• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • אימת החודש - אפריל 2017
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - הזוכות ודיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 17
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017

״יצורים ליליים״, סקירה

12 בינואר 2017 מאת עופר ליברגל

הפעם הראשונה בה צפיתי בסרטו של טום פורד ״יצורים ליליים״ (Nocturlnal Animals) הייתה בפסטיבל ונציה. נכבשתי בקסם החזותי של הסרט וביכולת של הבמאי (שידוע יותר בתור מעצב אופנה) לברוא עולמות מדויקים ולהפיק את המיטב מצוות השחקנים שלו. הדבר נכון בעיקר לאיימי אדמס, שבכמה וכמה מקרים בסרט צריכה להחזיק סצנות בהן היא מופיעה לבדה. רק בצפייה שנייה, בתנאים רגילים יותר, הבנתי עד כמה מדובר בסרט מפצל קהל. אם סרטו הראשון של פורד, ״סינגל מן״ (A Single Man), עסק בהתמודדות עם אובדן דרך צניעות והחמלה שבמגע, סרטו החדש לוקח את ההתמודדות עם הכאב לקצה השני, למקום של נקמה וזעם כלפי מי שגרם עוול, וכלפי העולם בכללותו. זהו סרט אכזרי, יצירה אלימה מאוד, מתריסה. סרט שמראה את הדמויות שלו במפלה תמידית, שמקצר את החלקים הנעימים שבו ומאריך ומושך דווקא את הסצנות הקשות לצפייה. על כן, אני חש הסתייגות גדולה מן הטקסט שכתבתי אחרי הצפייה הראשונה. יחד עם זאת, אני עדיין מעריך מאוד את הסרט וחושב כי גם מבעד לחזית הנוקשה, יש בו מקום לתקווה ולאהבה, גם אם זו אהבה שלא כל כך מוצגת בו ונותרת בעיקר בהגדרה של "מה היה קורה אילו".

פורד ביסס את הסרט על הרומן ״טוני וסוזן״ מאת אוסטין רייט. אך כשם שהמקור של הסרט הינו ספרותי וחווית הקריאה ביצרה ספרותית היא נושא מרכזי בסרט, דומה כי הבסיס לסרט הוא חזותי לא פחות מאשר מילולי. כולל דיון במיתוס החזותי של שלושה צדדים מאוד שונים של ארצות הברית והדרך בה הם מוצגים בתרבות. ״יצורים ליליים״ מתרחש בשלושה צירי עלילה במקביל, אשר אף אחד מהם לא נבנה בצורה ריאליסטית, וכל אחד מהם הוא הקצנה של מיתוס על סביבה גאוגרפית מוכרת, אשר כבר הפכה למיתוס, לייצוג אשר מחביא ומאפיל את האנשים אשר פועלים בו.

ההווה של הסרט מתרחש בלוס אנג'לס, אשר מוצגת כמקום ריקני ונטול עומק. מקום אשר מציג חזית של עושר ותרבות, אך אין בו כל מהות ואף לא עושר אמיתי. גיבורת הסרט היא סוזן (איימי אדמס), אוצרת בכירה בסצנת האמנות של העיר, אף כי היא מרגישה שכבר לא אכפת לה מן האמנים שהיא מגלה או התערוכות שהיא מציגה. היא נשואה להאטון (ארמי האמר), איש העסקים אשר נראה כמצליח ויפה, אך בפועל לא רק שחיי הנישואין כבר לא מכילים תשוקה או אהבה, הבעל גם לא בעסקים. העיצוב של לוס אנג'לס כמקום מזויף ונטול אותנטיות אינו מקורי כמובן, כאשר עולם האמנות יכול להיתפס כאן גם כמשל על הוליווד – כל החלקים בלוס אנג'לס מעוצבים בצורה אסתטית מדויקת מאוד ואפילו מדי, כאשר לעתים דומה כי הדמויות מהלכות בתוך קטלוג. המגע האנושי ביניהם אינו כזה של הבנה או חיבור.

אם לוס אנג'לס נתפסת כמייצגת את הריקני והמנוכר, ניו יורק נתפסת כאחת מן הערים היותר רומנטיות בארצות הברית. יש בה יותר צפיפות, אך גם מקום ליצירה שבאה מהלב ולחיבור בין אנשים. לכן, הסרט מציג גם ציר זמן נוסף, המתרחש כ-20 שנה לפני מה שמוצג בלוס אנג'לס. בציר זה סוזן חיה בניו יורק ומנהלת מערכת יחסים עם מי שהופך להיות בעלה הראשון, אדוארד (ג'ייק ג'ילנהול). החלק הזה בסרט חם בהרבה, ובנוי כמו סרט רומנטי – תחילה קומי, אבל מאוחר יותר עצוב יותר, כאשר סוזן מתחילה להעדיף את ההיגיון והמסלול ה"נכון" בחיים על פני הרומנטיקה, דבר אשר מוביל בהדרגה לנטישה של אדוארד ולפגיעה בו באופן בלתי נסלח.

בין שתי הערים הגדולות השוכנות לחופי האוקיינוסים השונים, קיים הלב הנידח של ארצות ברית. אזורים בהם לא חיים הרבה אנשים, בהם עדיין יש תחושה של המערב הפרוע, כמו מערב טקסס. בטריטוריה זו מתרחש חלקו השלישי של הסרט, דרך רומן אשר אדוארד כתב ואותו הוא מקדיש לסוזן ונותן לה לקרוא אותו לפני צאתו לאור. ברומן, אשר שמו כשם הסרט, גבר בשם טוני (שוב ג'ילנהול) יוצא עם אשתו (איילה פישר) ובתם המתבגרת (אלי במבר) לטיול משפחתי אשר כולל נסיעה לאורך כל הלילה באזור שומם ונטול קליטה סלולרית. באותה נסיעה, נוצר עימות בין המשפחה לבין קבוצת גברים מאיימים (בהם אהרון טיילור-ג'ונסון, שזכה במפתיע בגלובוס הזהב על תפקידו). העימות הארוך עם אותה חבורה גובה מחיר כבד ומאלץ את טוני לשתף פעולה עם בלש משטרתי שנראה כמו לקוח מעידן ישן יותר של קשיחות מיתולוגית (מייקל שאנון).

nocturnal-animals

חלק זה של הסרט, המתאר את הספר שקוראת סוזן, מכיל לא מעט סצנות קשות מאוד לצפייה בשל תוכן אלים או בוטה מבחינות אחרות. פורד מחליט להעניק דווקא לו קצב איטי יותר, מאריך את הסצנות ולא נותן לקהל מוצא מן הדימויים הזוועתיים אך האסתטיים לפרקים שהוא מייצר. אולם, יש לציין כי אנו חווים את החלק הזה, כמו לא מעט מן החלקים האחרים, דרך התודעה של סוזן הקוראת בספר ומרגישה כי הוא מיועד בדרך זו או אחרת במיוחד עבורה, באופן אשר חורג מן ההקדשה. דרך זו יכולה להיות סוג של מחווה לאהבה נשכחת, אבל בגלל טבעו האלים של הסיפור, התחושה כאילו כל הספר הוא מסע נקמה כנגד סוזן הופכת מתחזקת. בעלה לשעבר לקח את הדרך בה היא פגעה בו ונתן לה תמונת מראה קיצונית בהרבה, אשר כוללת את הפשעים הקשים ביותר שניתן לעלות על הדעת, במטרה להעמיד בפניה את הדרך בה נהגה בו בעבר.

כותרת הספר, ״יצורים ליליים״, משמשת עבור סוזן כלי לפענוח היצירה. כאשר הם היו זוג, אדוארד טען כי סוזן היא חיה לילית, משמע היא זו אשר חולקת את האכזריות של הנרטיב המתרחש בטקסס, אף על פי שהוא זה אשר מככב בו (דרך הדמיון שלה). השאלה איזו דמות בספר מייצגת אותה זוכה ליותר מתשובה אפשרית אחת, ולמעשה מדובר בתשובה מפוצלת. אבל ייתכן גם כי הספר לא רק מבקש להדהד את הדרך האיומה בה היא פגעה בבעלה הראשון, אלא גם להזכיר לה את החיים עליהם ויתרה במידה מסוימת. המעבר בין הבעלים עבורה הוא גם מעבר מן העולם הרומנטי לעולם הריקני, מן החיים על פי הלב והיצר לחיים הנוחים והבורגניים. היא הופכת מיצור לילי ומודרני לגרסה של אמה שלה (לורה ליני המופיעה לסצנה אחת), שמייצגת את ההפך ממה שהיא רצתה להיות. משמע, האקט האכזרי שלה כלפי אדוארד כלל גם אכזריות כלפי עצמה, בדרך שהיא רק מתחילה להבין מבעד לקריאה בספר. הדבר גורם לה לשנות גם את הדרך בה היא מגיבה לסביבה המוכרת לה, כולל יצירות אמנות אשר רכשה וכעת נחוות על ידה בצורה שונה לחלוטין. סוזן בגדה בערכים ובשאיפות שלה עצמה בתור צעירה לא פחות מכפי שהיא פגעה בבעלה הראשון. ואולי זה תמיד מה שמתרחש בהתבגרות.

כפי שציינתי, למעשה ניתן לפרש את כל הסרט ככזה הנחווה מבעד לתודעה של סוזן – את הדרך בה היא חווה את חוסר הקשר לסביבה בה היא חיה בהווה, ואת הדרך בה היא נזכרת ומפרשת מחדש את אירועי העבר. המקרה של הספר בתוך הסרט מורכב יותר, משום שאדוארד נוכח בו גם בתור מספר, שלא תמיד ברור עד כמה סוזן מפרשת באופן מדויק. מדובר בסיפור לא מרשים או מקורי במיוחד מבחינת העלילה, אבל הוא מקבל את העוצמה שלו מן הדרך שבה אנו רואים את סוזן מגיבה אליו, מה שמרמז כי מעבר לסצנות הקשות ולבניית האווירה של סרט אלים, יש בו קודים אשר מכוונים ספציפית לגיבורה. לכן, אני סבור כי עבודת המשחק של אדמס מהותית במיוחד עבור המעבר של הסרט. בלא מעט רגעים היא הדמות הבודדה על המסך ודרך הבעות הפנים שלה בלבד אנו מצליחים לחוש בפגיעה, בשינויים בטונים ביחס כלפי הגברים השונים בחייה, ובעיקר ביחס שלה כלפי עצמה. גם שאר השחקנים בסרט עושים עבודה טובה, וכל ההיבטים החזותיים בנויים היטב כיאה לסרט של מעצב אופנה, אך אדמס היא הנשק העיקרי אשר מרומם את היצירה כולה.

לאחר הצפייה הנוספת, אני חש כי בסרט יש גם מספר פגמים, רובם נובעים מן הבחירה שבהיצמדות רק לייצוגים מוקצנים של העולם, מה שלפרקים גורר את הסרט למקומות סימבוליים מדי. זאת בנוסף לקטעים הקשים לצפייה, שלפרקים נדמה כי הסרט מתענג עליהם. זה אמנם מעוגן בנרטיב, שכן אדוארד רוצה (אולי) לגרום לסוזן לחוש את הסבל שהוא חש בצורה קשה בהרבה, אבל לצופי הקולנוע הדבר עלול להיות קשה מדי, מה גם שההקצנה של הפשעים בחלק של הספר בתוך הסרט יכולה להתפרש כהשוואה בחומרה שלהם, אך אני סבור כי זו אינה הכוונה. הסרט מכפה על כך במספר קטעים מדויקים אשר מראים את הייאוש והנקמה במבט מופשט יותר, כמו גם את הסבל הפנימי של הגיבורים. מכיוון שאנו רואים את העלילה מבעד לעיני הדמות הראשית, הסרט מותיר לקהל מספר פערים אותם הוא צריך לפרש בעצמו.

לדעתי, מספר אלמנטים מהותיים בסרט פתוחים ליותר מקריאה אחת, מה שהופך את היצירה למרתקת יותר, שכן יש בה משהו שממשיך להדהד עבורי הן ברמת המתרחש והן ברמת ההסכמה שלי עם המהלך אשר מבצעים יוצרי הסרט, בשאלה האם קיים ייאוש כה עמוק אשר יכול להצדיק נקמה, או לפחות לגרום לה להיות מובנת. יש בסרט גם שני סוגים שונים לגמרי של נקמות – אחת פיזית ואלימה, בסיפור הכתוב בספר, ואחת מופשטת יותר, פסיכולוגית, בסיפור המתרחש בלוס אנג'לס. הסרט אינו חד משמעי לגבי האפשרות כי יכולה בכלל להיות תכלית לנקמה מסוג כזה או מסוג אחר.

לסיום, בקצרה ובלי ספיולרים לסוף הסרט, אשר הבנתי כי הוא אחד מן הדברים אשר מפגלים את הקהל לאוהבים לשונאים – יותר ויותר אני חושב שזה הרגע שהכי אהבתי בסרט הזה.

nocturnal-animals3

תגובות

  1. נ"צ הגיב:

    סרט מכוער. הקישור בין הסיפור ב"מציאות" לסיפור האימה שבספר שהגיבורה קוראת הוא מגוחך ומגעיל.

השאר תגובה