• הרוכב
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 30: "הגשר על הנהר קוואי" (1957)

8 ביולי 2017 מאת אור סיגולי

שנת הולדתו ה-30 של טקס האוסקר צוינה בניצחון מזהיר של "הגשר על הנהר קוואי" (The Bridge on the River Kwai) – שמאז תפס מעמד כאחד מסרטי המלחמה הגדולים של כל הזמנים. עם שמונה מועמדויות לאוסקר, סרטו של הבמאי הנפלא דיויד לין הצליח לנקות כמעט את כל הלוח, כאשר הפסיד רק בקטגוריה אחת, זו של שחקן המשנה ססו האיאקווה. שבע זכיות הללו, כולל בקטגוריות הסרט, הבימוי, השחקן הראשי, והתסריט, הציבו את "הגשר על נהר הקוואי" באותה תקופה במקום השני ברשימת הזכיות המירביות ("חלף עם הרוח", "מעתה ועד עולם" ו"חופי הכרך" חלקו את המקום הראשון עם שמונה זכיות).
בעקבות היותו הפקה משותפת לאנגליה וארה"ב, היה הסרט לזוכה השני בסך הכל שאיננו הפקה אמריקאית בלעדית. הקודם היה "המלט", והבא יגיע חמש שנים לאחר מכן, ויהיה גם הוא סרט של דיויד לין. את "הגשר על הנהר קוואי" הפיק סם שפיגל, ועל כך זכה באוסקר השני שלו תוך שלוש שנים, אחרי "חופי הכרך".

אחד מסיפורי האוסקר המעניינים מאחורי הסרט קשור דווקא לקטגורית התסריט, עליו עמלו שניים – קארל פורמן ומייקל ווילסון. הם לא עבדו יחד, אלא בנפרד, כאשר ווילסון למעשה קיבל את הדראפט של פורמן לאחר שלין הבמאי לא היה מרוצה ממנו. מה שהיה בכל זאת משותף לשני הכותבים הוא שהם נאלצו לעבוד עליו מחוץ לגבולות ארה"ב, מכיוון שבאותה תקופה היו הם רשומים ברשימה השחורה של הוליווד, שסימנה יוצרים אשר הואשמו בקומוניזם או "פעילות אנטי-אמריקאית" ומנעה מהם עבודה. כשיצא הסרט, את הקרדיט לתסריט קיבל הסופר שעל ספרו מבוסס הסרט, פייר בול, והוא זה שנתן את נאום התודה בטקס. שני התסריטאים זכו לכבוד מאוחר ולהתנצלות לאחר מותם, בשנת 1984, למרבה האירוניה.
הסרט מתרחש כמעט כולו במחנה שבויים יפני בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא נפתח בהגעתה של פלוגה בריטית מובסת בפיקודו של ליוטננט קולונל ניקסון (אלק גינס), שם הנשבים מתוודעים למפקד המחנה היפני והקשוח קולונל סאייטו (האיאקווה) ולשבוי אמריקאי ותיק בשם שירס (וויליאם הולדן, שארבע שנים לפני כן זכה באוסקר על הופעתו כשבוי מלחמה אחר, בסרט "סטאלאג 17"). כבר בדקות הראשונות שלהם מבהיר סאייטו לשבויים את ייעודם: לבנות גשר רכבת שישמש את היפנים במלחמה. חילוקי דעות ניצתים עוד באותו הרגע בין סאייטו וניקולסון, שטוען כי על פי אמנת ג'נבה קצינים פטורים מעבודת כפיים גם בשבי, אבל סאייטו לא נורא מתרשם מאמנות, ובכך מתחיל המאבק שיתפוס את רוב העלילה של חלקו הראשון של הסרט.
חלקו השני מתפצל בין בניית הגשר ובין סיפורו של שירס האמריקאי, שהצליח להימלט מהמחנה, אבל שב לשם בפקודה עם שני חיילים נוספים על מנת לפוצץ את הגשר המדובר, ובכלל בכלל לא סימבולי. שום דבר. אין לי מושג מאיפה הגעתם למסקנה הזו.

על אף שהוא משתייך לסרטי המלחמה, ברובו המוחלט של "הגשר על הנהר קוואי" אין קרבות ואין סצנות לחימה. הוא בעיקר חקירת דמויות מאוד מעניינת והתבוננות על כללי האתיקה של אנשים הנמצאים במצבים בלתי אפשריים. עם זאת, מבחינה קולנועית הוא לחלוטין עשוי כמו אפוס מלחמתי. זו כנראה תוצאה של המצאת הסינמסקופ, הצילום הרחב עד מאוד, בעקבותיו נדמה שהיה מאוד חשוב ליוצרי הסרט להראות את הפאר והגדולה של ההפקה, ושיהיה ברור – היא גדולה ומפוארת. הלוקיישנים רחבי ידיים, כמות הניצבים היא מרשימה מאוד וכמעט כל שוט בסרט זועק פרודקשן וואליו. על אף שבמהותו הוא איננו ספקטקל הוליוודי כמו זוכי עבר בסגנון "כנפיים", "חלף עם הרוח" או "מסביב לעולם ב-80 יום", הוא לחלוטין מתנהג ככזה. אין כמעט קלוז-אפים בסרט, הכל פתוח, עוצר נשימה בגודלו. אלו הבימוי החכם של לין וההופעות המרהיבות של השחקנים שבכל זאת מצליחים לייצר אינטימיות גדולה עם הדמויות, ובכך נוצר ניגוד מרתק בין הצורה והתוכן, שעובד מדהים.

אחד הדברים הטובים ביותר בסרט היא ההתעקשות לא לצבוע את הדמויות בצבע אחד. ניקולסון, למשל, אותו מגלם אלק גינס באופן שמצדיק ויותר מכך את האוסקר בו זכה, הוא מישהו שאותי הותיר באמביוולנטיות מוחלטת כמעט לאורך כל הסרט. מצד אחד ההתעקשות שלו לעיתים עוברת כאטומה ובשביל לעמוד על עקרונותיו הוא מייצר כאב וסבל גדולים לא רק על עצמו אלא גם לאחרים (כמו ב"שתיקה" של סקורסזי, שעל אף שאני חושב שהוא יצירה גדולה, בסרט של לין זה אפילו יותר מורכב) ולעיתים היה בי צורך עז להחטיף לו סטירה עם הצד המעליב של היד כדי שייצא מעצמו רגע ויבין איפה הוא נמצא. מאידך, אפשר די בקלות גם להבין את מניעיו, והוא בהחלט רואה את התמונה הגדולה טוב יותר מכל מי שמסביבו. הסרט לא מציג אותו כגיבור מוחלט, הוא אדם פגום מאוד, וככזה גם אנושי. הוא מרגיז אבל מעורר כבוד, הוא מייצר אנטגוניזם נגדו אבל גם הזדהות. הדברים האלו נכונים גם למפקד היפני, סאייטו. הוא ללא ספק עושה כמה דברים איומים ונוראים בסרט, אבל גם במקרה שלו אפשר להבין כל אחד ממניעיו ואפילו לקחת את הצד שלו מדי פעם. אפשר לומר זאת גם על שאר הדמויות, משירס האמריקאי ועד חבריו למשימה הסופית של הסרט. "הגשר על הנהר קוואי" מתעסק בתפר הזה שבין צודק לנכון, בין החיפוש אחר משמעות על ידי מעשים ועקרונות ובין המחיר שנאלצים לשלם על כך. זה מקבל תוקף יפה במילים האחרונות שנאמרות בסרט, שאינן "מה עשיתי?" כפי שהרבה חושבים, אלא דווקא במילמוליה של דמות משנית יחסית, "טירוף… טירוף…". זה כמובן מהדהד למילים האחרונות בסרט המלחמה הטוב ביותר בכל הזמנים (שבגלל האקדמיה הארורה לא יקבל פרק בפרויקט על אף שבהחלט מגיע לו), "אפוקליפסה עכשיו", שמסתיים במילים "האימה… האימה…".
האמת שדווקא בהקשר הזה בלט לי בהיעדרו החוסר בנקודת המבט של החיילים הפשוטים, אלו שבעצם מבצעים את העבודה הקשה. את החלטות ופעולות המפקדים אנחנו מקבלים ממקור ראשון, אבל שאר החיילים הם רק רקע, עם מוצגים כמו עדר, כמו להקת נמלים. זה קשור למה שכתבתי עליו מקודם, על הרצון למקם את המצלמה במרחק כדי לתפוס את גודל ההפקה, ואולי גם לבחירה תסריטאית לא להתפזר יותר מדי, אבל אותי היה מרתק לא פחות לראות את התחושות המנוגדות של החיילים לגבי התנהלות המפקד העקשן שלהם.

וויליאם הולדן

אורכו של הסרט הוא כשעתיים וארבעים, ובזמן שהשעה הראשונה חולפת ביעף, שאר הסרט לא לגמרי מצמית כמו תחילתו. הרגעים מחוץ למחנה, אלו שמתרכזים בשירס האמריקאי, לא רק שאמינים פחות אלא גם לא נורא מעניינים. כל מה שמגיע מהרגע שניקולסון משתלט על בניית הגשר ועד נקודת השיא של הסרט בשחר בוקרו של היום לאחר סיום בנייתו, מרגיש לאה באופן יחסי והיה אפשר לנקות לא מעט משם כדי לשמור על המומנטום המדהים שהסרט בנה בחוכמה עד לאותו הרגע.
הרגעים בבסיס הנעים בו נמצא שירס עשויים באופן מהותי פחות טוב מכל שאר הסרט, ומורכבים מסצנות ארוכות ונטולות עומק או רלוונטיות, כמו למשל כל הקטע בין שירס והאחות הצבאית היפה איתה הוא מפתח מערכת יחסים נורא לא מעניינת. למרבה השמחה, באיזשהו שלב נכנס לסט השחקן ג'פרי הורן, בתפקיד ליוטננל ג'ויס, והוא כל כך חתיך שזה קצת עוזר. למעשה, זה עוזר די הרבה. לא, ברצינות, הוא באמת נורא יפה.

"הגשר על הנהר קוואי" נחשב לאחת מפסגות העשייה של דיויד לין, ובצדק. גם על אף החלקים הרכים יותר לקרות סופו זה סרט מדהים. בראי ההיסטוריה לין מפורסם בעיקר בזכות הפקות הענק שלו, כמו זה, "לורנס איש ערב" ו"דוקטור ז'יוואגו" עליו תוכלו לקרוא באריכות בפינת סרטים מן העבר המוקדש לו, והאמת היא שהוא סובל מאותן בעיות של זוכה האוסקר הראשון שלו. עם זאת, ללין יש גם כמה סרטים קטנים יותר, שעוצמתם לא פחותה. הבולט ביניהם הוא "מפגש מקרי", שהעניק לו את שתי מועמדויותיו הראשונות לאוסקר בשנת 1946. לין צבר מקום של כבוד בתולדות הקולנוע, וב-11 מועמדויות לאוסקר, מתוכן זכה פעמיים כבמאי. סרטו האחרון היה "מסע להודו" שכיכב באוסקר של שנת 1984, והוא הלך לעולמו בשנת 1991 בגיל 83.

"הגשר על הנהר קוואי" ניצח את "12 המושבעים", "פייטון פלייס", "סיונארה" ו"עד התביעה". האמת היא שדווקא שניים מהסרטים המעולים ביותר של אותה שנה, כאלו שהם בעיני צפיית חובה הרבה יותר מרוב הרשימה הנ"ל, לא רק שלא הגיעו לקטגורית הסרט הטוב ביותר, אלא למרבה הזוועה לא זכו אפילו למועמדות אחת. הראשון הוא "הניחוח המתוק של ההצלחה" שיכל בקלות להיות מועמד בקטגוריות הסרט, השחקן הראשי (לברט לנקסטר וטוני קרטיס), הבימוי של אלכסנדר מקנדריק, התסריט המעובד וכמובן המוזיקה של אלמר ברנשטין שהיא אחד מפסי הקול האהובים עלי ביותר בקולנוע. השני הוא "שבילי התהילה", סרט המלחמה המופתי של סטנלי קובריק שיצא לפני שהאקדמיה הבינה עם מי יש לה עסק.
מחוץ להוליווד גם קרו דברים מרהיבים ב-1957: "החותם השביעי" ו"תותי בר" של ברגמן (אתם מאמינים שהוא ביים את שניהם באותה שנה?), "לילות כיביריה" של פליני, "העגורים עפים" הסובייטי ו"כס הדמים" של קוראסווה, הם רק חלק מהמתנות שהעניק הקולנוע לצופי אותה שנה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-30 (רשימת הקטגוריות התקצרה באופן משמעותי):
הסרט הטוב ביותר: סם שפיגל – "הגשר על הנהר קוואי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: אלק גינס – "הגשר על הנהר קוואי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'ואן וודווארד – "שלושה פנים לחווה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: רד באטנס – "סאיונרה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מיושי אומקי – "סאיונרה"
הבימוי הטוב ביותר: דיויד לין – "הגשר על הנהר קוואי"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ג'ורג' וולס – "לעצב נשים"
התסריט המעובד הטוב ביותר: מייקל ווילסון, קארל פורמן (ופייר בול) – "הגשר על הנהר קוואי"
הצילום הטוב ביותר: ג'ק הילדייארד – "הגשר על הנהר קוואי"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: טד האוורת' ורוברט פריסטלי – "סאיונרה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אורי-קלי – "הבנות"
השיר הטוב ביותר: ג'ימי ון היוזן וסמי קאהן – "הג'וקר פרוע" (עד הסוף)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: מלקולם ארנולד – "הגשר על הנהר קוואי"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: ג'ורג' גרובס – "סאיונרה"
העריכה הטובה ביותר: פיטר טיילור – "הגשר על הנהר קוואי"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: וולטר רוסי – "האויב שמתחת"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פדריקו פליני – "לילות כביריה" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: "אלברט שווייצר"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "ציפורים אנונימיות"
הסרט הקצר הטוב ביותר: "The Wetback Hound"
פרס מיוחד: צ'רלס בראקט, ב.ב. קיין, בילי מ. ברונקו בילי אנדרסון, איגוד ההנדסאים של הקולנוע
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: סמיואל גולדווין

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "חופי הכרך" (1954)
3. "במערב אין כל חדש" (1930)
4. "זה קרה לילה אחד" (1934)
5. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
6. "חלף עם הרוח" (1939)
7. "קזבלנקה" (1943)
8. "מה יפית עמק נוי" (1941)
9. "מעתה ועד עולם" (1953)
10. "רבקה" (1940)
11. "כנפיים" (1927)
12. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
13. "כל אנשי המלך" (1949)
14. "סוף השבוע האבוד" (1945)
15. "גברת מיניבר" (1942)
16. "גראנד הוטל" (1932)
17. "מרטי" (1955)
18. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
19. "המרד על הבאונטי" (1935)
20. "המלט" (1948)
21. "סימארון" (1931)
22. "תהלוכה" (1933)
23. "זיגפלד הגדול" (1936)
24. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
25. "ברודווי מלודי" (1928)
26. "החיים של אמיל זולא" (1937)
27. "אמריקאי בפריז" (1951)
28. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
29. "הולך בדרכי" (1944)
30. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)

תגובות

  1. איריסע הגיב:

    ה"גשר על נהר קוואי" הוא גם הסרט הראשון שבו שחקן חתם על חוזה לקבל את משכורתו באחוזים מרווחי הסרט. ויליאם הולדן חתם על חוזה כזה בשנת 1957 והרווחים מהסרט הכניסו לו מיליון וחצי דולר. רווחי עתק לשחקן מסרט אחד באותה עת…

השאר תגובה