• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 4: "סימארון" (1931)

22 בפברואר 2017 מאת אור סיגולי

הפרק החדש של פרויקט זוכי פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר מוקדש ל"סימארון" (Cimarron). הוא היה לזוכה הרביעי בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, וגם המערבון הראשון – ואחד הבודדים – שלקחו את הפרס הגדול. זהו גם זוכה האוסקר הראשון שיש בו דמות של אפרו-אמריקאי, אם כי בהתחשב בתכנים עצמם אולי מוקדם מדי לשמוח. ביים אותו ווסלי ראגלס, על פי תסריט של הווארד איסטברוק ולואיס סארקי, שהיה מבוסס על ספרה של עדנה פרבר.
"סימארון" הופק על ידי RKO (ספויילר לפרקים הבאים – זה האוסקר היחיד שזכתה בו חברת ההפקה הזו) בתקופת המשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית בשנות השלושים. המצב האקונומי לא הפחיד את חברת ההפקה, היא השקיעה בו הון עתק והפכה אותו לאחד הסרטים היקרים והמורכבים שנעשו עד אז. סצנת המירוץ שפותחת את הסרט היא לבדה משהו שאי אפשר שלא להעריך את מורכבותו ההפקתית.
ההימור לא השתלם. הסרט אמנם זכה בשלושה פרסי אוסקר, יותר מכל סרט אחר עד אז, וזכה לחיבת המבקרים, אבל בקופות הסיפור היה אחר לגמרי.

בפוסט שסוקר את תולדות פרסי האוסקר המקודש לטקס הרביעי, כתב עופר על הקשר בין "סימארון" והמורל הלאומי בעקבות המשבר הכלכלי. לטענתו הסרט מציב את האמריקאי הערכי במרכז, ופורט על נימי הפטריוטיות והרגשנות של האמריקאים, שביקשו מהוליווד שתראה להם שהם עדיין האומה הטובה בעולם. אני לא מתווכח עם התאוריה של עופר (באופן כללי, אני משתדל להתווכח כמה שפחות עם עופר. אני לרוב מפסיד), אבל גם הכישלון הכלכלי של הסרט, וגם כמה תימות מעניינות שמצאתי בו, קצת סודקות את זה בעיני.

עלילת הסרט מתפרשת על פני 40 שנה, מ-1889 ועד 1929 (שנות לידתו של האוסקר) ועוסקת באיש בשם ינסי קאראווט ואשתו, סייברה. זה מסוג הסיפורים שמכנים בקריצה "הרומן האמריקאי הגדול" – עמוס, מרהיב, ארוך, וכזה שמשתמש בחיים פרטיים של אנשים כדי להעביר תמונה גדולה ומורכבת של תקופה. רצף הקרדיטים בתחילתו מציג את השחקנים הרבים יחד עם שמות הדמויות שלהם, מה שמעניק לסרט תחושה אפית למדי.
בתחילת הסרט, ינסי, חלוץ צעיר ששואף לבנות לעצמו חלקה באוקלהומה הגדלה והמתרחבת, לוקח את אשתו ובנו הקטון להרפתקה. הם לא מצליחים לנכס את החלקה שרצו (מכיוון שהיא נתפסת בעורמה על ידי דיקסי לי, שחייה העצובים הביאו אותה להתקיים במקצוע הזנות), ובוחרים להתמקם במחוז אוסג'. שם ינסי תוך כמה דקות מציל בחור מפורעי חוק איומים, מגלה מי רצח את עורך העיתון המקומי ויורש את מקומו, ומשם הופך ליקיר הקהילה ולמוביל הדתי שלה. סייברה משתלבת בעסק המשפחתי וגם הופכת לאשת חברה מעורבת.
בחלקים האלה של הסרט דמותו של ינסי (המגולם על ידי ריצ'רד דיקס, שאני מניח שהכינוי שלו היה דיק דיקס) מעט בלבלה אותי. מצד אחד מדובר בגיבור הסרט, הדמות הראשית שמובילה את הסיפור, איש שהוא כולו אהבה לאדמה, לערכים, להתנהגות נאותה, הרפתקן, חזק, דיפלומט, ומשהו שיגרום לאטיקוס פינץ' ללכת להתבייש בפינה. ועדיין, הוא לא בא לי טוב. כן, זה כמובן קשור לזה שהוא דמות מרשימה מדי, כזו שלא אמינה במסגרת החיים עצמם, אבל היה בו משהו לא נעים, זחוח ומרחיק. זה כנראה גם קשור לליהוק של דיקס.

תהיתי ביני ובין עצמי האם זה משהו שהיוצרים של אותה תקופה לא שמו לב אליו ורק בראי הזמן התברר שינסי הוא מגניב וסקסי כמו שיר של שלמה ארצי, אבל אז קורה משהו מאוד מעניין בסיפור – כעבור ארבע שנים מאז שהכו שורשים בקהילה, ינסי פונה לאשתו ואם ילדיו ואומר לה, יאללה, היינו פה מספיק זמן, הולכים להתיישב במקום אחר. סייברה (איירין דאן) ההמומה לא מסכימה להרוס את כל מה שבנתה בשביל הרפתקה חדשה ועל כן מתנגדת לו. בתמורה, ממש במחי חבישת כובע, יוצא ינסי, גיבור הסרט, גבר הגברים, ונוטש את אשתו וילדיו לכמה שנים ארוכות. זה הבהיר לי שיש פה משהו קצת יותר עמוק, ש"סימארון" מתייחס לחלוציות וכיבוש קרקעות ממש כמו להתמכרות, לאימפולס בלתי נשלט שאיננו בהכרח טוב.
ינסי חוזר לחיק משפחתו זמן ארוך לאחר מכן, הפלא ופלא, בדיוק בזמן למשפט שארגנה העיירה לאותה דיקסי לי הפרוצה, אותה הם רוצים לגרש כי היא מביאה הפקרות מינית למחוזותיהם. ינסי הרי לא יכול לתת לדבר כזה לקרות, ועל אף שהאקט שלו יבייש את אשתו, הוא לוקח על עצמו לעשות את הדבר הנכון ולהגן על דיקסי, ומנצח במשפט. יש פה הסתכלות יוצא דופן על ינסי, כזו שמציגה את הטוב והרע יחד. זה הגבר האמריקאי על פי "סימארון".

cimarron second

גם הדמות של סייברה אחראית לכמה דברים מאוד מעניינים. כמו כל הנשים בסרט, סייברה מייצגת שמרנות, גזענות, ותמיד מעכבת את הגבר שלצידה מלהיות איש חשוב בהיסטוריה. היא אף פעם לא רואה את התמונה הגדולה. אבל גם זה משתנה פתאום. היעדרויותיו של ינסי הופכות להיות תכופות יותר ויותר, והוא נעדר מהסרט לחלקים גדולים, מה שמכריח את סייברה להמשיך לנהל את העיתון ואת עסקי המשפחה לבדה בלי עזרה מאיש. סייברה הופכת לאישה עצמאית, והסרט תומך בה ומציג את הקשיים שלה. את הסרט היא מסיימת בנקודת שיא, היא הופכת להיות סנאטורית מטעם אוקלהומה, למרות שתמיד הציבה את בעלה לפניה גם כאשר לא היה שם. הרגע בו ניגש אליה אחד המברכים ואומר לה שמדהים איך השיגה את כל מה שעשתה לבד, הוא הרגע הראשון בו מישהו מכיר בה וביכולותיה, וזה הופך את "סימארון" לסרט מאוד פמיניסטי, אולי אחד הפמיניסטים ביותר של חלקה הראשון של המאה ה-20.

אז דיונים ותיאוריות אפשר להוציא מהסרט מכאן ועד אוקלהומה, אבל השאלה היא האם כסרט הוא עדיין עובד. התשובה לכך היא שלילית, אבל איננה כזו מוחלטת כמו זו של "ברודווי מלודי", לצורך העניין. קודם כל, מעניין לראות איך הסרט בורא חברה שמתפתחת, מערי אוהלים ארעיות לקהילות מבוססות, איך המסחר מתחיל לגדול ואיך אמריקה הפכה למודרנית. מאידך, הסרט כביכול מתקדם בנושאי הגזענות והיחס לשחורים ואינדיאנים, אבל במבט עכשווי רואים את ההתנשאות הלבנה שלו בצורה שמעט מכווצת (לא שזה חלף מהעולם, עיין ערך "העזרה", "גלורי", "הזדמנות שנייה" ועוד). האמת היא שבמרחק הזמן קשה מאוד לדעת מהי בדיחה מכוונת, ומהי פאדיחה רטרוספקטיבית, אז אפשר רק לנחש. למשל, הרגע הראשון בו רואים את אייזאה המשרת תלוי מהתקרה מעל שולחן האוכל המשפחתי, מנופף בנוצה כמאוורר תקרה אנושית, הוא לחלוטין הפרזה קומית מודעת. לעומת זאת, הרגע בו אותו ילדון לובש בגדי סאנדיי כדי לבוא לכנסייה, אבל ינסי בעצמו משלח אותו משם כדי "לשמור על הבית", הוא מעט יותר בעייתי.

מבחינת מבע קולנועי, הסרט עשוי באופן די ישיר ויבשושי. שלא כמו הקולנוע המפואר של זוכה האוסקר לפני, "במערב אין כל חדש", סרטו של ראגלס לא יוצא מגדרו בתחומי העריכה, הסאונד והצילום. זה כמובן לא בהכרח דבר רע, אבל הוא הופך את הסרט לשגרתי ומעייף לא מעט. השעתיים שלו עוברות בסדר, אבל לא מדובר במשהו שעומד במבחן הזמן. הצפייה בסרט זועקת לרימייק שינקה אותו מכל הבעיות ויבליט את הדברים הטובים שבו, ואכן כך היה. בשנת 1960 ביים אנתוני מאן גרסה נוספת של הספר, שאותה לא ראיתי, אבל נחשבת טובה למדי.
מעבר לפן התיאורטי, הדברים שבכל זאת מצדיקים את הצפייה בו, וגם זה בקושי, הם הנצחת העולם המתחדש שבבסיס הסרט, כמו גם הופעותיהם של שניים משחקני המשנה. האחד הוא ג'ורג' אי. סטון ("חמים וטעים") בתפקיד סול לוי, הסוחר. השחקן הפולני הזה היה בן 28 בצילומי הסרט, ובחלקיו הראשונים הוא בורא את אחת הדמויות הכי מעוררות חיבה שראיתי. הוא גם מצליח להיות יחסית אמין בתור לוי הזקן בחלקיו המאוחרים של הסרט. השנייה היא האתנחתא הקומית של הסרט, עדנה מיי אוליבר בתפקיד גברת וואייט, שגונבת את ההצגה בכל רגע שלה על המסך והתגעגעתי אליה בכל רגע שלא הייתה עליו. היא הייתה מועמדת לאוסקר שמונה שנים לאחר מכן על הופעתה ב"תופים במורד המוהאק".

בשנת 1931 נוצרו שתי קלאסיקה הוליוודית. הראשונה נעשתה באולפני יוניברסל, הכי רחוק מהאוסקר שיש. מדובר כמובן ב"פרנקנשטיין" של ג'יימס ווייל. השני הוא הסרט האהוב עלי מבית היוצר של צ'רלי צ'פלין, "אורות הכרך". גם הוא לא הוזכר אפילו פעם אחת באוסקר של אותה שנה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר הרביעי:
הסרט הטוב ביותר: וויליאם לה-ברון – "סימארון"
השחקן הטוב ביותר: ליונל בארימור – "נפש חופשיה"
השחקנית הטובה ביותר: מארי דרסלר – "מין וביל"
הבימוי הטוב ביותר: נורמן טאורוג – "סקיפי"
התסריט המעובד הטוב ביותר (קטגוריה חדשה): הווארד אסטרברוק – "סימארון"
הסיפור המקורי הטוב ביותר (קטגוריה חדשה): ג'ון מונק סונדרס – "פטרול השחר"
הצילום הטוב ביותר: פלויד קרוסבי – "טאבו"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: מקס רי – "סימארון"

המצעד המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "כנפיים" (1928)
3. "סימארון" (1931)
4. "ברודווי מלודי" (1929)

השאר תגובה