• סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • ״חיות אמריקאיות״, סקירת חו״ל
  • באהבה, סיימון
  • אושן 8
  • המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2018
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

לקראת "מעבר לגבעות": סקירת הסרטים הקצרים של כריסטיאן מונג'יו וניתוח "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"

17 ביוני 2013 מאת אורון שמיר

בזמן שאנחנו עמלים על הכנת המפגש הבא בסדרת "סרטים מחוץ לזרם", בו יוקרן בקולנוע לב "מעבר לגבעות" (Beyond the Hills) של כריסטיאן מונג'יו, זוהי הזדמנות נהדרת לערוך היכרות עם הקולנוע של הבמאי הרומני. לפני כן, רק אזכיר שביום שישי ה-28.6 תתקיים בשעה 11:00 בקולנוע לב אשר בדיזנגוף סנטר הקרנה מיוחדת של הסרט, אשר זכה בשני פרסים (או שלושה, תלוי מי סופר) בפסטיבל קאן הקודם. עם זאת, מלבד בפסטיבל חיפה של השנה שעברה הסרט לא מצא לעצמו מסך בישראל ואף איננו מתוכנן להקרנות מסחריות נכון לכרגע. זוהי הזדמנות נדירה למדי לא רק לחזות בו במלוא הדרו, אלא גם להשתתף יחד עם חברי הבלוג בדיון שיתקיים באולם לאחר הצפייה. עוד פרטים ניתן למצוא בדף האירוע אשר בפייסבוק, וכרטיסים ניתן כבר להזמין מראש דרך האתר של קולנוע לב.

"מעבר לגבעות" הוא למעשה סרטו השלישי באורך מלא של מונג'יו, כאשר קדמו לו זוכה דקל הזהב לשנת 2007, "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" (Four Months, Three Weeks and Two Days), וסרט הביכורים הנשכח "Occident", קומדיה שחורה משנת 2002 אשר חרף מאמציי לא הצלחתי לצפות בה בשום מקום. לפני כן ביים מונג'יו שלושה סרטים קצרים, ואחרי סרטו הארוך הראשון יצר עוד אחד קצר בשם "Turkey Girl", שניתן לצפייה באסופת "Lost & Found" משנת 2005. את הפילמוגרפיה שלו כיוצר משלים הפרויקט הנפלא משנת 2009, "Tales From the Golden Age", אסופה של חמישה סרטים קצרים (מה שקרוי "אומניבוס") המבוססים על מיתוסים רומניים מימי הקומוניזם, שאת כולם כתב והפיק בעצמו אבל השאיר את מלאכת הבימוי של ארבעה מהם לארבעה קולגות. כיוון שמונג'יו ידוע כחולה שליטה – כך שלא סביר שהעניק חירות אמנותית מלאה לחבריו ואף התעקש שלא לחשוף בקרדיטים מי ביים איזה פרק – ניתן בעצם להחשיב את הפרויקט כסרטו השלישי באורך מלא ולהפוך בזאת את "מעבר לגבעות" לסרטו הרביעי. אבל אני נוטה לראות אותו כחמישה סרטים קצרים. אגב, ברומניה נוטים לא פעם אל עבר הסרט הקצר כפתרון למצוקה תקציבית בה שרוי הקולנוע במדינה, אבל אם תשאלו את פבלו סרט קצר יכול גם לעמוד כיצירה בפני עצמו ואני לגמרי מתכוון להתייחס אל הקצרים שלו כשווים לארוכים.

מבין כל הסרטים של מונג'יו שכן הצלחתי לשים ידי עליהם – כלומר שני הפיצ'רים המוכרים וששת הקצרים – הצלחתי למצוא שני חוטים מקשרים, האחד ברור למדי באופן מוצהר והשני מעט סמוי יותר. אני מניח שהראשון הוא שהפך את הבמאי לחביב גם על הקהל הרחב ולאחד הקולות הנערצים במולדתו (אחרי הזכייה בקאן, קיבל מונג'יו אות הוקרה מיוחד מנשיא המדינה) והשני הוא שסידר לו את הזכיות בפסטיבלי קולנוע והפך אותו למאסטר בעיני מספר לא מבוטל של אנשים, כולל כותב שורות אלה.

הדבר הראשון שיש לדבר עליו בהקשר של קולנוע רומני עכשווי בכלל והסרטים של מונג'יו בפרט, הוא השפעת תקופת הקומוניזם, ובמיוחד שלטונו של ניקולאי צ'אושסקו, על היוצרים והתכנים. שיעור היסטוריה קצרצר – מאז תום מלחמת העולם השניה ועד שנות השישים, הייתה רומניה מצויה תחת שלטון סובייטי. לאחר מכן החלה תקופה המכונה (כיום בלעג) כ"תור הזהב" של רומניה, תחת הנהגתו של צ'אושסקו ותוך שמירה על עקרונות השלטון הקומוניסטי. רק כאשר הודח השליט בהפיכה אלימה ומדממת ב-1989, הסתיימה למעשה כחצי מאה בה הייתה שרויה המדינה תחת צילו המכביד של הקומוניזם. אין פלא אם כך שתקופה זו הייתה משפיעה ומכרעת על חייהם של מי שהיום הפכו להיות היוצרים הרומנים הבולטים של ימינו (מונג'יו עצמו נולד ב-68', מה שאומר שבשנים המכריעות להתעצבות אישיותו סבל מן הקומוניזם) ואין פלא אם כך שהם מרבים להתעסק בה. אמנות הקולנוע הרי מאפשרת ללקק את הפצעים, כלומר לפרוק מטענים תת-מודעים ושאר הדחקות, בטח ובטח תחת שלטון שלא היסס להכניס לכלא את מתנגדיו. ומתנגדים היו לא מעט, שכן ברומניה של אותו "תור זהב" היה צריך לגנוב כדי לשרוד.

turkey_girl

הדרך של מונג'יו להתמודד עם האירועים המעצבים של חייו, ושל מדינתו, הם בעזרת הומור שחור לצד ריאליזם נוקב. את הפן ההומוריסטי/פארודי, ניתן לראות בבירור בסרטיו הקצרים בעיקר, וזהו החוט המקשר הראשון שעליו דיברתי. גם "סיפורים מתור הזהב" וגם "נערת תרנגול ההודו" מתרחשים ברובם סביב קשרים בין בני אדם לחיות משק, אך ללא שמחת החיים והאופטימיות שמאפיינת את הקולנוע של מדינות בלקניות שכנות (הסרטים של אמיר קוסטריצה יהיו דוגמא טובה לאנטיתזה). ב"נערת תרנגול ההודו" רוקמת נערה כפרית קשר מיוחד עם, ובכן, תרנגול ההודו שלה, אך נמצאת בקונפליקט כאשר אביה מבקש לתת את הציפור האהובה עליה כשוחד לרופא שיסכים לנתח את אימה החולה. כאן מופיע מוטיב שיעסיק מאוד את מונג'יו בהמשך דרכו, של כפריים או אנשים פשוטים שפוגשים בבירוקרטיה הנוקשה של רומניה, כולל סצנה מופלאה של שיעור בשוחד. הסרט מתרחש בעולם חסר חמלה כלפי בעלי חיים, אבל זהו גם עולם של ניסים. עולם שבו תרנגול הודו יכול לעוף ויכול אף להבדיל בין עיגול וריבוע.

ב"סיפורים מתור הזהב", המצב מוקצן אף יותר ולכן גם משעשע יותר וקודר פחות. או שאולי הקדרות נדחקה לרקע בלבד. הרעיון לפרויקט היה לטוות סיפורים סביב אגדות אורבניות שהיו נפוצות בימיי אותה תקופה בעלת השם האירוני. הראשון שבהם נקרא "הביקור הרשמי" והוא מוכיח למה לפעמים לא כדאי להתעקש על עיקרון האחדות, באופן ביקורתי אך גם כזה שמוגחך לאבסורד ולכן מעורר צחוק גדול בסיומו של הסרט. גם כאן נוכחת היראה וחוסר ההבנה של הרומנים הכפריים את הפקידים החשובים, כמו גם המקרה ההפוך – אותו מעונב שמגיע לכפר הקטן מתרעם כאשר פרה עוברת על הכביש ולא כבשה, שהרי זה מה שביקש. הוא גם ביקש יונים לבנות והבורים הללו ניסו להרשים אותו ביונים האפורות שלהם, מה שמוביל להצעה רצינית למדי לצבוע אותן בלבן.

ההגכחה האבסורדית של מפגשי חיות משק ודמויות עירוניות נבחן ביתר שאת בסיפור השלישי, "השוטר החמדן" שמו, ובו משפחה עירונית מקבלת במתנה חזיר חי כדי להכין ממנו סעודה. אלא שעליהם לשחוט את החיה האומללה בשקט מקסימלי כדי לא לעורר את תשומת לב השכנים, מה שמוביל לרעיון יצירתי מדי במוחו של הבן הקטן, שהבטיח חלקים ספציפיים מהשלל החזרזירי לבן כיתתו כדי שיעניקם לילדה בה הוא מעוניין. גם הסיפור של "מוביל התרנגולות" ממשיך את הקו המנחה של הפיכת חיות משק למטפורה למצבה של רומניה, כאשר הוא חושף מערכת יחסים הנרקמת בין נהג משאית עופות לבעלת פונדק דרכים שזקוקה לביצים עבור חג הפסחא, הכל בעזרתן האדיבה של התרנגולות ופנצ'ר לא מתוכנן.

אם הייתי צריך לנחש איזה סרט גם ביים מונג'יו עצמו, שכן לפי הבנתי מהקרדיטים אין דרך לדעת זאת, היה זה אחד משניים. הסיפור השני, "צלם האירועים", מתאים לו הן מבחינת העובדה שזהו הסרט המוקפד ביותר בעשייתו והקרוב ביותר לסגנונו הקולנועי המדוייק של מונג'יו, והן מכיוון שהוא גם מכיל את הביקורת הישירה ביותר כלפיי הממסד. הסרט עוקב אחר צוות מיוחד שמטרתו לשפץ תמונות של המנהיג לפני שהעיתונים יורדים לדפוס, ובדרך חושף את שני הכובעים של צ'אושסקו – תרתי משמע. הניחוש השני שלי לגבי סרט שמונג'יו פרש עליו חסות כוללת יהיה הסרט האחרון, "מוכרי האוויר", בעיקר כיוון שהוא היחיד שמובל בידי דמות נשית חזקה (כמו כל הסרטים האחרים שמונג'יו חתום עליהם בלעדית) ואף עוסק במלחמת המינים בצורה ישירה. זהו סיפורה של סטודנטית החוברת אל בחור צעיר לג'וב מאוד לא שגרתי של עשיית כסף, תוך ניצול מצבה התברואתי האיום של רומניה מוכת העוני. ובואו נגיד שהשם של הסרט מפתיע בכמה שהוא מתאים לו.

talesfrom

אם כבר הגענו למאבק הנצחי בין גברים לנשים, אפשר לקפוץ הישר אל המים העמוקים של סרטו המפורסם ביותר של מונג'יו, אותו אני מכנה בחיבה "4-3-2". מה שיאפשר לנו גם מעבר בטוח אל צידו השני של ההומור השחור הרומני, כלומר אל דרך ההתמודדות הנוספת של קולנוען עם זכרונות קשים – שיבה, או חוויה מדמה עבור הצופים שאינם רומנים, אל אותה תקופה עצובה אך מעצבת. לא לחינם מאופיין הקולנוע הרומני בשוטים ארוכים וסטטיים יחסית – במאי כמו מונג'יו חונק את הקהל שלו, כלומר מעביר באופן בלתי אמצעי את תחושת המחנק התמידית של החיים במדינה נחשלת תחת שלטון עריץ, כאשר כל קאט הוא כמו אוויר לנשימה. את הדמויות שלו הוא כולא בפריימים סגורים, לרוב בין שלושה קירות או בחללים קטנים יחסית (ולעיתים באופן בעל סימבוליקה נוספת כמו בתמונה הבאה), ללא אפשרות לברוח. כנראה שכך הייתה ההרגשה לחיות ברומניה של אותם שנים – כמעט כל מה שעשית היה "אסור" על פי חוק כלשהו, והאויב נמצא תמיד מעבר לקיר (או לפריים). וכאשר יש לך בעיה אמיתית כמו זו של גיבורות "4-3-2", לעבור על החוק מבלי להיתפס דורש הקרבה אמיתית.

כמובן שגם הסרט הזה מתובל בנגיעות הומוריסטיות בצבע פחם, כמו למשל שם משפחתה של אחת משתי הגיבורות – דראגוט (Drăguţ) שעליו חוזרות הדמויות שוב ושוב כלא מאמינות שזהו אכן שמה. החיוך מתגנב כאן מפני שמשמעות השם היא "חמוד" ברומנית, ואין שום דבר חמוד לא בבחורה ובטח שלא בסיטואציה אליה היא נקלעה. גם שמו של הרופא איתו השתיים מסתבכות, ד"ר בבה, נשמע כמו "תינוק" כאשר האירוניה במקרה זה היא כפולה. אך למרות כל אלה ודברים נוספים הנושקים לאלגורי או לסימבולי בסרט הזה, רובו ככולו הוא מעשיה דרמטית דחוסה ומותחת, שהצבע השחור שולט בה ללא שמץ של הומור ושכל החיוכים שבה מזוייפים (ספוילרים לסרט מכאן, למי שהצליח להתחמק ממנו עד היום – אני ממליץ בחום עז להשלים את הצפייה, מדובר בחוויה קשוחה אך מתגמלת).

432a

גבריאלה "גביטה" דראגוט (לאורה וסיליו) נמצאת בבעיה. עד הדקה ה-35 של הסרט אין לנו עדיין מושג מהי התסבוכת, אלא רק שהיא כוללת גם את שותפתה המסורה לחדר במעונות הסטודנטים, אוטיליה (אנה-מריה מרינקה, בתצוגת משחק שעושה לי צמרמורת רק להיזכר בה). השותפה למגורים הופכת לשותפה לצרה כאשר גביטה העצורה בעלת עיני העגל מפילה עליה את רוב ההכנות למפגש שטיבו לא ברור עדיין, עם גבר זר בבית מלון. הן לא מספרות על מטרת הנסיעה לאיש, גם לא לבן זוגה של אוטיליה (אלכסנדרו פוטוציאן), אלא רק אוספות פריטים שונים ועורכות סידורים בירוקרטיים לרוב. כאן, אגב, מגיע מונג'יו לשיאו בכל הנוגע לתיאור אפסיותו של הפרט מול האטימות של הפקידים, בשתי סצנות מורטות עצבים של אוטיליה מול פקידות קבלה בשני בתי מלון. בחוכמתו, מצליח מונג'יו להפוך גם את שתי הנשים האטומות שחוסמות את הדרך בפני הגיבורה שלו לדמויות אנושיות למדי, בעיקר בזכות הרגעים בהן הם מתקשרות עם כל מי שאינו אוטיליה וכך מתברר לנו שהן לא פועלות מתוך רוע, אלא מטעמים של פחד מהממונים עליהן או פשוט מתוך דרגה מסויימת של ייאוש.

אחרי הסידורים הדרושים, מגיע המפגש עם אותו זר – ד"ר בבה (ולאד איבנוב). גם אותו מעצב הבמאי במהירות ובתבונה, עם "סידור" שהוא צריך לעשות לפני הפגישה עם הבנות ובו הוא רודה באימו הזקנה. כאשר אנחנו כבר מגיעים לרגע המכריע הראשון של הסרט, בו נחשף בפנינו כי גביטה מעוניינת להשתמש בשירותיו של הרופא כדי לבצע הפלה (עניין מאוד לא חוקי ברומניה של 1987 בה מתרחש הסרט), וכאן בדיוק מתגלה משמעות הכינוי שבחר לו הרופא – כל האלמנטים שהזכרתי לעיל מביאים אותנו לשם מכווצים מחרדה ומוכי השפלות, בערך כמו הגיבורות. מלבד בחירות הבימוי, תורמות לכך גם שתי השחקניות הראשיות ובמיוחד מרינקה, שתוך כמה דקות על המסך הייתי מוכן ללכת אחרי עורפה המצולם תדיר בכל אשר תפנה. והמסע שהיא עוברת, מאותה נקודה ואילך, הוא משהו שאפילו סיזיפוס היה מגדיר כסוג של גיהנום עלי אדמות.

4-months-3-weeks-2-days

המאבק בין המינים, שרק הזכרתי קודם, מתחיל בעצם סצנה שבה מגיע אוטיליה ללוות כסף מבן זוגה, בעוד הוא מפעיל עליה מכבש לחצים רגשי כדי להביאה אל חגיגות יום ההולדת של אימו מאוחר יותר באותו הערב (אגב, גם העלילה כאן דחוסה מבחינת זמן, הסרט כולו מתרחש ביום אחד נוראי במיוחד). השיא הוא כמובן העימות עם הרופא בחדר המלון, סצנה מהפכת קרביים שבה מונג'יו לוחץ בכל הכח על הצופים דרך הסטטיות של השוט ואפיוני הדמויות הכל-כך שונים זו מזו מזה. בשלב מסויים מתחיל להתבצע מעין סחר במה שיש לנשים לתת לגברים, כך לפי התפיסה השוביניסטית וכפי שמציין הרופא במפורש. כסף לא מעניין אותו, רק תחושת העליונות והפקת ההנאה הסדיסטית מן המצב בו הוא העמיד את השתיים, כאשר שאל אותן מי רוצה להיות ראשונה. אבל הד"ר איננו מפלצת, כפי שתעיד התנהגותו בהמשך, וזהו אינו השיא האמיתי של מלחמת המינים, אשר מתרחש רק בחדרו של בן הזוג של אוטיליה, בבית הוריו, בסצנה מחרידה הרבה פחות אך טעונה אפילו יותר. אני חושב שבכל שנותיי כצופה קולנוע לא הייתי עד לוויכוח כל-כך קלאסי ומזוקק של היגיון גברי מול היגיון נשי, באופן שגם האנשים או הנשים המתנגדות באופן עקרוני למגדריות ודאי היו מסוגלים להודות כי יש בו משהו, איזשהו גרעין אמת.

בכלל, בנקודה זו מתגלה כי הסרט הוא רצף של סצנות מופתיות אחת אחרי השניה, כאשר לאותו וויכוח קדמה ארוחת הערב שמביאה את מוטיב כליאת הדמויות בפריים לפסגה חדשה. בסצנה זו, אוטיליה מוצאת את עצמה מוקפת בחברים וחברות של הורי בן הזוג שלה, שמלהגים על כמה הנוער של היום מפונק וכמה קשה ונורא היה בזמנם. אוטיליה שותקת, בוהה, אבל המחשבות שלה כמו עוברות בטלפתיה אל הצופה (בשלב זה אודה שההזדהות שלי עימה הייתה קשה מנשוא). היא, שבמקרה עברה את אחד הימים המחורבנים ביותר שניתן להעלות על הדעת, צריכה לשמור על פרצוף פוקר בזמן שכל מה שהיה נדרש לה כדי לסתום את פיותיהם יורקי השטויות של הנוכחים הוא לספר ביובש על תלאותיה בשעות האחרונות. אפילו לא לצעוק או לכעוס, רק לשטוח את קורותיה וכל השיחה הארוכה מדי (בכוונה יש להניח) לא הייתה שווה מאום. אבל אוטיליה סופגת וסופגת, כל הסרט ספגה. היא מתפוצצת בעדינות מפליאה רק על החבר שלה, בסצנה שלאחר מכן.

4 months 3 weeks 2 days

כאן מתחילה המערכה האחרונה והאפלה ביותר של הסרט, זו שבה הצבע השחור שרק חיכה בפינות ובצללים משתלט הלכה למעשה על הפריים. שני המסעות של אוטיליה בעיר האפלה מסתיימים בתקומה מפתיעה – בצמד "לידות". בראשונה, היא מצליחה למצוא את דרכה חזרה אל המלון, אכולת דאגות לחברתה וגם רגשות אשם על שנטשה אותה, ומונג'יו בוחר להראות את הבלתי מקובל – את העובר המת, אותו ילדה בטרם עת הגיבורה הפסיבית. המצלמה נשארת עליו רגעים ארוכים ובלתי ניתנים לעיכול, עד אשר שתי ה"אימהות" שלו מגיעות לקחת אותו אל התחנה הבאה של חייו (רגע שהעניק לסרט את התמונה המזוהה עימו שאף עיטרה את הכרזה). ושוב אוטיליה מוצאת עצמה מתרוצצת ברחובות הקודרים, ושוב מגיע רגע של לידה/לא-לידה – בהוראות הרופא, היא לא קוברת את הפג (כפי שנשבעה לחברתה שתעשה), אלא משליכה אותו לפיר אשפה מקומה גבוהה. הפעם מונג'יו חוסך מאיתנו את המראה אבל מצמרר כפליים בעבודת הסאונד – אוטיליה משליכה את העובר שהופל במורד צינור רחב, שם הוא גולש ונוחת בחבטה רכה, באקט המדמה לידה באופן המחליא ביותר שניתן להעלות על הדעת. לידת מוות, בפעם השניה בחייו הקצרים, כלומר שאפילו לא החלו, של הילוד מוכה הגורל. אם תרצו, אפשר להחזיר כאן את המימד האלגורי – רומניה היא זו שיוצאת מתקופה חשוכה לתקומה חדשה. אבל באיזה מחיר? הצלקות הרי יישארו לעד.

אולי בשל כך, מונג'יו בוחר לסיים את סרטו בסצנת מראה לרגע בו התחיל אותו – בפתיחה, בבוקר, שתי הגיבורות מצויות בחדר המעונות שלהן, והאינטימיות ביניהן מקסימלית. אוטיליה מתפשטת בלי לחשוב ליד חברתה, שמצידה מבצעת מעשה אינטימי אף יותר של מריטת שיער מרגליה (בהמשך יהיה ניתן לנחש שזו אחת מהוראות הרופא הקפדן והפסיכוטי). בסיום, לעומת זאת, יושבות השתיים זו מול זו בשולחן אוכל, בלילה, כאשר בכל פעם ממסכת גביטה את עצמה מפני חברתה. בראשית זהו עשן הסיגריה שלה שמפריד ביניהן, חותך את התמונה. כאשר מלצר מגיע ולוקח עימו את המאפרה המעשנת, גבי נאחזת בתפריט כדי להסתתר מפני מבטה של אוטיליה. כיוון שהדרמה בשלב זה קשה מנשוא, חוזר מונג'יו לדרך ההתמודדות עם מצבי קיצון בעזרת הומור מקאברי, כאשר המנה שמוגשת לגביטה כוללת חלקים פנימיים של חיות שונות. לא בדיוק מה שצריכה עכשיו בחורה צעירה שעברה הפלה מזעזעת, שלא לדבר על אונס כפול מידיו של הרופא שעזר לה. עם זאת, רק כאשר אוטיליה מוותרת ומסיטה את מבטה ממנה, מעז מונג'יו לסיים את סרטו. הדרמה היא כן האישיו הפעם ולא ההומור, שכן משהו בין השתיים נסדק לנצח. החברות שלהן עמדה במבחן הקשה מכל, וההקרבה האולטימטיבית נעשתה.

4-luni-3-saptamani-2-zile

תגובות

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.