• ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 29
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

מחכים לתרגום: Never Rarely Sometimes Always

1 בספטמבר 2020 מאת אורון שמיר

קשה להאמין בהתחשב בכל מה שעבר עלינו השנה, אבל תיכף מתחילים פסטיבלי הקולנוע של הסתיו. פסטיבל ונציה שייפתח מחר, מציע מהדורה פיזית ולא רק מקוונת כפי שהתרגלנו באחרונה, ואני אפילו מכיר כמה אמיצים שנסעו לאיטליה לכבודו. אחריו יגיעו טורונטו, טלורייד וניו יורק, במהדורות הנשענות יותר על פלטפורמות אונליין. זה אומר שעד סוף ספטמבר נקבל עוד רשימה של סרטים מדוברים, חלקם חולשים על יותר מפסטיבל אחד מאלה שהוזכרו, שינסו להטביע את חותמם. ודאי שהפסטיבלים לא בשיא כוחם ושעונת הפרסים נדחתה הלכה למעשה עם תזוזת האוסקר אל אפריל ושאר אילוצי המגפה. אבל גם אם יוכנסו לקלחת רק עוד מספר שמות, זה משהו שצריך לקחת בחשבון. לכן, חשבתי לסגור את החוב האחרון משלושת הרבעים הראשונים של 2020 שמגיע לו מדור ״מחכים לתרגום״ מבחינתי. אני ממשיך עם הזיגזג בין קומדיות של יוצרים מוערכים לבין סרטים עצמאיים של במאיות שאפשר היה לראות בסאנדנס וברלין. יש שיגידו ששמרתי את הטוב ביותר לסוף.

במקרה של ״Never Rarely Sometimes Always״ צריך קודם כל לעשות משהו עם השם שלו, לטובת המשך הטקסט. אני בוחר כמובן לתרגם מילולית ל״מעולם לעתים לפעמים תמיד״, אם זה תלוי בי, אפשר גם עם פסיקים בין המילים שעל הכמות שלהן חשוב לי לשמור. שם הסרט מגיע מסצנה אחת שבתור צופה קשה היה לי קשה לנשום בה, כשברגע מבריק של סטוריטלינג הגיבורה צריכה לענות על שאלון פולשני באחת מארבע האפשרויות החוזרות. כבר כמה חודשים שאני בחרדות מעצם המחשבה על התעללות פוטנציאלית בשם הסרט, אבל הוא לא עושה סימנים של עלייה לישראל. זאת למרות שלאחר סאנדנס וברלין, ופרס מרכזי בכל אחד מהם, הגיע הסרט למסכים בארה״ב באותו סופש גורלי של אמצע מרץ ובתוך שבועיים הובהל אל פלטפורמות הצפייה הביתית. גם בחלק מאירופה ומקומות נוספים בשאר העולם אפשר היה לראותו בבית כבר לפני כמה שבועות. עד שהוא יגיע ארצה, אכנה אותו בקצרה ״מעולם לעתים״ כפי שאני עושה באנגלית עם שתי המילים הראשונות. ״מלל״ת״ זה יותר מדי גרשיים בשבילי. בכל שם שלא תקראו לו, סמנו לכם ולכן את אחד מסרטי השנה עד כה, כפי שאפשר היה לקרוא גם בסיכום המחצית של אור.

הבמאית-תסריטאית אלייזה היטמן (״It Felt Like Love״, ״Beach Rats״) פותחת את סרטה בערב כשרונות בבית ספר תיכון. זאת למרות שכשרונות אין שם, לפחות לא עד שעולה לבמה אוטום (סידני פלאניגן) ומתחילה לנגן ולשיר. נער מהקהל קורא לה שרמוטה וקצת מוציא אותה מאיפוס, לפני שהוא ממשיכה בהופעה. הפתיחה הזו אינדיקטיבית לעלילה הראשית של היצירה, במהלכה נלמד להכיר מעט יותר את הגיבורה. אוטום מתגוררת עם הוריה ואחיותיה הצעירות בעיירונת אי שם במדינת פנסילבניה. במקביל ללימודי התיכון, היא עובדת כקופאית בסופרמרקט יחד עם בת דודתה, סקיילר (טליה ריידר). אוטום נראית אפילו יותר סתווית ומלנכולית מהשם שלה במבט ראשון, אולי אפילו חולנית, אך במהרה מתברר ממה היא סובלת – הריון בלתי מתוכנן או רצוי. בקליניקה השמרנית אותה פוקדת הגיבורה לוחצים עליה בחיוך לשמור את התינוק, והחוקים בפנסילבניה לא מאפשרים הפלה בלי אישור הורה במקרה שמדובר בקטינה. אוטום מרגישה לגמרי לבד עד שסקיילר נכנסת לתמונה, והשתיים פוצחות באודיסאה אל ניו יורק סיטי בתקווה לבצע את התהליך בדיסקרטיות.

״מעולם לעתים״ מצטרף אל סרטים אחרים שהזכרתי במדור, כמו ״עוזרת אישית״ או ״שירלי״, בשנה שהולכת ומסתמנת עם כל חודש שעובר כמוצלחת במיוחד עבור במאיות וסיפורים של נשים. על הגברים בסרט לא שווה להתעכב, כי כמעט כולם פשוט דוחים. החל מאותו נער בפתיחה, המשך במנהל המשמרת של השתיים בסופרמרקט וכלה באביה של אוטום, שמשהו ממש לא בסדר איתו. האופן בו הוא מתייחס אליה מחריד עוד יותר כשמדמיינים את המחשבות שאולי יש לה על הורות בגילה ובמצבה. הסרט אף מגדיל לעשות ומוסיף מצעד קריפים אקראיים הנטפלים לבנות בכל מקום, מהתור בסופר הביתי ועד לרכבת התחתית של מנהטן. התמונה המצטיירת היא של עולם עויין ורעיל עבור נשים, במיוחד צעירות, שאסור להן להוריד הגנות בשום שלב פן יוטרדו או אפילו יותקפו על רקע מיני. ברוב המקרים מדובר בגברים המבוגרים בהרבה מן הגיבורות, תלמידות תיכון יש להזכיר, מלבד אחד. הכי קרוב לדמות גברית של ממש בסרט הוא צעיר בשם ג׳ספר. מגלם אותו תאודור פלרין (״ילד מחוק״), התשובה הקנדית לתום חגי. דווקא בשל היותו דמות ולא סוטה מזדמן, הוא עורר בי תחושות עוד פחות נעימות.

בעיניי זו הייתה הנקודה בה הסרט היה שקוף מדי, והייתי גם מתלונן על מיזאנדריה אבל זה ממש לא העניין פה. כי זה לא סתם עוד סרט ״קשה להיות אישה צעירה בעולם״, אלא סרט על אחווה נשית. הסביבה הגברית היא רק התפאורה להיכרות עם שתי דמויות שובות לב בגילומן שחקניות שזוהי בכורתן הקולנועית. פלאניגן מסתערת על התפקיד הראשי בביטחון של שחקנית ותיקה, ועושה זאת אפילו ברגעים שהיא נדרשת בהם לביישנות ושתיקה. היא מסוגלת להחזיק מסך לגמרי לבד ולמעשה עושה זאת מהרגע הראשון שלה בסרט, מגדילה את נפח הדמות הרבה לפני שאנחנו לומדים מי היא באמת ומה בעצם עובר עליה. פניה מסתירות ומגלות לסירוגין את המאבק הפנימי של הדמות שלה, וההזדהות איתה ברגעים הלא פשוטים קלה מאוד בזכות מה שמשדרת השחקנית. אבל מה שבאמת מדהים כאן הוא שזו רק ההופעה השנייה הכי טובה בסרט הזה.

את מה שעושה ריידר אני לא חושב שראיתי הרבה זמן בקולנוע, אולי מאז התפקידים הראשונים של סקרלט ג׳והנסון. מי שמתחילה ברקע זזה יותר ויותר אל קדמת הבמה, מדליקה ומכבה את הכריזמה שלה כמו מתג, יכולת נדירה של ממש בעיניי שפשוט טרקה אותי לרצפה. הרבה בזכותה, סקיילר יכולה להיראות ברגע אחד כמו איזה פוקימון המלווה את הגיבורה, תומכת אך לא בעניינים, וברגע אחר כמו מי שיודעת מה באמת קורה כאן או מה הדבר הנכון לעשות. הדמות של סקיילר דורשת הרבה רגישות וכנות רגשית והשחקנית לא מזייפת לרגע. זכרו את שמה של טליה ריידר, גם משום שאתם עומדים ואתן עומדות לראות אותה גם בעיבוד המחודש של ספילברג ל״סיפור הפרברים״ מאוד בקרוב. אני ממש לא אתפלא אם זו תהיה רק תחילתה של קריירה מפוארת. שלא לומר, אצטער מאוד אם זה לא יהיה המצב.

שתי הופעות המחץ האלה מצדיקות לבדן את הצפייה, אבל הן גם עטופות בעשייה קולנועית משובחת בכל מחלקה שרק תבחרו. הצלמת הצרפתייה הלן לובאר ממשיכה לעבוד עם היטמן (וגם צילמה את סרטיה היפהפיים של אליצ׳ה רורוואכר ״הפלאים״ ו״לזרו השמח״) ונצמדת לגיבורות מבלי להרפות או להסיט את המבט. בכל פעם שאנו כן מתרחקים מהן, העולם נראה כמקום מאיים והסרט משתמש באלמנט זה על מנת להעצים את הזרות של השתיים בניו יורק. כבר בתחנת הרכבת הם מקבלות מנה הגונה של ה״אטיטוד״ הידוע לשמצה של העיר הגדולה. גם התלבושות שבחרה להן אולגה מילתורשתי״) מסייעות בכך, ובשל אילוצים סיפוריים הם נשארות איתן מספיק זמן כדי להתקבע בתודעה.

בגזרת האוזניים, המוזיקה של ג׳וליה הולטר לא לוחצת על דוושות הרגש אלא רק מדגישה אותו במקומות הנכונים ומרוממת רגעים, בסרט שנשען יותר על אמביאנט ריאליסטי או חווייתי. וגם על רגעי שירה כמו זה שפותח את היצירה, כאשר בול פגיעה מסתמן גם בבחירת השירים. אולם,הסרט אינו מפחד משקט. בהרבה חלקים של המסע שלהן, הבנות לא משוחחות ביניהן. הן לא זקוקות ליותר מהחלפת מבטים, בעודן מבינות או מחפשות הבנה. כשסצנת דיאלוג נורמטיבית ורגילה ביניהן מגיעה, כמעט והתמוטטתי. כל אלה החלטות בימוי ותסריט חכמות של היוצרת, הכל כדי להציב את הצופה בנעליהן של שתי הדמויות המרכזיות, בעיקר זו שמקבלת החלטה בקשר להמשך חייה.

לכן, אסיים בהתייחסות לנושא האקטואלי-חברתי של הסרט, והוא היחס להפלות. הדעה שלי בעניין מאוד פשוטה – אני לא זכאי לאחת. וגם אם הייתה לי, אין לי שום זכות אמיתית להשפיע. כך ניגשתי לסרט ומצאתי את עצמי מאוד מעורב רגשית. זה התחיל בסצנת אולטרה סאונד בה אוטום מבינה לראשונה את גודל ועומק המצב שלה. ״הכל נראה נורמלי״, אומרת הרופאה לילדה בת 17 שעד לפני כמה רגעים לא ידעה שהיא בכלל בהריון. ממש שיא הנורמליות. נדמה שרק לפני עשור או שניים הפלה הייתה טאבו בחברה האמריקאית, והדרך היחידה להתייחס אליו בזרם המרכזי הייתה עם סרטים כמו ״ג׳ונו״. משונה להזיכר ששנה לאחר מכן הגיע ״ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים״, הסרט שקבע את הסטנדרט לשמות ארוכים עבור סרטים על הנושא, ובאופן אישי גם את הרף של מה שאני מסוגל לראות על המסך כשמדובר בהפלות. למרבה ההקלה, המסע של שתי גיבורות הסרט הנוכחי אינו מתרחש ברומניה של צ׳אושסקו (אבל מי שירצו לבדוק מה מצב הנושא באירופה של ימינו מוזמנים להזדעזע).

בסרט יש כמה שפחות מראות קשים ואת כל הרגעים שהוא לוחץ על כלוב הצלעות או לופת בחוזקה את הלב, הוא משיג באמצעים סיפוריים ויצירת הזדהות עם הגיבורה. את המניפולציות הגרפיות מותיר הסרט לרגע בו סרטון נגד הפלות מוצג בפניה. הבחירה להתמקד בגיבורה ובמה שעובר עליה, במינימום מניפולציות קולנועיות, מתגלה כיעיל יותר מאשר לחבוט בראשו של הצופה מסר כזה או אחר. היצירה מתמקדת בתחושות כמו בדידות, השפלה ואשמה שמרגישה אוטום, תחושות שאולי חשות גם צעירות במצבה שלא יודעות למי לפנות. והסרט מראה שלפעמים כל מה שצריך זה מישהי או מישהו שיחזיקו לך את היד ברגעים האלה. לאו דווקא מבוגר אחראי שירצה לך מה טוב, או דמות סמכותית שתנסה לשדר קירבה למרות שהרגע הכרתן. כך, שתי נערות שנראו לי בתחילה חסרות מושג התגלו כמי שבסך הכל זקוקות להבנה ולהכלה של איך שהן מרגישות, לפני שיתמודדו עם זה בעצמן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.