• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״ברש״, סקירה

18 ביוני 2016 מאת עופר ליברגל

״ברש״, סרטה הארוך הראשון של מיכל ויניק, עוסק במתבגרת אשר לומדת להבין את זהותה המינית. נושא זה הופיע גם בסרטיה הקצרים של היוצרת, ״פתיון״ ו״סרק״, אולם יש בסרט הרבה יותר מנערה אשר מבינה כי היא נמשכת גם לנשים, או מתאהבת בפעם הראשונה. יש בו גם לא מעט התרסה לגבי המקום של הפרט בתוך החברה, ותיאור אותנטי של תרבות הנוער בישראל – תיאור לא מתנשא, אשר אינו מנסה לייפות את המציאות או לשפוט את הדמויות השונות כאשר הן עוברות על החוק או פוגעות אחת בשנייה, במודע או שלא.

הדמות הראשית בסרט היא נעמה ברש (סיון נועם שמעון), נערה בגיל התיכון אשר עוד בטרם התחילה עלילת הסרט אינה מתאפיינת בתמימות – מסיבות, סמים וסקס הם חלק בלתי נפרד מן החיים שלה ושל חברותיה, הרבה יותר מלמידה לבגרויות. אבל מפגש עם נערה אחרת מושך את תשומת לבה ומטלטל בהדרגה את עולמה. הנערה הזו היא דנה הרשקו (ג'ייד סקורי), אשר ההעדפה שלה למסיבות על פני הלימודים גדולה אף יותר מזו של נעמה. דנה גם יודעת שהיא מעדיפה נשים, ושיש משהו בינה לבין נעמה.

סיפור האהבה הזה הוא ליבו של הסרט והוא מתואר בצורה אמינה – המשיכה היא ממבט ראשון, אך הסרט מצליח להעביר את תחושת המבוכה וחוסר היכולת להבין את רחשי הלב בחלק הראשון של הקשר. זה נכון גם לגבי מה שקורה אחרי שהקשר מקבל גוון מיני ברור, וגם במהלך סצנת המין שבמאי ״כחול הוא הצבע החם ביותר״, עבדלעטיף קשיש, צריך ללמוד ממנה איך מביימים סקס לסבי ראשון בצורה שממשיכה לבנות את הדמויות ולא נראית פולשנית או פורנוגרפית. הסיפור הזה גם אף פעם לא פשוט, שכן בהתחלה ברור כי דנה מודעת יותר לאן הקשר מתקדם, ולאחר מכן התחושה היא כי נעמה אוהבת ומחויבת הרבה יותר מן הפרטנרית שלה. לאורך כל הזמן הזה, כלפי חוץ הנערות בעיקר רוצות לבלות, בין עם בעיירה הרדומה בה הן חיות או במסיבות סוערות בתל אביב אליה הן נוסעות במוניות שירות. אבל מאוחרי הבילוים הסוערים, לפחות אחת מהן גם רוצה דבר נוסף, דבר אותו אין היא מסוגלת להגדיר.

כפי שכבר אמרתי, סיפור האהבה הוא רק אלמנט אחד ביצירה, אשר מבקשת לעמת בין הפרט לבין מקומו במשפחה ובלאום. כבר בדקות הפתיחה של הסרט הבמאית מציגה את טקס יום הזיכרון בצורה המשלבת אמינות וגיחוך, כאשר לנערות לא ממש איכפת מן ההכרח לקום ולשבת על מנת לכבד את האתוס הלאומי. יום העצמאות העוקב נע בין שמחה ממסיבה גדולה לצער שנובע מן ההכרח להשתתף במנגל המשפחתי המסורתי.

barash4

היחס ללאום מתבטא גם בתוך התא המשפחתי. הסרט קרוי על שם הגיבורה שלו, אבל לא על פי שמה הפרטי, דבר אשר מדגיש את היותה חלק מן המשפחה, אשר דומה כי אין בה אוזן קשבת עבורה. לכאורה היא הכי קשורה לאחותה החיילת, אך זו נעדרת במשך רוב הסרט, באופן שהופך ליותר ויותר מטריד עבור הוריה. לעומת זאת, דומה כי לנעמה לא ממש איכפת מהיעדר האחות אשר עמה היא חולקת חדר, אלא אם היא צריכה ממנה בגד מסוים. האחות הנעדרת היא גיבורה סמויה של היצירה, בגלל שהיא מספקת סוג של תמונות מראה לגיבורה בעוד הקהל תוהה מהם הסיבות אשר הובילו אותה להתנתק מן המשפחה, אם אכן לא נחטפה או עברה תאונה קשה. לעתים דומה כי גם נעמה הייתה שמחה להיעלם, שכן משפחתה לא תוכל להבין את ההליכה שלה עם הלב.

הדבר נכון בעיקר לגבי אב המשפחה (דביר בנדק) אשר מייצג את תמצית הגבריות הישראלית – כולל אמונה בצדקת הדרך וחוסר יכולת לסמוך על ערבים. הוא אינו איש צבא, אבל מתנהג ככזה, גם כאשר הדבר נוגע לעצות הוריות. לכאורה הוא ההפך מנעמה, אך גם הוא "ברש" והסרט מעלה את השאלה האם הזהות המשפחתית היא אכן זהות אחידה. הסרט לא דן בגיוס הצפוי של נעמה לצבא, אבל דומה כי הלאום פשוט אינו מעניין אותה, פרט אולי לצורך לברוח מן הסביבה בה היא חיה – סביבה בורגנית שלווה, אבל שלווה היא הדבר האחרון שמעניין אותה בגיל ההתבגרות.

הסרט מספר סיפור מואד כואב מכמה היבטים, חלקם נידונים רק בקצרה, כמו הנתק היחסי מן החברות הקודמות של נעמה עקב ההתקרבות לדנה. אבל יותר מכך, הוא גם מרגיש כמו מסיבה עתירת גירויים – הנערות נוהגות לא פעם בחוסר אחריות, אך יש רצון לבלות עימן, לפחות במהלך הסרט. ויניק גם משלבת לכל אורך הסרט הרבה מאוד הומור שחור, שבשיאיו שולח חצים כלפי הזהות הלאומית הישראלית והיכולת שלה לאפשר לנהל מערכות יחסים על פי דרכו. התסריט בנוי בצורה מדוקדקת על מנת להביא את כל קווי העלילה לפתרון לקראת הסיום, אך דומה כי דווקא בחלקו האחרון של הסרט הרמה שלו נופלת במעט וחלק מסצנות השיא היו עבורי מעט מפוספסות, אבל רק מעט.

הסרט כולו מלוהק ומשוחק נהדר. לא הפתיע אותי לשמוע כי האחראית על הליהוק היא אורית אזולאי, מלהקת אשר תמיד מוצאת כבדרך פלא אנשים שהפנים שלהם מעבירות באופן מושלם את הזהות של הדמות, והינם בעלי היכולת לשחק בדיוק את מה שהסרט צריך. סיון נועם שמעון בתפקיד הראשי בולטת במיוחד ביכולת שלה להעביר שילוב של זעם ושבריריות בתור הדמות אשר לא רק נמצאת בכל סצנה, אלא גם עוברת את השינוי הגדול ביותר. מדובר בשינוי בעל מספר היבטים, שהתבגרות ואהבה ראשונה הם רק חלק ממנו – אף כי לא יכולים להיות דברים גדולים יותר בעולם. כמו ב״סרק״, סרטה הקודם של ויניק, המצב במדינה הוא רק רקע למשברים אישיים, אשר כדרכם של משברים רגשיים לעולם לא יהיה להם פתרון. אבל יש רגעי אושר, גם בגיל ההתבגרות, וברגעיו הטובים, ״ברש״ מרגיש קצת כמו רגע מאושר.

A003R1WS

/// תודה לסרטי יונייטד קינג על התמונות שצילמו ורד אדיר ושי פלג

השאר תגובה