוכרז, פרס הסרט הטוב ביותר, תלך אל "השתולים" שעד אותה נקודה גם גרף את פרס התסריט המעובד והעריכה. כך הפך הסרט הזה לזוכה האוסקר הראשון שהוא בעצם רימייק לסרט זר.

אז אחרי שהזכרתי את זה רק שלוש פעמים, אפשר לפרט על מקורותיו של "השתולים". בראשית היה סרט האקשן ההונג-קונגי "דרך ללא מוצא", שביימו לאו וואי-קונג ואלן מאק בשנת 2002. הזכויות לרימייק נקנו על ידי בראד פיט ("השתולים" היה הסרט הראשון שפיט חתום על הפקתו, ואחד מתוך שלושה סרטים שהפיק וזכו באוסקר, יחד עם "12 שנים של עבדות" ו"אור ירח". עם זאת, בגלל בירוקרטיה של האקדמיה, הוא זכה לאחוז אוסקר רק בזכות המנצח של 2013) וסקורסזי לקח על עצמו את הפרויקט, כמין אקט הטהרות מהפקות האוסקר הקודמות שלו. העלילה הועתקה על ידי התסריטאי ווילאם מונהאן מהונג קונג לבוסטון, שהפכה מאז לאחת מהערים הפופולריות ביותר בקולנוע האמריקאי, עם "נראתה לאחרונה", "פייטר", "נקודת שוויון", "גנב עירוני", "חוקי הפשע" והגיעה שוב למעמד האוסקר לאחרונה עם "ספוטלייט". זה אומר שהמון שחקנים ניסו לאמץ לעצמם את המבטא הבוסטוני המפורסם. רק קומץ מהם באמת הצליח.

הסרט מביא את סיפורם של שני שוטרים צעירים ומבטיחים. האחד, סאליבן (מאט דיימון), שגדל תחת חסותו של קוסטלו, המאפיונר הגדול של בוסטון (ג'ק ניקולסון), והפך לבלש על מנת שיוכל לשמש כחפרפרת מטעם ארגון הפשע בתוך משטרת העיר. השני, קוסטיגאן (לאונרדו דיקפריו) הוא בחור מבריק וחסר כל, שהמשטרה משתמשת בו כדי להפוך אותו לשוטר סמוי אצל קוסטלו, תוך כדי מחיקת זהותו האמיתית וסיכון חייו על בסיס יומיומי. זוהי נקודת הפתיחה לסרט הפשע המהיר, הארוך (שעתיים וחצי, גאדמיט), האלים והמאוד מוצלח הזה.
אני צפיתי ב"דרך ללא מוצא" מזמן, עוד לפני הפקת "השתולים", ואני זוכר שאהבתי אותו מאוד אבל ממרחק הזמן אינני לגמרי יכול לעמוד על איכויותיו ולהשוות בין השניים. אני יוצא מנקודת הנחה סינפילית ומוטה שהוא בטח יותר טוב מזה האמריקאי, אבל זה לא הוגן לומר בשלב הזה. אם להתייחס ל"השתולים" כסרט בפני עצמו, אני כאמור אוהב אותו מאוד. זה בהחלט לא פסגת עבודותיו של סקורסזי, אבל משמש כעוד הוכחה לאיזה במאי חכם ומיומן הוא, וכמה מעולה הוא בעבודה עם שחקנים.

גם התסריט זוכה האוסקר של וויליאם מונהאן הוא נקודת חוזק של הסרט הזה. אין ספק שהיה אפשר לקצץ פה ושם ולהפוך את הכל למהודק יותר, אבל הדמויות כתובות היטב, הדיאלוגים נהדרים, ויש בו שילוב מעולה של אקשן, מתח, והומור מצוין שצץ פה ושם. קרדיט ענק חייב להגיע גם לעורכת הקבועה של סקורסזי, תלמה סכונמייקר, גם היא עוטרה באוסקר על עבודתה פה (זה היה האוסקר השלישי שלה, אחרי סרטי סקורסזי "השור הזועם" ו"הטייס"), שחתכה סרט מורכב למדי מבחינת התרחשות, שברה חוקי עריכה קלאסיים לטובת אפקטיביות מרהיבה, ובראה כמה סצנות בלתי נשכחות. נקודות השיא של סכונמייקר פה, לדעתי, הן סצנת מעקב לילית שמתחילה בבית קולנוע לסרטים פורנוגרפיים, ולקראת הסוף באחת מסצנות המוות המפתיעות ביותר בקולנוע.
צלם הסרט, מייקל בולהאוס הענק ("דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט", "דרקולה" ולא מעט מסרטיו הגדולים של סקורסזי), גם הוא מדהים כהרגלו, אבל דווקא ממנו האקדמיה התעלמה באותה שנה. זה הפך את "השתולים" לזוכה פרס הסרט הרביעי ברציפות שאיננו מועמד לפרס הצילום. במהלך חייו צבר בולהאוס רק שלוש מועמדויות לאוסקר ("משדרים חדשות", "נערי בייקר המופלאים", "כנופיות ניו יורק") אבל מעולם לא זכה. הוא נפטר ב-2017.

אין ספק שאחד הדברים שהופכים את "השתולים" לסרט כל כך מהנה לצפייה הוא צוות השחקנים שלו. אנסמבל די מדהים של שחקני אופי שכל אחד מהם, להוציא אחד מרכזי שעוד נדבר עליו, מייצר הופעה משובחת שמטשטשת את הגבול בין טוב ורע.
הסרט הזה סימן את שיתוף הפעולה השלישי של לאונרדו דיקפריו וסקורסזי, אחרי "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס", ולפני "שאטר איילנד" ו"הזאב מוול סטריט". זהו זוכה הסרט הטוב ביותר השני של דיקפריו מאז פריצתו ב"טיטניק", וזה מדהים לראות איזה שחקן ענק הוא הפך להיות במהלך השנים. זאת הייתה שנה מעולה לדיקפריו, שכיכב גם ב"לגעת ביהלום" ועליו היה מועמד לאוסקר השחקן הראשי. כתבי האוסקר העסיקו את עצמם בשאלה מה היה קורה האם דיקפריו היה מועמד על "השתולים" במקום על סרט האקשן של אדוארד זוויק, והאם הוא היה מצליח לנצח את המועמד המוביל של אותה שנה, פורסט וויטאקר ("המלך האחרון של סקוטלנד"). לעולם לא נדע.
האמת שכל מרוץ פרסי המשחק של "השתולים" היה בלגן אחד גדול, מכיוון שהאולפן לא ידע האם להריץ גם את דיקפריו וגם את מאט דיימון לפרסי הראשיים, ולהשאיר את קטגוריות המשנה למארק וואלברג וג'ק ניקולסון. זה יצר מצב שבמהלך העונה דיקפריו התמודד עם "השתולים" גם כראשי וגם כמשנה, ממאט דיימון התעלמו כמעט לחלוטין, ובסופו של דבר אף אחד מהם לא היה מועמד. לגבי דיימון זה עוד בסדר, אבל ההשמטה של דיקפריו וההופעה המעולה שלו מהסרט הזה ספציפית הייתה די מבאסת.
דיקפריו ודיימון התמודדו זה מול זה תשע שנים לאחר מכן, בשנת 2015. דיימון בזכות "להציל את מארק וואטני", ודיקפריו על "האיש שנולד מחדש". זכייתו של האחרון הייתה זהה למדי לניצחונו של סקורסזי עם "השתולים" – אלו היו פרסי מפעל חיים מסוג "השתדלת מספיק" הרבה יותר מאשר ניצחון מוצדק על עבודה נקודתית.

השחקן היחיד שהיה מועמד בסופו של דבר מ"השתולים" הוא מארק וואלברג, כסרג'נט דינגהאם הקשוח (הנוכחות של וואלברג ודיקרפיו בסרט הזה הופכת אותו לדאבל-פיצ'ר מושלם עם "יומן נעורים", בו גילמו שני חברים טובים שמתדרדרים לסמים). זוהי עד היום מועמדותו היחידה של וואלברג הנהדר-לרוב לאוסקר, על אף שהיו לו הופעות אדירות כמו ב"לילות בוגי", "אני אוהב האקביז", "פייטר" ו"אסון בלב ים". הוא הצליח לקחת את הספוט שהיה אמור ללכת לג'ק ניקולסון בתפקיד קוסטלו האכזר, שממנו האקדמיה פחות התרשמה. אני חייב להודות שבצדק. ניקולסון, שזהו זוכה האוסקר השלישי בהשתתפותו (אחרי "קן הקוקיה" ו"תנאים של חיבה"), נותן פה הופעה פרועה ומנייריסטית מדי, כאילו סקורסזי לא לגמרי ידע כיצד לרסן את השחקן הזה, שבמהלך המאה ה-20 העניק כמה מההופעות הטובות ביותר בתולדות הקולנוע, וצבר שלושה פרסי משחק באוסקר, אבל נדמה שהאישיות הגדולה מהחיים שלו ישבה פחות טוב על הסרט הזה.
מאז "השתולים" ניקולסון השתתף רק בשני סרטים נוספים, הקומדיות הלא אהודות במיוחד "מתים על החיים" ו"איך אתם יודעים", לפני שהודיע על פרישה. לאחרונה נקשר שמו לרימייק האמריקאי של "טוני ארדמן", אבל שמועות על מצבו המנטאלי בגיל 80 מאירות זאת באור מחשיד. נקווה לטוב.

אם אתם שואלים אותי, אני הייתי נותן מועמדות משנה לשחקן אחר לגמרי מהצוות. עם כל החיבה לוואלברג (ואני מעוניין להדגיש – אני הרוס על הבחור הזה), ג'ק ניקולסון, מרטין שין, ריי וינסטון (שגונב את ההצגה כמעט בכל רגע), או כל שחקן משנה אחר מהסרט, מצטיין "השתולים", בלי שאלות בכלל לדעתי, הוא אלק בולדווין בתפקיד קפטן אלרבי. שלוש שנים אחרי מועמדותו התמוהה לאוסקר על "קולר", ושנה לפני שהתגלה כקומיקאי ענק ב"סאטרדיי נייט לייב" ושכנע את טינה פיי להעניק לו את תפקיד חייו כג'ק דונגי ב"30 רוק" (ולהפוך אותו לשיאן פרסי איגוד השחקנים עם שבע זכיות רצופות!), בולדווין קיבל רק קומץ סצנות ב"השתולים" אבל הוא רומס את כל מי שבסביבה שלו, בונה דמות אדירה מאפס, לא מפספס ביט אחד, והופך את הסצנות לשלו גם אם יש לו שלושה וחצי משפטים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתרשמתי מבולדווין כשחקן, אחרי שנים שבהם רק היה פרצוף יפה, ומאז אני הולך אחריו לכל מקום, למרות שהוא כפי הנראה אישיות בעייתית ולא יציבה, אם לשפוט לפי צהובונים ורישומים של בתי משפט.
בשלב הזה צריך כמובן להזכיר את נציגת המין הנשי היחידה של הסרט, ורה פארמיגה בתפקיד הפסיכיאטרית המשטרתית שמוצאת את עצמה בלבו של משולש רומנטי עם שני הגיבורים. פארמיגה, שתהיה מועמדת לאוסקר ב-2009 על "תלוי באוויר" (והייתה לפייבוריטית שלי אז) ותפתח קריירה נהדרת בקולנוע ובטלוויזיה, נפלאה ב"השתולים" כמו בכל התפקידים שעשתה, על אף שהדמות שלה לא מפותחת מי יודע מה.

כמו בכל אחד מסרטיו של סקורסזי, אפילו הגדולים ביותר, גם הפעם יש כמה בעיות. את האורך המוגזם כבר הזכרנו, לזה אפשר להוסיף כמה נקודות עלילתיות שלא לגמרי מוסברות או יושבות כמו שצריך (אמנע מלפרט מחשש לספויילרים, למרות שמה כבר אפשר להרוס בסרט שהשם הלועזי הוא ספויילר בפני עצמו?), ובעיקר את חוסר הרגישות הפוליטי של סקורסזי. נאמר זאת כך, הבן אדם הזה לא בדיוק מכיר בכל גווני האוכלוסייה כשווי ערך. זה עניין מוכר אצל הבמאי, שאמנם עשה את הסרטים הכי חשובים ומוצלחים שמתרחשים בכרך האמריקאי המודרני, אבל הפעם היחידה שהוא מצא לנכון ללהק מישהו שחור היה את סמואל ל. ג'קסון לשלוש סצנות ב"החבר'ה הטובים". גם ב"השתולים" אפשר למצוא שוטר שחור. אחד. למשהו כמו שתי סצנות. סקורסזי מעולם לא הפנים שהשחורים הם חלק מאוד אינטגרלי מהחברה האמריקאית ונראה לי שבשלב הזה יהיה קשה לשכנע אותו.
לאחר "השתולים" יביים מרטי את "שאטר איילנד" שהיה להצלחה מטורפת בקופות, אבל האוסקר התעלם ממנו לחלוטין. הוא יתחיל את הרומן שלו עם הטלוויזיה בהפקת "אימפריית הפשע" שהייתה לסדרה היקרה ביותר באותה תקופה, וגם תתחיל את נדידתם את של במאי הקולנוע הגדולים אל המסך הקטן (מה שימשיך עם דיויד פינצ'ר, וודי אלן, באז לורמן, ג'יין קמפיון, סטיבן סודרברג והאחיות וואצ'אוסקי, בין היתר). סרטו הבא יהיה "הוגו" שיתקבל בחיבוק חם אצל האקדמיה עם 11 מועמדויות וחמישה פסלונים, ולאחר מכן "הזאב מוול סטריט" שגם יהיה להצלחה גדולה אצל הקהל והאקדמיה (חמש מועמדויות, כולל בימוי וסרט). סרטו האחרון, שהיה לכישלון ידוע מראש על אף שמדובר ביצירה מדהימה, "שתיקה", יהיה מועמד רק לפרס הצילום.

כבר הזכרתי בתחילת הפרק את שני סרטי 2006 החביבים עלי: "הילדים של מחר" ו"חצי נלסון". אחרים שאהבתי מאוד מאותה שנה הם "המארח" המופתי של ג'ונג בון-הו, סרט האימה הלא-מוכר-בקטע-מרגיז "ג'ושוע" של טראוויס בטס, "יוקרה" שרבים מחשיבים כפסגת עבודתו של כריסטופר נולאן, "טיסה 93", "סלית'ר" המופלא של ג'יימס גאן, פארודית הריגול הצרפתית "OSS", "בתוך פריס" של כריסטופר הונורה, סרטו האחרון של דיויד לינץ' "אינלנד אמפייר", "ונדטה", "המדריך להכרת קדושיך", "שגעון של קולג'", "הגרמני הטוב" ו"חיים של אחרים".
זאת גם השנה של הרימייק המשובח ל"גבעות הפחד", "לחזור" של אלמודובר, "המעיין" מאת ארונופסקי, סרטו האחרון בהחלט של רוברט אלטמן "המדריך לחיים בכפר", "אקלים" של נורי בילג' ג'יילן, "בוראט" שהיה לתופעת תרבות, "מארי אנטואנט", האכזבה של בריאן דה פלמה "הדליה השחורה", "הרועה הטוב" שביים דה נירו, "ילדים קטנים", "השטן לובשת פראדה", "אפוקליפטו", "שורטבאס" ועוד.
בישראל התרחשה סנסציה קלה לקראת ההתארגנות של ישראל לפרס האוסקר לסרט בשפה זרה. בטקס פרסי האופיר, ובו כמו תמיד הסרט שנבחר לטוב של השנה נשלח לארה"ב, היה תיקו בין שני סרטים: "אביבה אהובתי" של שמי זרחין (הסרט היחיד שלו שהגיע לכדי זכייה בפרס הסרט) ו"אדמה משוגעת" של דרור שאול. האקדמיה התכנסה שוב ובחרה את נציג ישראל מתוך שני אלו. הזוכה המאושר היה "אדמה משוגעת", אך האקדמיה התעלמה. לא נורא, בשנה הבאה יתחיל עידן חדש.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-79:
הסרט הטוב ביותר: גרהאם גרין – "השתולים"
הבימוי הטוב ביותר: מרטין סקורסזי – "השתולים"
השחקן הראשי הטוב ביותר: פורסט וויטאקר – "המלך האחרון של סקוטלנד"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: הלן מירן – "המלכה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: אלן ארקין – "מיס סאנשיין הקטנה"
שחקנית המשנה הטוב ביותר: ג'ניפר האדסון – "נערות החלומות"
התסריט המקורי הטוב ביותר: מייקל ארנדט – "מיס סאנשיין הקטנה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: וויליאם מונהאן – "השתולים"
הצילום הטוב ביותר: גיירמו נאבארו – "המבוך של פאן"
העריכה הטובה ביותר: תלמה סכונמייקר – "השתולים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: יוג'יניו קבאיירו ופילאר ראבוולטה – "המבוך של פאן"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: מילנה קאנונרו – "מארי אנטואנט"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: גוסטבו סאנטנאולייה – "בבל"
השיר המקורי הטוב ביותר: מליסה את'רדיג' – "אמת מטרידה" (חייבת להתעורר)
מיקס הסאונד הטוב ביותר: מייקל מינקלר, בוב בימר ו-ווילי ד. ברטון – "נערות החלומות"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: אלן רוברט מוראיי ובוב אסמן – "מכתבים מיאוו ג'ימה"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ון נול, האל היקל, צ'ארלס גיבסון ואלן הול – "שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת"
האיפור הטוב ביותר: דיויד מרטי ומונטסה ריבה – "המבוך של פאן"
סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא: ג'ורג' מילר – "תזיזו ת'רגליים"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק – "חיים של אחרים"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: דיויד גוגנהיים – "אמת מטרידה"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: רובי יאנג ותומס לנון – "הדם של מחוז יוניגזו"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: טרוביל קוב – "המשורר הדני"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ארי סנדל – "סיפורים מהגדה המערבית"
פרס מיוחד: אניו מוריקונה
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: שרי לנסינג

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "גלדיאטור" (2000)
19. "מה יפית עמק נוי" (1941)
20. "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003)
21. "צלילי המוסיקה" (1965)
22. "בן-חור" (1959)
23. "מעתה ועד עולם" (1953)
24. "רוקי" (1976)
25. "פלאטון" (1986)
26. "אנשים פשוטים" (1980)
27. "כחום הלילה" (1967)
28. "אמדאוס" (1984)
29. "פורסט גאמפ" (1994)
30. "אוליבר!" (1968)
31. "מיליון דולר בייבי" (2004)
32. "רבקה" (1940)
33. "כנפיים" (1927)
34. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
35. "איש הגשם" (1988)
36. "רשימת שינדלר" (1993)
37. "השתולים" (2006)
38. "גבירתי הנאווה" (1964)
39. "הקיסר האחרון" (1987)
40. "סיפור הפרברים" (1961)
41. "קרמר נגד קרמר" (1979)
42. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
43. "אדם לכל עת" (1966)
44. "כל אנשי המלך" (1949)
45. "הפצוע האנגלי" (1996)
46. "סוף השבוע האבוד" (1945)
47. "גברת מיניבר" (1942)
48. "שיקגו" (2002)
49. "אמריקן ביוטי" (1999)
50. "רוקד עם זאבים" (1990)
51. "טיטניק" (1997)
52. "טום ג'ונס" (1963)
53. "לב אמיץ" (1995)
54. "תנאים של חיבה" (1983)
55. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
56. "העוקץ" (1973)
57. "גראנד הוטל" (1932)
58. "מרטי" (1955)
59. "שייקספיר מאוהב" (1998)
60. "ג'יג'י" (1958)
61. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
62. "המרד על הבאונטי" (1935)
63. "הדירה" (1960)
64. "נפלאות התבונה" (2001)
65. "גנדי" (1982)
66. "המלט" (1948)
67. "פאטון" (1970)
68. "מרכבות האש" (1981)
69. "סימארון" (1931)
70. "תהלוכה" (1933)
71. "זיגפלד הגדול" (1936)
72. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
73. "ברודווי מלודי" (1928)
74. "החיים של אמיל זולא" (1937)
75. "אמריקאי בפריז" (1951)
76. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
77. "הולך בדרכי" (1944)
78. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)
79. "התרסקות" (2005)