• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • חגיגות עשור לסריטה: 10 דברים שלא ידעתם עלינו
  • אימת החודש - ספטמבר 2020
  • פסטיבל חיפה 2020: המלצות, אזהרות וכמה באמצע
  • עשר לסריטה: ראיון עם עצמנו, כי למה לא בעצם
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

מחכים לתרגום: The Assistant

3 באוגוסט 2020 מאת אורון שמיר

כשיצא לאקרנים בארצות הברית ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד, נאמר עליו שהוא סרט המי-טו הראשון. כלומר סרט מהעידן והאקלים החברתי הנוכחיים שמיטיב להביא את נקודת מבטה של אישה במרחב עבודה מתעלל, מטריד, או אפילו כזה שפוגע, הכל על רקע מיני. החל מהשנה יש לו בן-דוד רחוק, ששונה ממנו למדי בהרבה מובנים אבל עונה להגדרה ובוחר זווית מרתקת בעיניי. קוראים לו ״The Assistant״, ביימה וכתבה אותו קיטי גרין, ובדיונים בעברית שראיתי אודותיו בעברית נהוג לכנותו ״עוזרת אישית״, למרות שאין לו עדיין שם רשמי או תאריך הגעה לישראל. אין לי רעיון טוב יותר לתרגום אבל זה מחמיץ חצי מן המשמעות של השם המקורי, כלומר עונה באופן נחרץ מדי על השאלה מי עוזר/ת ובאיזו עזרה מדובר. יותר נכון יהיה לקרוא למה שהכותרת מתייחסת אליו סיוע או אפילו טיוח. אני מודה שסיימתי את הצפייה ברגשות מעורבים, הסרט נותר במחשבותיי, וגם קראתי עליו דעות לכאן ולכאן. בין אם בסאנדנס, בברלין, או בהפצה מצומצמת עד שבאה המגפה (הייתה לסרט גם הבלחה בפסטיבל טלורייד של הסתיו הקודם). אולם, ככל שאני חושב על הסרט יותר, ובטח אחרי צפייה נוספת לאחרונה שאותה ערכתי בזכות הולו, הוא מצויין בעיניי דווקא בזכות מה שיכול להיתפס כפגמים.

הסרט מלווה במשך יום שלם וארוך את הגיבורה שלו, אותה מגלמת ג'וליה גארנר. קוראים לה ג'יין אבל אף אחד לא פונה אליה כך לאורך העלילה, המקמצת במכוון בשמות. ג׳יין היא הראשונה להגיע והאחרונה לעזוב, כיאה למעמדה – עובדת צעירה ועוזרת אישית. היא מנהלת את הלו״ז של הבוס הגדול ואמונה על עבודות שגרתיות של תחזוקת המשרד, מילים מכובסות להכנת קפה וריקון פחים. כדי לפלפל את היום, מדי פעם היא גם מצלמת דפים או סופגת יחס מתעלל/מתעלם מחבריה למשרד. אה כן, מדובר במשרד הפקות ניו-יורקי אך בינלאומי. האוקסימורון ״תעשיית הקולנוע״ מתגשם כאן במלואו, שכן המשרד מוצג כמפעל לכל דבר, עם המון חלקים נעים, אבל מפעל של שום דבר. במהלך היום, הגיבורה מתחילה לחבר אחד ועוד אחד ולהגיע למסקנה שייתכן והבוס הכוחני שלה מנצל את סביבת העבודה לענייניו הפרטיים. כאלה שספק כוללים מין, ספק בהסכמה, עם מספר נשים צעירות מאוד. כאלה שאינן אשתו המתקשרת מדי פעם לבדוק מה קורה. ג׳יין נראית לא רק כמו היחידה במשרד שזה מטריד אותה, אלא גם האחרונה להבין איפה היא עובדת ומה באמת קורה בחדר המנכ״ל.

חשוב להבהיר שלא הגיבורה עוברת את ניצול המרות, אלא שהיא זו שמתחילה להבין שייתכן וזה מה שקורה סביבה. כלומר, זה לא סרט על מה/האם/איך קרה מה שקרה, אלא כזה החוקר ומציג כיצד מתאפשרת סביבה שבה זה בכלל יכול לקרות. או במילים פשוטות, זו מעין פרשת הארווי וויינשטין כפי שהיא נצפתה משולחן המזכירה הזוטרה. זו שידעה רק שהיא בסביבת עבודה ״תובענית״ (מילה מכובסת למתעללת), אבל לא הפנימה עד אותו רגע שהיא כנראה מסייעת לסרט נע של קורבנות. לגבי שאר הברגים במכונה, או שהם לא תופסים את כל התמונה וחומרתה או שידעו ושתקו. השם של ווינשטין לא מוזכר כמובן, והבוס אפילו לא נראה בסרט – רק נשמע. הוא עובר דרך הטלפון, המיילים הזועמים, ואפילו הקיר הדק שמפריד בינו ובין העוזרת האישית שלו. למעשה אין כמעט שמות לדמויות, או אפילו למשרד ההפקות ושלוחותיו. זיהיתי שהכניסה שלו צולמה בכניסה לחדר ההקרנה של טרייבקה, אבל זו אמורה להיות מעין כל-חברה שעוסקת בתחום הקולנוע. עם הרבה יותר פקידים ועניבות מאשר יצירתיות או אפילו ציוד צילום והקלטה. מקבלי ההחלטות וחורצי הגורלות, שעשו זאת לא רק עבור סרטים אלא גם עבור נשים, רובן בתחילת דרכן.

יותר משאהבתי את הסרט, ואהבתי אותו מאוד, הערכתי את מלוא הבחירות האמנותיות של הבמאית. יש מילה שהבנתי ששונאים עכשיו באשמת תוכניות בישול או משהו – מדוייק. אני לא צופה בהן, או מבין מה מדוע מזון צריך להיות מדוייק, אבל זו המילה הראשונה שעלתה לי לראש בניסיון לכתוב על הסרט. ומילים הן אחד האלמנטים היותר מדוייקים בסרט, אלה שנכתבות או נאמרות וגם אלה שנעדרות. בין אם זה השימוש בניסוחי אימייל לאפיון דמיון, או משפטים שנזרקים אל עבר הדמות הראשית באגביות אבל חרכו את נשמתי, הכל קורה בסרט בחסכנות. לקרוא לו מינימליסטי יהיה אנדרסטייטמנט, אם תרשו לי להשתעשע למרות שהסרט עצמו נטול הומור. את העלילה אפשר לתאר על דף אחד ויישאר מקום לשרבוטים. אבל התסריט חכם וסוגר מעגלים, בסרט שגם סוגר עניין בפחות משעה וחצי עם הרבה תשומת לב והקפדה על פרטי פרטים – ממש כפי שכולם מצפים מהגיבורה להיות בעבודתה, וגם אותו סט כישורים שעוזר לה בהרכבת הפאזל של המתרחש.

השליטה של הבמאית במדיום, בסרטה העלילתי הראשון אחרי כמה דוקומנטריים, מעוררת התפעלות. דווקא מכיוון שלא תמיד קורה הרבה, נדרכתי והאזנתי בכל פעם שהסרט עבר משקט יחסי לפטפטת רקע, כזו שהמחישה היטב את הפער בין החשיבות העצמית של עובדי המקום לבין החשיבות של מה שהם עושים עבור העולם. ליווי מוזיקלי, מאת תמר-קאלי (״שירלי״), יש בסרט רק מתי שצריך, כלומר מעט מאוד ובעיקר בהתחלה ובסוף – כמו פייד אין ואאוט מהחוויה. הסרט מבקש הרבה מהצופה אבל גם סומך על הקהל שלו לחוות את הרגשות עם הגיבורה, בין אם בעדינות או בעוצמה.

גרין גם ערכה, יחד עם בלייק מקלנדון, וזו בעיניי אחת מנקודות החוזק הבולטות של היצירה. אלה לא רק הקאטים של כירורגית מומחית אלא גם אורך השוטים, שיחד עם המינימליזם וההתמקדות בשגרה אפורה העניקו לסרט השוואות ל״ז׳אן דילמן״ של שנטל אקרמן. ג׳יין אמנם לא מכינה שניצלים, אבל כן ארוחות מיקרוגל עצובות ואיזה שייק חלבון בזמן אמת, למקרה שתרצו מתכון. זה כמובן לא העיקר – הפעולות המונוטוניות והמשמימות של עבודה משרדית בדרגה הכי נמוכה שלה מכילות בתוכן גם עבודת טיוח. כמו קרצוף ספה שעדיף לא לדעת מה קרה עליה בלילה, או השבת עגיל אבוד לבעליו, רצוי מבלי לשאול איך איבדה אותו. דרכן מבינה הגיבורה את מקומה בשרשרת, בעודה מבצעת אותן בכניעה אך גם במסירות ובדאגה, מפנימה מה באמת מייצרים במפעל. לצופים עצמם זה יכול לקרות בהרבה שלבים שונים, או בכלל לא. גם דעות כאלה כבר קראתי. עבורי נצרבו בזיכרון מכונת הצילום שפולטת עוד ועוד דיוקנאות של שחקניות, ועצם ההבנה שיש לבוס לו״ז לא רשמי עליו אחראית הגיבורה.

ג׳יין יכולה להיות העוזרת מן הכותרת כשם שכל חבריה למשרד יכולים להיות העוזרים והמאפשרים, המסייעים לדבר עבירה. על כך דיברתי לגבי חוסר הרצון שלי לצמצם את שם הסרט. העובדים האחרים אמנם לא זוכים ליותר מדי זמן מסך, אבל אפשר לקלוט את הטיפוסים שהם ברגע. בין אם אלה שני הגברים הצעירים עימם ג׳יין חולקת חלל משרדי, כל אחד מהם הגעיל אותי יותר מקודמו, או איש משאבי האנוש בגילומו של מת'יו מקפדיין, שכרגיל הקריפ לי את הצורה. הקולגות של ג׳יין, ובעיקר יחסם אל הגיבורה, אקוטיים לסיפור על כל שלביו. הם גם תמונת מראה מסויימת של הבוס שבצלמו נברא הארגון, שזה קריטי כי אותו לא רואים, וגם תמרור אזהרה עבור ג׳יין שתהפוך להיות כמוהם – אדישה, שותפה שקטה לעבירה שבטח נמצאת ממילא בתחום האפור. כאילו כמו לשקר לאישה של הבוס כשהיא מתקשרת ושואלת היכן הוא. אותם משפטים מפלחי לב שהם אומרים לה כלאחר יד, נעים בין אפתיות להצדקה עצמית.

חשוב להדגיש שיש לדמויות השונות גוונים שונים. לא הייתי מתאר את הסרט כשונא גברים, שכן הרבה מההתנהגות המתנשאת והמבטלת כלפי ג׳יין מגיעה דווקא מנשות המשרד. גם ג׳יין עצמה אינה מלאך, יודעת להתנהג באטימות כלפי מי שהיא מחשיבה כתחרות או אפילו לצעוק (ולהתחרט) על מישהו נחות ממנה בארגון. היחיד שצבוע בגוון אחד הוא הבוס הבלתי נראה, המהלך אימים על המשרד ובעיקר על ג׳יין. הקשר המקצועי ביניהם הוא ההגדרה של מתעלל ואני זעתי באי נוחות לגבי רמת האינטימיות ביניהם על אף שהוא נעדר לרוב. לא זאת בלבד שג׳יין נכנסת למשרד שלו רק כשהוא לא שם, היא גם נוגעת ומתעסקת בדברים אישיים שלו, ואולי כאן ה״אישית״ בכותרת העברית האפשרית של הסרט מוסיף את כפל המשמעות האבוד. לדוגמה, ג׳יין מחדשת את מלאי המזרקים של תרופה המעניקה זיקפה, למי שלא הספיקו לקרוא או לגלל מה כתוב על תרופות המרשם. הבמאית בוחרת להגניב את הפרט הזה לסרט, במקום להעניק אותו כנשק יום הדין עבור הגיבורה שלה, המחפשת ראיות מרשיעות שיהוו בסיס לחשדות שלה. שוב, זה דווקא פועל לטובת היצירה.

ליתר דיוק, ובניגוד לאינסטינקט, היתרון של הסרט היא היותו מוטה. להוציא שוט מרוחק וסטרילי מעת לעת, מאת הצלם הדוקומנטרי לרוב מייקל לאתהם, ישנה היצמדות לנקודת המבט של הגיבורה או על הגיבורה. זה קריטי מכמה סיבות, שהראשונה שבהם היא הטלת ספק. לאורך סרט שהוא דרמה בהגדרתו, מתגנבת תחושה של מותחן בילוש ואיסוף רמזים. ג׳יין כאילו בונה קייס, אבל יש מי שינסו לשכנע אותה שזה רק בדמיון שלה. או שהיא מקנאה בנשים אחרות. שתי אלה הן טקטיקות של מה שקרוי גזלייטינג, חיפשתי ואני לא בטוח מהו המונח המקביל בעברית. אבל זו שיטה בה משתמשים גברים מתעללים רגשית ובעלי אחיזה מנטלית בנשים שלהם כדי לערער אותן ולשלוט בהן. בנוסף, ההיצמדות של הצילום אל הגיבורה מאפשרת להכיר אותה ולגלות עד כמה הכל עובד נגדה בסיפור הזה: הוותק שלה בעבודה, הגיל שלה והנאיביות שמתלווה אליו, הרקע שלה כילדת פרברים בעיר הגדולה (כפי שמתנשאים עליה בשלב מסויים), העומס והלחץ בו היא מצויה (שגורם לה להזניח את חיי הפרטיים ובכך רק מגביר את החשיבות של הג׳וב בחייה), והפחד המשתק שלה לצאת נגד מקום העבודה שנתן לה הזדמנות.

גארנר היא ליהוק מושלם משום שהיא מייצרת כל-כך הרבה אמפתיה במינימום מאמץ. כל ליכסון עיניים שלה מלמד שהיא רק נראית כמו המזכירה הקטנה (והמוקטנת) בחולצה הוורודה והשקופה-אך-חסודה, אבל מבפנים היא עוד רגע הופכת לענק הירוק והופכת על כולם את השולחנות. חוסר אונים למראה חוסר צדק, או במקרה הזה ממש עוול ופשע שאתה מרגיש שהתרחש אבל לא יכול להוכיח, זו תחושה מאוד מסויימת ולא קלה להעברה מבלי לגלוש לבוטות. אלא אם קוראים לך ג׳וליה גארנר או קיטי גרין, מסתבר, אז זו נהיית משימה אפשרית למדי כפי שמוכיח הסרט. את השחקנית הצעירה ודאי יכירו צופי וצופות הטלוויזיה יכירו אותה מ״האמריקאים״ או ״אוזרק״, אני זוכר שהבחנתי בה באמת לראשונה בסרט עצמאי בשם ״סבתא״. גארנר שבה ומוכיחה שמגיעים לה תפקידים מורכבים, באחת ההופעות הכי ראויות לפרסים שראיתי השנה מצידה של שחקנית ראשית.

אחרי כל זה, ״עוזרת אישית״ (נכנעתי) הוא לא בהכרח הסיפור של ג׳יין. אפשר לומר שהיא המספרת, כמעט בעל כורחה ונעדרת הכישורים המתאימים. היא גם אינה בעלת הכלים לפוצץ הכל, אבל היא זו שדרכה אנחנו נחשפים לסיפור ועכשיו כאילו תורנו. למשל, לשפוט מה מזין את מה: סביבת העבודה העויינת והמזלזלת את ההתנהגות הפוגענית ולבסוף אולי גם הפלילית כלפי נשים, או הזילות והאטימות של הבוס שכאילו מצחינים את כל המשרד ומאותתים לעובדים כיצד לנהוג בחבריהם או באורחים. המסקנה הפרטית שלי, נכון לבינתיים, היא שמדובר במעגל מתועב שמעיד על תרבות שלמה. אולי זו שקרויה תרבות האונס, אולי פשוט חוסר כבוד בסיסי כלפי הזולת באשר הוא, אם אינו מאותו מילייה או שרגשותיו כאילו פחות נחשבים משום מה. את מלוא חשבון הנפש מותיר הסרט לצופה, לא תחושה נעימה להסתובב איתה אחרי סרט שגם הצפייה בו לא הייתה שייט תענוגות. אולם, אולי זה בדיוק מה שמרגישה גם הגיבורה וכך ההזדהות שנוצרת איתה ממשיכה אל מעבר לזמן שבילינו מולה. היא לא הדוברת אלא זו שיש להאזין לה ולשכמותה. אחרת למה שירצו לדבר.

תגובות

  1. איתן הגיב:

    1. בשבוע האחרון לפני שסגרו הכל במרץ ראיתי 3 סרטים: צפייה שנייה ב"מאמי" של קרן ידעיה, כמה ימים לפני שעלה למסכים (ואח"כ מיד ירד); הקרנה סינמטקית של "הניצוץ"; והקרנת טרום בכורה הסרט הזה, כך שלפחות לכאורה הסרט הזה אמור להיות זמין לצופים בישראל מתישהו באיזושהי פלטפורמה.
    2. לגופו של עניין, הסרט הזה בעיקר תסכל אותי. הוא כל כך נזהר מספיציפיות, לא באמת מספר מה, ורק רומז כל הזמן, עד שאין לי שום עוגן דרמטי להיאחז בו. מה גם שהדמות הראשית היא רק הצופה, היא לא זאת שקורים לה הדברים, וגם "הדברים" – אני לא ממש יודע מה הם. כך שהסרט הזה הוא על מקום מסוים שבו מתרחשים דברים מסוימים עם אופי של ניצול מיני לאנשים מסוימים שאני לא מכיר – כסרט דרמטי זה ממש לא עובד, ובסופו של דבר, גם מפספס את המטרה לדעתי, כי אני לא נקשר לשום דבר ולאף אחד כאן, ולא חווה את הניצול הזה בעצמי דרך אף אחד/ת, כך שרק לומר שיש ניצול בתעשיית הקולנוע – זאת כתבת תחקיר טלוויזיונית, לא סרט.

  2. דרור הגיב:

    ביקורת מעניינת, והסרט נשמע טוב!

  3. adam הגיב:

    סרט קצר שנמתח מעט יותר מידי

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.