• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

״אישה עובדת״, סקירה

27 ביוני 2019 מאת אורון שמיר

על השאלה הקבועה ״על מה הסרט?״ יש כמה דרכים לענות. אפשר לדבר על ז׳אנרים, לנסות לתמצת מאוד את העלילה או הסיפור, ויש גם מקום לדבר על רגשות ומחשבות. אבל איכשהו, ונדמה לי שזה בעיקר בשנים האחרונות אבל אולי אני טועה, הגישה הרווחת היא לדבר על נושאי עיסוק. תומר קמרלינג כתב על זה יפה לא מזמן (לא מצאתי היכן אז אין לינק) – האנשים ששואלים ״אבל מה הנושא?״ או מתחילים לתאר סרט כך, לא רק ניצחו אלא גם מכתיבים עכשיו במידה רבה את השיח. בעיניי, יש בכך גימוד נוראי של יצירות אמנות ומוצרי בידור כאחד. זה להפוך סרט קולנוע אפילו לא למאמר אלא לכותרת של כזה.

אל הסרט של מיכל אביעד שעלה לאקרנים לפני שבוע, ״אישה עובדת״, מתייחסים מאז בכורתו בפסטיבל ירושלים לפני שנה בתור ״הסרט על ההטרדה המינית״. הבעיה היא שזה לא מתחיל לתאר אפילו את הנושא המרכזי בסרט, שהוא אלף הגוונים שבין ניצול יחסי מרות במקום עבודה לבין בדיקת גבולות בין שני אנשים שנשואים לאחרים. בכל מקרה, זו לא ממש נקודת המכירה הכי מושכת לסרט קולנוע, הלא כן? אבל מה אם במקום זה ימליצו לכם או לכן על הסרט כך – הזדמנות להכיר את אורנה, לחוות את העולם דרך העיניים שלה. אורנה היא אולי דמות בדיונית אבל לגמרי יכולה להיות אישה אמיתית, שאם אני הצלחתי להזדהות עימה אין לי ספק שכאלה עם יותר נקודות השקה ממני ודאי יצליחו. זהו סרט שההישגים האמנותיים והבידוריים שלו גדולים מכל נושא, שרק בזכותם אפשר בכלל לדבר על מה שהסרט רוצה להגיד.

את אורנה (לירון בן-שלוש) אנחנו פוגשים בדיוק כשהיא יוצאת מראיון עבודה מוצלח. בעלה, עופר (אושרי כהן), מנסה לפרגן אבל תוהה מה לה ולעבודה בנדל״ן, תחום בו אין לה ניסיון. אולם, המצב הכלכלי בבית דוחק – עופר בדיוק פותח מסעדה חדשה, שבאופן אירוני לא תשים אוכל על השולחן בבית או בפה שלהם ושל ילדיהם. עד שהעסקים יתייצבו אורנה ועופר מזגזגים בין הורות, זוגיות ופרנסה, כמו רוב הזוגות בישראל. בעבודה החדשה אורנה נחושה להוכיח את עצמה, בעיקר מול הבוס הגדול, בני (מנשה נוי). ניכר שהוא מרוצה מן הגישה שלה אבל גם ממנה באופן אישי, למרות שהוא גבר נשוי ומודע למצבה המשפחתי. כשבני עובר את הגבול ולא מסתפק בהערות מילוליות על המראה שלה, סיר הלחץ של אורנה מגיע לרתיחה וכל הגורמים המשתנים בחייה מקצינים.

כותרת הסרט מתארת באופן מושלם את הקונפליקטים הרבים של הדמות הראשית, ותומכים באמירה שזה יותר סרט עליה מאשר על כל נושא שתבחרו בנפרד. אורנה היא קודם כל אישה, עם כל מערך הציפיות החברתי הכרוך בכך – היא רעיה אוהבת ותומכת רגשית בבעלה, היא גם אם לילדים שזקוקים לה ויודעים מתי לקרוא לה באופן ספציפי. אבל היא לא סתם אישה אלא גם זו שעובדת, המפרנסת של הבית, שיודעת כי עליה לעבוד יותר קשה מעמיתיה כדי להוכיח את עצמה. הניסיון לאזן בין קריירה ומשפחה הוא חצי אחד של הקונפליקט, בעוד היותה אישה במקום עבודה מביא לצד השני והפחות נעים – היא ממש צריכה לבקש מהבוס שלה לראות בה יותר כעובדת מאשר כאישה, בטח ובטח במובן הרומנטי. הוא מצידו אולי מקשר את החלק של ה״עובדת״ לז׳רגון של פרוצות ומחליט לנצל את סמכותו.

שתי מערכות היחסים האלה של אורנה, המקצועית שיורדת מהפסים עם בני והאישית שעולה על שרטון עם עופר, הן כמעט כל הסרט – מחול משולש של התקרבות והתרחקות. ישנן דמויות נוספות, בין אם הילדים שהוזכרו לעיל, אמא של הגיבורה (עירית שלג) או שלל קולגות ודמויות לווין. אבל כובד משקלה של היצירה נח על הכתפיים של שלושת השחקנים הראשיים ואת מירב עבודת הנשיאה עושה בן-שלוש, שנמצאת בכל רגע וסצנה. ההופעה שלה כל-כך מעולה וכה ורסטילית עד שהיא לא רק המצפן הרגשי של היצירה אלא גם ההגאים, או כל מה שמכוון את הקהל להרגיש על בשרו את מה שעובר עליה. לצידה, כהן מעולם לא היה מתוק או פגיע יותר על המסך לפי דעתי, ונוי מסייע לבריאת דמות מעוררת חלחלה, שפשוט מרוקנת מחמצן כל סצנה שהיא נכנסת אליה ברגע שאנחנו לומדים להכיר במי מדובר.

מה שמאפשר לשחקנים לזהור היא החלטה אמנותית נבונה של הבמאית, שהצמידה את הצלם דניאל מילר לדמויות ולא חתכה משום התרחשות. זה אומר שכל סצנה היא טייק אחד ממושך, לרוב חף מפירוטכניקה מיותרת, מה שהופך את המסך לבמה של בדרך כלל שתי דמויות באינטרקציה מאוד מסויימת. ברגע שהבנתי את זה וידעתי שנישאר עם הדמויות בתוך הסיטואציה לא משנה מה, הסרט פעל עליי כפליים. אביעד לא בורחת מן המתרחש וגם לא השחקנים שלה, כל רגע נחווה במלוא הרגש שעצור או מתפוצץ בו – אהבה בין בני זוג, סיפוק מקצועי או מבוכה רבה, לעתים הכל באותה סצנה. כאשר כן התרחש קאט באמצע סצנה, לפחות בפעם האחת בה הבחנתי בכך, הדבר רמז על נתק או סדק בין שתי הדמויות המעורבות.

ההחלטה הקולנועית הזו מאפשרת גם לשים לב לא רק לעיצוב הפריים, אלא גם לאמוד כל פעם את המרחקים בין הדמויות. בסרט שמערכת היחסים המרכזית בו בעיניי הייתה בין המושגים מרווח ומחנק, כל סנטימטר שנוסף או חסר בין שני אנשים מספר סיפור שלם. אפשר לחוות את המצב הזוגי בין אורנה ועופר דרך היכן שהם עומדים זו ביחס לזה, כפי שניתן לראות מקילומטר שבני עומד הרבה יותר מדי קרוב לעובדת שלו. הדוגמה הזו באה להגיד שכל אלמנט אמנותי בסרט לא רק מחושב אלא גם משרת את הבא אחריו, סימביוזה של כל הכלים הקולנועיים.

את התסריט כתבה אביעד במשותף עם שרון אייל-אזולאי ומיכל ויניקברש״) ואם להתעקש ולחפש פגם בסרט אולי זו תהיה הנטייה של חלק מן הדיאלוגים לאקספוזיציה. אבל זה די נעלם אחרי המערכה הראשונה וגם זניח מול הישגים כמו הדמות של אורנה, בדגש על החוויות שעוברות עליה וכתוצאה מכך על הצופה. כאמור, אנו פוגשים אותה כשהיא צועדת בביטחון ביציאה מראיון עבודה, והסרט מסתיים בסצנה שמהדהדת את הניצחון ההוא באופן מצמרר. לכל אורך הדרך אפשר להבין אותה, למשל ברור שהצרה האמיתית שלה היא שדי כיף לה בעבודה. כלומר אין לה בעיה לעבוד קשה – בשביל עצמה, בשביל המשפחה שלה ואפילו בשביל בני הבוס. אבל בני, האדם ולא המנהל, פשוט לא מאפשר לה להנות. יכולה להיות ביניהם מערכת יחסים נפלאה, מקצועית בלבד, אבל הוא מערבב בין ביזנס ופלז׳ר, במקרה זה עונג שהוא עצמי ועל חשבון האחר.

במובן זה, ״אישה עובדת״ הוא כן סרט שגם מסביר היטב את הנושאים שבמרכזו. עבור מי ש״לא מבינים״ את החוקים בין גברים לנשים (או בין אדם לאדם באשר הוא), אלה שמבכים את ״אובדן הרומנטיקה״ או ״מפחדים״ לדבר עם נשים פן יואשמו באונס – הסרט מנסח הכל בבהירות כזו שלא תותיר שום מקום להיתממות. אני מקווה שגם הגבר המיושן והמתכחש ביותר שיצפה בסרט לא יוכל לסיים את הצפייה בו עם אמירות כמו ״אבל איך אפשר לדעת אם היא רצתה את זה״. זה לא כי הסרט בא לחנך, אלא משום שההזדהות עם אורנה, כאמור, היא מוחלטת. אולי אפילו יותר מאשר עם גיבורת ״שש פעמים״, החוויה הקולנועית הקודמת שבסופה התביישתי במגדר שלי.

אז כן, בסוף אפשר גם לדבר על מה יש לסרט להגיד, אבל אחרי שמתייחסים לכוונות שלו ולאופן בו הוא מבקש ומצליח להביע את הדברים. את ״אישה עובדת״ כבר תיארו בתור ״הסרט הראשון של עידן #MeToo״ ואפשר להבין מאיפה זה בא. אני אישית מכיר מעט מאוד סרטים שזה נושא העיסוק העיקרי שלהם, דוגמה לכך הוא ״After Hours״ הקצר והטלוויזיוני של ג׳יין קמפיון, וכולם טרום העידן הנוכחי. ברם, יש בסרטה של אביעד משהו עכשווי מאוד גם בנושאים אחרים: פרויקט הבנייה המרכזי הוא מגדל מגורים לעשירים, ספציפית צרפתים באובססיה על נתניה. המסעדה של עופר מציעה טוויסטים קולינריים לאוכל עממי. וכן הלאה.

בנוסף, מיכל אביעד יוצרת סרטים מנקודת מבט נשית או על החוויה הנשית הרבה לפני 2019. הסרט העלילתי הקודם שלה, ״לא רואים עליך״ עסק בקורבנות אונס, ורוב סרטיה התיעודיים המתפרשים על פני 30 שנות קריירה מתרכזים בנשים: ״Acting Our Age״ עוסק באפליה מגדרית ואייג׳יזם. ״הנשים ממול״ בוחן את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט נשית. ״ירית פעם במישהו?״ מתמקד בצבא בדגש על חיילות. ״ג'ני וג'ני״ הביא למסך את עולמן של צעירות בת-ימיות. ״דימונה טוויסט״, זוכה פסטיבל ירושלים 2016, מספר את סיפורן של נשות דימונה מאז שנות ה-50. היותה דוקומנטריסטית אולי הדביק גם את סרטה העלילתי הנוכחי בתווית של ״סרט על נושא מסויים״, אבל בעיניי הוא שווה צפייה קודם כל כי הוא סרט נהדר וחווייתי ורק אחר-כך חשוב ורלוונטי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.