״פרויקט הייל מרי״, סקירה

המונח ״הייל מרי״ מתייחס לתפילה נוצרית, אולם בשיח האמריקאי הוא מזוהה בעיקר עם מהלך ספציפי למדי בפוטבול אמריקאי, בו קבוצה שניצבת בפני הפסד כמעט ודאי והזמן אוזל משעון המשחק, זורקת את הכדור כמה שיותר קדימה. בתקווה שאולי איכשהו ייפול לידיים הנכונות ויהפוך הפסד לניצחון, גם אם סביר יותר להניח כי המהלך יסתיים בכישלון. מעולם הספורט, המונח הפך למייצג של ניסיון אחרון ונואש בהעדר בחירה אחרת. הסרט  "פרויקט הייל מרי" (Project Hail Mary) קרוי עם שם ספר, ועל שם מהלך עלילתי שכולל הימור על סיכוי אחרון שכזה, אבל הוא גם מתפקד כסוג של תקווה נושאת של הוליווד לשובר קופות שיהיה גם מוערך ביקורתית וגם ישדר פנייה לקהל אינטליגנטי ולא למכנה המשותף הכי נמוך, אבל עדיין יכניס סכומי כסף גדולים.

הסרט מגיע לארץ כחודש אחרי העולם, לכן כבר אפשר להגיד כי הוא פחות או יותר עמד במשימה. הביקורות ברובן מהללות והסכומים שנגרפו עד כה הם של שובר קופות. אם כי עלות ההפקה גבוהה ולכן בינתיים הוא רק בקושי מכסה את ההוצאות בקולנוע ומסתמן כהצלחה לטווח ארוך. עבורנו בישראל, הסרט הוא סוג של הייל מרי מסוג שונה: לא בדיוק הסרט הראשון שמופץ כאן אחרי תחילת המערכה הנוכחית מול איראן, אבל כן הראשון שמגיע עם הייפ גדול. לכאורה, סוג של חזרה של נורמליות, בעיקר למי שההקרנה שלו לא נקטעה בידי אזעקות בתחילת השבוע. ומכיוון שהטקסט הזה מתפרסם אחרי פרסום ביקורות רבות בארץ, ניתן גם לקבוע כי היחס לסרט כאן קריר בהרבה מן היחס מעבר לים. אולי מוטב לגנות את הקיצוניים משני הצדדים.

במבט ראשוני, מפתה לסמן את הפרויקט שהוא הסרט הזה כהצלחה. במשך רוב הזמן הצפייה הארוכה למדי, "פרויקט הייל מרי" הוא בידור אינטליגנטי ואלנגטי. הבעיה היא מערך הציפיות שנבנה סביבו, בישראל ובכלל. מערך ציפיות שנובע גם מן הזהות של הבמאים שלו, פיל לורד וכריסטופר מילר, סוג של נערי זהב של הקולנוע והטלוויזיה בארה"ב. דומה כי כל סרט בו הם מעורבים הוא מוקפד ושנון יותר מן המצופה. אך מוטב לבצע דיוק והערכת ציפיות לגבי ההילה שלהם – בהכללה גסה, הפרויקטים שלהם לא הכי מעמיקים ובטח לא הכי מקוריים. הם לוקחים חומרים מוכרים ומשייפים אותם באופן שהוא עתיר מחוות וקריצות פנימיות, לא ממציאים מחדש את הגלגל אבל מספקים רכב שנוסע מהר ולא צריך ביקורים רבים במוסך.

לורד ומילר מביימים הפעם תסריט של דרו גודארד, תסריטאי ובמאי בפני עצמו (״זמנים קשוחים באל רויאל״, ״בקתת הפחד״). הרקורד שלו פחות אחיד אבל כן כולל תמיד לפחות שאיפה לתחכום ומשחק עם כללי הז'אנר. חשוב מכך הוא המקור הספרותי, רב-מכר מוערך מאת אנדי ויר, סופר שספרו "לבד עם מאדים" כבר הפך לסרט, "להציל את מארק וואטני"', גם שם דרו גודארד כתב את התסריט. מה שמייחד את ויר ככותב הוא שהמדע הבדיוני שלו לא מזניח את ההיבט של המדע. ואכן, יחסית לספר פופולרי, "פרוייקט הייל מרי" לא מתבייש לתאר ניסויים מדעיים וגישה קצת יותר מעמיקה לאתגרים הקשורים למשימה ודרכי פתרון. בסרט זה קורה באופן שלא רואים הרבה בשוברי קופות, מורכב יותר אפילו מאשר ב"להציל את מארק וואטני". אם כי אפשר להזכיר לאחרונה את  "בין כוכבים" ו"המפגש" שניסו לעשות כל אחד בדרכו דברים דומים ולדעתי הצליחו יותר, כמו גם קלאסיקות כמו "2001: אודיסאה בחלל" ו"מפגשים מהסוג השלישי". הסרט הנוכחי לא רק שואב מהם השראה, אלא גם מצטט באופן מובהק. אבל לתחושתי, הוא לא הולך עד הסוף עם הכיוון המדעי המורכב.

זה לא בהכרח דבר רע. "פרוייקט הייל מרי" משלב את עלילת המדע הבדיוני עם אלמנטים נוספים. אחד מהם הוא חוש הומור, המקום בו מצטיינים לורד ומילר, ובמידה מסוימת גם גודרארד. באופן יותר מהותי, הוא גם מנסה לרגש. לא אכתוב כיצד בגלל ספוילרים, אבל ככל שהסרט ממשיך (וממשיך) האלמנט הרגשי תופס את מרכז הבמה. מצד אחד, זה בהחלט מובלי לרגעי השיא. מאידך, זה גם המקום בו הסרט לא מסתפק במועט או משאיר טעם של עוד אלא מנסה לסחוט את הלימון והדמעות עד כמה שניתן. חלק מזה נובע מהמקור הספרותי וחלק מן העיבוד, אבל התוצאה היא סרט שלא ממש מחליט מה הוא רגע השיא שלו, ממטיר על הקהל עוד ועוד סצנות שהיו יכולת להיות שיא ועוד דילמות מוסריות שדי קל לצפות כיצד הגיבור ינהג בהן. כשזה קורה, גם ההיגיון המדעי או הבסיסי מושלך לטובת חורי עלילה, שלפחות חלק מהם נראו כאילו הם רוצים לזרז שיאים רגשיים, ברמת ביצוע לא אחידה.

יש לציין עוד כי מבחינה טכנית, "פרויקט הייל מרי" עשוי ברמה גבוהה למדי. כסרט מדע בדיוני הוא מסתמך לא מעט על אפקטים, אבל ניכר ניסיון לבצע אותם עד כמה שניכר בשילוב של אמצעים פרקטיים על הסט, ולא רק בעזרת מסך ירוק ואפקטים דיגיטליים. אמנם יש רגעים בהם ניתן לחוש כי בכל זאת פנו לכיוון מלאכותי, העולם של הסרט מקבל גוון של אמינות ובמשך חלקים מן הסרט גם נראה מרהיב, גם הודות לעבודה של הצלם גרג פרייזר (״חולית״).

התחושה היא שרוב הזמן אנו מקבלים סרט שמעמיד את הדמויות במרכז. בעיקר את הדמות הראשית, אותה מגלם ריאן גוסלינג. בתחילת הסרט, הוא מתעורר לבדו בחללית בלי זיכרון כיצד הגיע לשם, האינפורמציה היחידה שהוא מקבל היא מקולו של מחשב המשימה, שבפרטיה הוא נזכר בהדרגה. הוא גם זוכר ששמו הוא ד״ר ריילנד גרייס וכי הוא היה מורה למדעים בחטיבת הביניים, אחרי שהקריירה שלו כמדען מוביל נבלמה בעקבות השמצת המדענים הבכירים שביקרו את התזה שלו, כי היא סותרת הנחות מוצא של המדע המודרני. בשעת משבר המאיים על עוצמת השמש וכתוצאה מכך גם על האנושות, מנסים גם את התיאוריה שלו. הוא נלקח בידי גוף המשותף למספר ממשלות במטרה להציל את האנושות.

במהלך העבודה, ד״ר גרייס יגלה מספר פעמים שטעה ובדרכים שונות. הוא לפעמים יהיה אמיץ ומבריק, אבל לא תמיד. מה שמעניין בדמות שלו זה השילוב בין יכולת לבדר ולתקשר עם אחרים, בין היתר בתור מורה, לצד הבדידות. בדידות הקשורה גם בהיותו לבד בחלל, אבל נוכחת לעיתים גם כשהוא בחברת דמויות אחרות. בדידות שהיא לפעמים העונש שלו ולפעמים הוא מייחל לה. למעשה הסרט סוג של משלב בין שני תפקידים שונים מאוד של גוסלינג, גם במהות שלהם וגם ביכולת שלו כשחקן: המורה הכריזמטי והפגום ב"חצי נלסון" וניל ארמסטרונג הסטואי והמסוגר ב"האדם הראשון". לצד שני אלו וכצפוי, לורד ומילר נותנים דרור גם ליכולת הקומיות של הכוכב שלהם.

מבחינת דמויות אחרות, יש ניסיון לשלב בסרט כמה מהן, אבל רק שתיים בולטות בדרך כלשהי. לגבי אחת מהן לא אחשוף את כל האופן בו היא מתפקדת בעלילה, רק אציין כי היא קרויה "רוקי" מפני שהיא נראית כמו סלעים ולא כמו בן אדם. ג'יימס אורטיז נשכר במקור להיות המפעיל הטכני של הדמות, אבל בסופו של דבר הוא משמש גם כקול שלה, בתור מי שבפועל חולק הכי הרבה זמן מסך עם גוסלינג. בעוד הדמות שלו היא סוג של סלע אבל לא בדיוק, ניתן לומר את אותם דברים גם על הדמות האנושית לגמרי שמגלמת סנדרה הולר, שחקנית נהדרת שהיא גם טובה למדי בגילום של נשים שמציבות חזות קרירה וקשוחה.
התסריט לא מעמיק לגבי רקע הדמות שלה, האישה בתפקיד סודי שמקשרת בין הגיבור לבין המשימה שהיא מפקדת עליה. היא סוג של האחת שמאמינה בו, אבל גם מוכנה להקריב אותו ואחרים למען טובת הכלל. הסצנה החביבה שלי בסרט בהשתתפותה היא זו בו היא משכנעת להפגין חלקית צד אחר ולשיר קריוקי, סוג של הדהוד לתפקיד שלה ב"טוני ארדמן", או בעיקר ליכולת שלה להראות את הצד הנהנה והרך בלי לעשות הרבה. יחד עם זאת, אין לה יותר מדי זמן מסך ובמידה רבה זה משחק לזכות הסרט.

התוצאה הסופית היא סרט מוצלח למדי, גם אם לא מוצלח כפי שחלק מן המהללים טוענים. בהחלט צריך להתלונן על האורך, על ירידה באיכות בחצי השני, וגם לצנן את מידת המחשבה על הסרט בתור יצירה מקורית. הוא שואב לא מעט דברים שכבר בוצעו בהצלחה בסרטים האחרים שציינתי בסקירה הזו והוא חולק גם פה ושם רעיונות ודמיון עם סרטים מגוונים כמו "סולאריס" מצד אחד (רק בלי הפיוט) או סרט כמו "בחלל שנותר" שהוא מצד אחד בצד המוצלח יותר של סרטים עם אדם סנדלר בנטפליקס, ומצד שני הוא סרט שכמעט שכחתי לגמרי. הדהים אותי לגלות כי צפיתי בו רק לפני שנתיים. כתופעה תרבותית, "פרויקט הייל מרי" כנראה ישרוד יותר וכל עוד אנשים לא יגזימו מדי עם דברי השבח, אין לי בעיה עם זה.