• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח הערבי-ישראלי
  • פסטיבל חיפה 2021: אור חוזר לדיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 9: "צעירה ומבטיחה" (Promising Young Woman)

29 במרץ 2021 מאת לירון סיני

בחודש שעבר העלה מחבר המאמרים הויזואליים על קולנוע פטריק ה. ווילם מאמר יוטיוב חדש, על מוזיקה. לאורך כל ההרצאה חשבתי על סצנה עדכנית אחת, בה שיר מטופש של פאריז הילטון מתנגן בחנות פארם מעוצבת בקפידה (מצועצעת, כי אנחנו הרי בסרט), צבועה בגוונים של ורוד ואדום, נוצצת כאילו שאנחנו במסיבה. השיר הופך מדיאגטי – כלומר קיים בעולם של הסרט והדמויות שומעות אותו ומתייחסות אליו, לנון דיאגטי – כלומר מוזיקת רקע לאוזנינו הצופות והצופים בלבד. הסצנה הופכת למונטאז' קסום, מלאכותי בעריכה שלו, שמוכרת לנו ממיליון קומדיות רומנטיות וממוסכמות קולנועיות חוצות ז'אנרים, בהן שיר מורה לנו איך להרגיש בזמן שקטעים שונים מקובצים יחד כדי להראות את הגיבור של הסרט מתכונן לקרב או מתאהב או מה שתרצו במעבר זמן מהיר. עם כמה שהסצנה הייתה מוכרת ועובדת בתוך תבנית, המשחק והדיאלוג בה, הניואנסים הקטנים בין שתי הדמויות היה משכנע כך שבלתי אפשרי שלא להתאהב יחד איתם ברגע הזה, שאין לו כל קשר למציאות, ובכל זאת איכשהו הוא נראה כל כך אמין.

המונטאז' המדובר הבליח במאמר של ווילם כי באמת שאי אפשר שלא. והוא שייך לסרט שהוא האנטיתזה צבועת הפסטל של כל הקומדיות הרומנטיות והרומנטיקה עצמה – תגובת הנגד לתרבות האונס שהיא "צעירה ומבטיחה" (Promising Young Woman). זה הזמן לאזהרת טריגר וספוילרים קטנה. לא אכנס לעובי העלילה והטוויסטים, אבל כן אדבר על חלק ממנה, על התחושה והמסר שאני חושבת שהסרט מעביר, כך שאם תרצו לבוא אליו בלי דיון ומחשבות מוקדמות – ואני ממליצה על צפייה כזו כי יש בה משהו יותר מסעיר ומעניין כחווייה בעיניי – צפו כשיהיה זמין כראוי בימינו בקרוב וניפגש כאן שוב. בנוסף, הוא יושב בתוך ז'אנר סרטי האונס והנקמה עליהם אני כותבת בהפוגות, לפעמים ארוכות למדיי כי זה לא פיקניק, וככזה הכתיבה עליו עוסקת בפגיעה מינית, ניצול ופוסט טראומה.

ומה הקשר לפוסט טראומה או אונס ולסצנה הקסומה, באמת, שתיארתי? היא שם קצת כדי לסמן עבורנו את החלום הרומנטי וההתפכחות ממנו. אמרלד פנל, אותה תזהו כקמילה מ"הכתר" כתבה וביימה את הסרט הראשון שלה באורך מלא תוך כדי שימוש במוסכמות ז'אנריות שונות ברמות שונות של בוטות כדי להציג לנו סיפור לא פשוט, ואמירה שחלק גדול מסרטי האונס והנקמה דנים בה או מגיעים אליה כמסקנה בצורה כזו או אחרת. פנל, שכתסריטאית חתומה על שישה פרקים ב"להרוג את איב" מציגה לנו בסרט את קאסנדרה (קארי מאליגן), די צעירה, פעם הייתה סטודנטית מבטיחה לרפואה. אבל משהו השתבש, והיא כבר לא בלימודים, עדיין חיה אצל ההורים שמספקים שלל סצנות שכמו נשלפו מתוך קומדיה שחורה ועכורה על הבת שמסרבת להתבגר ועוברת ארוחות בוקר סמליות עם מבטים רבי משמעות. היא עובדת בבית קפה מתוק וגם הוא מעוצב בגוונים של קאפקייק מלא צבעי מאכל, כמו הבית שבו היא עדיין גרה. היא מנהלת סוג של קשר אנושי נעים עם המנהלת שלה גייל (לאברן קוקס) ומספקת שירות משמים מאחורי הקופה ללקוחות תמימים. היא משועממת ואדישה בשעות היום, ציפורניים צבועות באותם גוונים רכים, שונים בכל אצבע, כאילו משהו ילדותי נעצר וקפא איתה, ולא מאפשר לה להמשיך הלאה (לא שיש משהו רע בציפורניים צבעוניות אחרי גיל 30, אבל אנחנו בסרט שבו שום דבר לא מקרי, כנראה).

בשעות הלילה הכל נמרח בשחור של אייליינר אחרי מעט מדי שעות שינה ויותר מדי אלכוהול וסיגריות, חושך של מועדונים או דירות רווקים או מושבים אחוריים של מוניות מיוזעות, קצת ירוק רעיל וכחול של תאורה אפלולית שעומדת בניגוד לבהירות השיער ולפעמים הבגדים שלה. בשעות הלילה של הסרט הכל חשוך וקאס הופכת לבאטמן.

קאסנדרה אמנם לא עוטה מסכה אבל כן לובשת בגדים אחרים וחזות שונה, מנהלת חיי לילה סודיים וכפולים בהם היא משליטה פחד מוצדק על נבלים שלמשטרה אין ממש יכולת לתפוס. קאס לוקחת את העניינים לידיים ומייצרת מסע צדק של אישה אחת. היא תופסת גברים שנראים ידידותיים ובטוחים, לא מאיימים, והליהוק של כל אחד מהם מעיד על כך (אדם ברודי וכריס לואל, למשל) וחושפת אותם כמנצלים מינית, כתוקפים בחסות ה"היי שתית קצת בואי אני אקח אותך הביתה או בעצם בואי נעלה אליי", עוצרת את המהלך שלהם כלפיה כשהם כפסע מאונס. בפעולות שלה היא מערערת את כל מאזן הכוחות ברגע על ידי שינוי מהיר ממה שנראה להם כאובייקט חסר יכולת התנגדות של ממש, חסרת סוכנות פעולה – היכולת לפעול בעולם מטעם הרצון והמחשבות שלה – ומתגלה בבת אחת כסובייקט. היא בבת אחת מישירה אליהם מבט פיכח, נקי מהזיגוג האלכוהולי או המסומם שחשבו שראו כפתח והזמנה לפעולה חד צדדית, בבת אחת מדברת בקול צלול. והשבת המבט שלה מכוננת בהם מחדש בושה, על כך שנתפסו, על כך שבסופו של דבר כולנו יודעות ויודעים עמוק בפנים שיש כאן משהו שבור, משהו מאוד לא בסדר. וכשאין סביבם גברים אחרים שיעודדו אותם במבט או במילים אלא רק אישה שמבהירה שהיא יודעת מה הם עושים – הם נבהלים.

וכמו נוקם במסכה, גם לקאס יש סיבה טובה וטראומטית לפעולות שלה. זו מתגלה בהדרגה ככל שהסרט מתקדם, מניעה היטב את גלגלי העלילה ובונה מתח מסביב למשחק בין ז'אנרים של אונס-נקמה וקומדיה רומנטית. ותודה לעופר ליברגל שלנו, שהפנה את תשומת לבי לכך שהסרט משתמש במוסכמות קצת נדושות או "זולות" ומושמצות, כדי לדבר על משהו שנשים מושמצות בגללו או מפחדות או מתקשות להתנהל בעולם כפי שהוא משתקף מהסרט. הניגודיות הבוטה בין החזות המתקתקה לפגיעה הבלתי נתפסת אבל הנפוצה עד זוועה שבלב הסרט יכולה לענג את העין אבל גם להעיק ולהיות מעט מעוררת בחילה. זה בסדר, זה מנעד רגשות לגיטימי כאן, הוא לא רחוק ממה שחוות נשים כשאנחנו יוצאות למסיבה או סתם הולכות ברחוב או חלילה חס מתרועעות עם גברים בנסיבות חברתיות כאלו ואחרות.

"צעירה ומבטיחה" מתנהל במתכוון כמו אגדה מעורערת ומקולקלת. והוא משתמש במרכיבים מוכרים למי שצפו בסרטי אונס-נקמה, ונעזר בהם בדומה ל"הזמיר" ו"נקמה" עליהם כתבתי ו"אמריקן מארי" אליו עוד אגיע, כולם בוימו על ידי נשים, כדי לייצר אמירה נוקבת ואם אפשר לפרוק תסכול תוך כדי שיקוף מצב שעדיין עשוי לפעמים להיות קשה מנשוא – בלי לנצל את הגוף הנשי שמוצג על המסך, ובלי להידרדר למחוזות של פורנו עינויים או פטישיזם של התענגות על גוף ונפש שעוברים התעללות כדי להעביר נקודה. מהבחינה הזו הסרט הולך עוד צעד ולא מציג את הפגיעה המינית עצמה. הוא עוסק בה, היא ממלאת את החלל ומעצבת את כולו, מכתיבה כל צעד של קאס עד כדי ריקון הדמות שלה מכל תכלית אחרת זולת הנקמה, כמו שכבר ראינו ברוב הסרטים שזה הנושא שלהם, כולל "הבית האחרון משמאל" ו"יומה של האישה" הראשונים בז'אנר, דרך "מיס 45" בו הנוקמת מאבדת השפיות שלה ונוקמת בגברים באשר הם גברים. אבל אין שום צורך להראות אותו. מראים לנו את ההשלכות, ואת השגרה, ואלו איומות מספיק.

הסרט כבר צבר פופולריות ועלה בשיחות עם אוהבות ואוהבי קולנוע בתור חוויית צפייה שאי אפשר להתעלם ממנה, לרוב לטובה ולצד שבחים. עם הכרזת המועמדים לאוסקר הוא מתמודד על 5 פרסים: סרט, בימוי, תסריט מקורי, עריכה לפרדריק ת'וראבל ושחקנית ראשית למאליגן. הוא היה ראוי לדיון גם בלי הכתרים הפוטנציאליים הרשמיים, אבל עצם קיומם מעיד גם על הרלוונטיות שלו, וגם על כברת הדרך שסרטים שמשתמשים בקו עלילה ומבנה של אישה שנאנסת, שורדת או לא, ואז היא או מישהו או מישהי נוקמים בשמה עברו.
אם הסרטים הראשונים משנות ה-70 של המאה הקודמת מתמקדים בפעולת האונס ביתר שאת ומפרקים את הגוף של הנאנסת לחתיכות פטישיסטיות, מזדהים ברגעים אלו גם עם הכאב שלה אבל גם עם התחושה של האנסים, אפילו שהם לא חוסכים בביקורת וענישה כלפיהם, סרט שיבחר לצלם סצנת תקיפה מינית כך היום יתקשה להצדיק אותה. יש דרכים אחרות לדבר ולהראות פגיעה מינית בקולנוע, באופן שמעביר את הקושי והכאב וגם שומר עלינו כצופות וצופים וחשוב מכך, על השחקניות והשחקנים. מרתק בעיניי לראות כיצד ז'אנר שצמח ממקום נצלני (סקספלוטיישן) הופך היום להפך הכמעט מוחלט. הוא עדיין מעביר אותם מסרים על נשים שמנסות להפוך את יחסי הכוח, על גברים שלא מסוגלים לראות בהן מעבר לכלי קיבול, ועל נקמה שהיא פנטזיה של לקיחת כוח בחזרה, שסופה בדרך כלל לגבות מחיר נוראי ממי שמבצעת אותה. הנושא זהה, אבל האסתטיקה והאופן שבו העלילה מספרת אותו השתנו והתקדמו מספיק, עכשיו כשיותר נשים מעזות להשתמש בחומרי גלם כאלו, מספיק בשביל האוסקר. בשביל המיינסטרים. זה המון.

ועם כל החשיבות של "צעירה ומבטיחה", הוא איננו סרט מושלם, לפחות לא בעיניי. אני ידועה (בעיני מגיב אחד, לפני שנתיים ככה) בתור המבקרת החומלת, והפמיניזם שלי נוטה אל אופטימיות זהירה, ואולי זו חלק מהסיבה שזעתי באי נוחות מהאופן שבו אני קוראת את מה ש"צעירה ומבטיחה" מבקש לומר לנו. אני מבינה את ההצגה של כמעט כל הגברים בו בתור טורפים מיניים מהלכים. קודם כל, קאס טומנת פח לגברים האלו בדיוק. שנית, ומשיחות עם נשים נוספות שצפו בסרט, זו חוויה מועצמת ומסוגננת כאן כי נו, זה סרט, הם משקפים ומגבירים את הווליום על המציאות, אבל זו לצערי התחושה של לא מעט נשים בעולם, כן, גם עכשיו, גם היום. לפעמים את הולכת ברחוב או נמצאת בחלל סגור או עונה להודעה במסנג'ר ואת לא בטוחה כי כל גבר עלול להיות הבא שיפגע בך או יטריד אותך או יקריפ אותך. כי זה קרה לך בעבר, כי זה קרה לחברות שלך, כי זה עדיין קורה, כי יש 50 גוונים של ניצול יחסי כוחות בין המינים, חלקם חוקיים וחלקם לא, וכולם מתערבלים לכדי סיוט אחד שזז במהירות בזק מחינניות כמעט ילדית כי ככה חלקנו חושבות שסקסיות נראית, לבין הבור השחור שבו את נשארת ושהוא מה שנשאר ממך אם הסכנה או הטראומה יכלו אותך. שלישית, הסרט מציג דווקא גברים "חמודים" כפוגעים ואת אליסון ברי האהובה כמשת"פית כדי להעביר נקודה (עוד על כך אפשר לשמוע בפודקאסט "דה נקסט פיקצ'ר שואו" שמנתח את הסרט ביחס ל"אמריקן פסיכו").

חלק מהנשים שדיברתי איתן רואות ב"צעירה ומבטיחה" סרט שנותן להן כוח כי הוא אומר את הדברים האלו, מציג אותם מבלי לעשות ניצול חוזר וכי הוא כולל סצנות מספקות באופן שבו הן חושפות ומביכות גברים שחושבים שזה לגיטימי לגעת בך כשאת שיכורה מדי מכדי לזוז. אני מקבלת את זה ושמחה שהוא קיים, ובכל זאת עבורי הוא לוקה בחסר. על אף המשחק המצוין של קארי מאליגן וגם של בו ברנהם בתור ריאן, ההתעקשות להשאיר את הן את דמותה של קאס והן דמויות נוספות באופן לא מאוד ספציפי מעביר מסר קשה וחסר תקווה. קאס היא לא דמות עגולה, היא לא ריאליסטית. לעומת הגיבורות של  "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", סרט אחר בו גם מוצג עולם שבו "כן כל הגברים", הם מנצלים מינית, קאס של "צעירה ומבטיחה" נותרת חלולה.
הדמויות בסרט ב"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" מאופיינות על הקצה ההפוך של הסקאלה, הן עוברות כנערות אמיתיות שאפשר להיתקל בהן ברחוב. קאס היא סמל, והיא סמל של המחיר הבלתי מנחם אותו משלמת מי שעוברת טראומה ודיכוי. היא הנשיות המדוכאת עד כדי כך שלא נותר ממנה או ממי שחשובה לה כלום. הסרט מספר לנו שתקיפה מינית מאיימת למחוק אותך לחלוטין, בזמן שמי שפגעו בך ממשיכים להסתובב בעולם באין מפריע. אבל האפשרות היחידה האחרת שהוא מציע היא התפרצות של תגובת נגד כל כך חזקה, שגם היא עלולה למחוק אותך. זה יכול להיקרא כמשל כואב על הפמיניזם והפמיניסטיות שבזכותן יש לנו היום זכות הצבעה או סתם את האפשרות לעבוד ולהיות עוד דברים, ואת המחיר שהן שילמו. אבל מה שקשה כאן במיוחד הוא, אם נחזור רגע להשוואה הקטנה לבטמן, הבדידות המזעזעת שבה קאס פועלת.
חוסר הספציפיות גם תקף לדמות של ריאן – התקווה האחת לבחור נחמד באמת. הוא מגלם לא יותר מאשר את הפנטזיה לבן ברית שיכבד אותך ויראה אותך ואת עצמו בתור בני אדם שווים והיי, אפילו ידבר על רגשות וייהנה משיר ממש גרוע של פאריז הילטון בלי בושה.

קאס היא נקמה, קאס היא הבור השחור כולו, מצופה מבחוץ בציפוי יפה. היא פועלת לבדה, והיא פוגעת בדרך גם בנשים אחרות. אפשר להתווכח על ההצדקה של מה שהיא עושה להן, אבל בסופו של דבר היא מייצגת בדידות. היא לא פועלת בחלל ריק, היא החלל הריק.
המסר שנקמה מכלה איננו חדש. השימוש שלו בהקשר של פגיעה מינית ודיכוי כתגובת נגד שהיא לפעמים הברירה היחידה כדי לא לחדול, קשה במיוחד כי הסרט לא מציע לנו חלופה. הוא לא מציג אפשרות של שיתוף פעולה, של חיזוק הדדי. אפילו לבאטמן כבר מזמן יש משפחה חלופית כי לבד קשה להמשיך ולמכור לנו את הרעיון של לוחמה בכוחות הרשע, זה מפסיק להיות צדק והופך להיות טרגדיה של ייאוש . קאס מותירה אותנו, נשים וגברים כאחד עם אזהרה בצבעי פסטל. מלהיות אחראים למחיקה של נשים. ומלהיוותר כקליפה ריקה. זה דבר שצריך להיאמר, אבל "צעירה ומבטיחה" לא מספק שום תקווה לצדו. מתוך הנחה שאנחנו עוד לא שם. הלוואי שכבר נגיע.

תגובות

  1. דודי הגיב:

    אני דווקא אהבתי, אבל הסברתם/ן מצוין מה בעיניך פחות עבד. כרגע זה כבר באקרנים הגדולים, לפחות מ'לב המפרץ' הוא מין ה 5 הטובים יותר, בעיני. שהשאר טראש או מסחריים מידי [שהמפרץ- אקרנים בולטים, אז את כל ה 5, כנראה שיש גם בכללי, גם בגוש דן], וה 5 שמצילים את האקרנים וממליץ יותר- צעירה מבטיחה, סתם אחד, חיים אחרים, נשמה, ארץ נוודים. ועוד 3 שלא ראיתי אבל נראים מבטיח- מקום שקט 2, עוד סיבוב, ואז רקדנו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.