• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"כחול הוא הצבע החם ביותר", סקירה וניתוח משותף

1 בדצמבר 2013 מאת עופר ליברגל

צריך להתחיל במקרה הזה מן השורה התחתונה: "כחול הוא הצבע החם ביותר" (La vie d'Adèle בצרפתית, Blue is the Warmest Color באנגלית) של עבדלטיף קשיש הוא לא רק אחד מן הסרטים הכי מדוברים של השנה בקולנוע האירופאי. הוא גם אחד מן הסרטים שהכי ריגש אותי, הכי נשאר חרות בזיכרוני, בשל כמות גדולה למדי של מעלות. ויש לי איתו בעיות, חלקן מעט אידאולוגיות ואיני יכול שלא להתייחס אליהן. אבל כמכלול, "כחול הוא הצבע החם ביותר" הוא סרט שצללתי לתוכו ועוד לא לגמרי יצאתי. סרט שאני נהנה מאוד לדבר עליו, לסובב אותו מחדש. לחוות את השיח עליו, את הרגשות שהוא העלה בי. אז כן, סרט מומלץ למדי. אבל בגלל הבעיות וגם מפני שהדיון על הסרט תופס עבורי מקום רגשי, חשבנו שראוי כי הסקירה/ניתוח בבלוג תהיה בצורה של שיח, עם יותר מקול אחד. אז בהמשך הפוסט, אדוה ואני נשוחח טקסטואלית על הסרט הזה.

אבל לפי כן, הסבר כללי: בצרפתית, שם הסרט מתרגם ל"חיי אדל – פרקים 1 + 2" והכותרות הזו אומרת הרבה ממה שאתם צריכים לדעת, אולי מפני שהיא לא אומרת הרבה. ישנה תלמידת תיכון בשם אדל (מגולמת בידי השחקנית אדל אקסרקופולוס. מבטאים את זה "אדל אקס-משהו"). היא מצטיינת בספרות, ופחות בשאר הלימודים. יש לה לא מעט חברות. יש בחור שמאוהב בה (ג'רמי להורט). אלא שבדרך לפגישה עימו, היא מביטה במעבר חצייה בבחורה אחרת, ששיערה צבועה בכחול (ליה סיידו). הבחורה הזו מחבקת בחורה. מכאן יוצאת לדרך עלילת הסרט, שמוטב לא לומר עליה יותר מדי.

גם העלילה עצמה לא אומרת יותר מדי. הבמאי פחות מתעניין בנקודת מפנה, יותר במצב נפשי נתון. הסרט שלו הוא סרט על התחושה של החיים בגיל 17. התחושה של התאהבות. התחושה של התחלת חיים בוגרים. הוא עושה זאת בעיקר באמצעות הרבה מאוד תצלומי תקריב על הפנים של השחקנית הראשית, בסצנות בהן הדרמה ברורה וגם בסצנות בהן הדרמה מרומזת ולעיתים אנו נדרשים להשלים אירועים מחייה בדמיוננו. הטכניקה הזו של הבמאי עבדה עליי. במשך קרוב לשלוש שעות, הייתי נערה צרפתית. זיהיתי את אהובתי, את כאבי, את מבוכתי, בחיים שלה. והיו כמה דקות שהוציאו אותי מן התחושה זו, דקות שהן הלב של הבעיה שיש לי עם הסרט, אבל זו בעיה שהיא בסופו של דבר מינורית עבורי. היא לא מונעת ממני להכריז על "כחול" כסרט גדול וכאירוע קולנועי, אבל לא מאפשרת לי להגדיר אותו כיצירת מופת.

עד כאן ההקדמה שלי לדיון עם אדוה, בו אדבר על הסרט באופן שעלול לכלול ספוילרים או איזכורים לדברים שיהיו ברורים רק למי שצפה ביצירה. אבל אני לא יודע עד כמה באמת אפשר להרוס את הצפייה ביצירה הזו, שהיא בעיקר חוויה שמסתמכת על שותפות לגורל מתוך תחושה, כך לפחות לגבי הכיוון הכללי אליו הולכת העלילה.

חלק 1: כחול
blue3

עופר: כאמור, הסרט הזה מסעיר אותי. לא ניתן לנתק את התחושות מחוויית הצפייה, שכללה הרבה מאוד ידע מקדים על הסרט – מן התגובות הנלהבות בפסטיבל קאן, כולל זכייה בדקל זהב ושבח ביקורתי כמעט מקיר לקיר, דרך דיון על הייצוג המגדרי בסרט ועד חילופי האשמות בין הבמאי עבדלטיף קשיש לשחקנית ליה סיידו. קשה היה להתעלם מן הסרט לפני הצפייה. אבל במהלכה הוא הסעיר אותי בדרך אחרת – חוויתי סחף רגשי שנבע בעיקר מן ההזדהות עם הגיבורה והסיטואציות שהיא עוברת בסרט – בגדול, חוויה של גיל ההתבגרות ואהבה ראשונה, עם כל היופי, התמימות והכאב שבחוויות הללו. הצפייה הראשונה בסרט נגעה בי רגשית.

בצפייה השנייה שלי בעיקר הערכתי יותר את המבנה התסריטאי ואת הטכניקה שבלטה גם בצפייה הראשונה, עם דגש על השימוש המוגבר בקלוז-אפ, בעיקר על השחקנית הראשית. אבל הסרט מסעיר אותי גם בגלל הבעיה שיש בו, בעיה שגדלה ככל שהערכה לסרט שלי גדלה – סצנה מדוברת אחת, שבעיניי היא איומה. עקרונית, הרצון הוא לנתב את הדיון אל מה שאהבתי בסרט – שזה הרבה מאוד דברים. אבל משהו בכך שהסצנה הזו נמצאת בסרט משליך על כל היצירה. הסצנה הזו לא הופכת את הסרט לחלש. אולי היא אפילו מדגישה את הנקודות החזקות שלו. אבל ככל שאני חושב על הסרט ורוצה להמליץ עליו, משהו בה ממשיך להרתיע אותי. למרות שהשורה התחתונה שלי היא עדיין שמדובר בסרט מסעיר מן הבחינה החיוביות, יצירה נדירה בעוצמות שלה, בדרך שבה היא מבטאת את הסיפור שלה, ובקשר שהיא יוצרת לדמויות שמרכזה.

אדוה: הסצנה שאתה לא יכול להמליץ על הסרט בלב שלם בגללה – סצנת הסקס הארוכה, היא בעיני פתח לדיון מזווית קצת יותר פוליטית על הסרט, זווית שאני לא חושבת שאפשר או שצריך להתעלם ממנה. אחת הבעיות איתן קבוצות מוחלשות צריכות להתמודד היא בעיית הייצוג, ובעיקר בעיית הייצוג העצמי. הקולנוע והטלוויזיה הם סוגי מדיה חשובים עבור ייצוגן של הקבוצות הללו (וקבוצות ככלל). אני לא יכולה לומר ש"כחול" הוא "סרט לסביות" פשוט כי יש בו מערכת יחסים לסבית – רומנטית ומינית. אבל אני כן יכולה לומר שמדובר באחד הסרטים הבודדים שמתמודדים face on עם ייצוג של מערכת יחסים כזו. ובתור שכזה, קשה להתעלם מהבעייתיות שבייצוג החיצוני, בייצוג שאיננו ייצוג עצמי. אם לנסח את זה בבוטות, קשה לי עם זה שבמאי, זכר וגבר, מביים סרט לסביות. מביים מין לסבי, שהוא אולי הגרפי ביותר שראיתי עד כה בקולנוע.

ואתם יודעים מה? אני לא אומרת את זה רק כי הוא גבר, והתחשק לי לצעוק על המסך ברגעים מסויימים "מה אתה יודע על מין לסבי, מר עבדלטיף קשיש?!”. אני אומרת את זה גם כי היה קשה לפספס את העובדה שהיה שם במאי (ולא במאית). אפילו ארחיק לכת ואומר שחלקים מסויימים בסרט נראו קצת כמו פנטזיה גברית על לסביות ועל מין לסבי. אני מצטערת, אבל סצנת סקס של 10 דקות רצופות (המון בזמן קולנועי) שבה רואים הכל (באמת שהכל) ואין לה כמעט שום משמעות או הצדקה – גורמת לי לתהות למה היינו צריכים אותה ובטח למה היינו צריכים כל כך הרבה ממנה. אותה הסצנה שבה מככבות שתי נשים בעלות מבנה גוף שתואם את הפנטזיה הנורמטיבית וההגמונית לגבי איך אישה צריכה להיראות – מספקת תשובה מטרידה לתהייה הזו.

וזה לא שקשיש לא יודע לביים סצנות סקס עם משמעות. יש בסרט עוד שלוש סצנות סקס נפלאות. הן נפלאות בעיניי כי הן מלאות ברבדים של משמעות עלילתית ומוסיפות שכבות של מורכבות לדמויות. אלו סצנות שבהשוואה לסצנה הבעייתית המדוברת הן לא פחות גרפיות, אבל הן, לעומתה, לא פורנוגרפיות. ואני לא משתמשת במילה "פורנוגרפיה" בקלות ראש. הווידאו של לסביות אמיתיות צופות בפורנו לסבי, מעביר פחות או יותר הנקודה שלי.

עופר: לגבי הסצנה הבעייתית – לא התנסיתי במין לסבי וקיים יסוד סביר להניח שמעולם לא אתנסה, כך שאיני יכול לדבר על נאמנות הייצוג. אבל הסצנה הזו לא אמינה – היא ערוכה מדי, מוגזמת מדי, לא קרובה מספיק כמו יתר הסרט. אני לא מרגיש שאני עם הדמויות, שהשחקניות עם הדמויות. זה לא מרגיש לי כמו ייצוג של סיטואציה, אלא כמו ייצוג של ייצוג של סיטואציה. הערה לא קשורה, אבל בעצם כן: השחקניות לבשו איברי מין מודבקים מבד, על מנת שזה לא יהיה "מין אמיתי" או משהו. WTF (מילולית). הסצנה הזו לא אמורה להיות על המגע עם האיבר הזה. מין, למיטב היכרותי המצומצמת, הוא לא רק המגע עם איבר זה או אחר. בעיקר ברגעים של מימוש תשוקה לאחר, מין הוא מפגש בין גוף לגוף. האינטימיות הזו הייתה אמורה לעבור בסצנה והיא עברה בפארק, כאשר שמש הפרידה ביניהן וגם חיברה. היא עובדת גם בסצנת המין האחרונה ביניהן: הלחישה, שלא זוכה לתשובה ישירה, "MON AMOUR", הפחד לצעוק ולהתגלות, גוף וגוף נפרדים, מנותקים בעירום בשוט קצר בודד לאחר הסצנה, פייד לשחור, סוף חלק א'. זו סצנה על קירבה, על אינטימיות כמעט טוטאלית, רק כמעט, כי בה כבר מתחיל תום שלב ההתאהבות של הקשר. החיים המשותפים שבין החלק הראשון לשני הם כבר משהו אחר. אגב, אם אני לא טועה, צירוף המילים היפה בתולדות האנושות, "JE T'AIME", לא נאמר בסרט.

blue4

אדוה: אני דווקא חשבתי שהסרט עושה את האבחנה החשובה (שנוהגים להתעלם ממנה) בין מערכת יחסים מינית למערכת יחסים רומנטית ובין אהבה למשיכה. הסרט אכן עוסק בפיזי, ואני חושבת שיש שם ניסיון להראות שהקשר בין אדל לעולם שסביבה עובר (וחייב לעבור) דרך המישור הפיזי. ואולי לכן הסרט כה גרפי.

לגבי מערכת היחסים בין אמה ואדל – אולי אני לא מספיק רומנטיקנית או משהו, אבל ממש לא ראיתי בזוגיות הזו אהבה "רוחנית", רומנטית. בעיני זו זוגיות שהתחילה ומבוססת על הקשר הפיזי והמיני בין השתיים. המשיכה הראשונית של אדל לאמה התרחשה לאחר שאדל ראתה את אמה ברחוב. זה הכל – ראתה אותה. ואם נניח בצד לרגע את המונח הבעייתי "אהבה ממבט ראשון" (ואני בספק רב אם הסרט מנסה ללכת לשם), נוכל לשער שמדובר כאן במשיכה חזקה לפיזיות של אמה. כמובן, לא רק לכך שהיא יפה באופן קיצוני, אולי גם לאופן שבו היא מחזיקה את הגוף שלה או למבט ה-fuck the world (שוב, מילולית) בעיניים שלה או לשיער הכחול. אבל כל אלה הם מאפיינים פיזיים.

גם בהמשך, הסרט מדגיש בעיקר-בעיקר את המימד הפיזי במערכת היחסים שלהן, ונראה כאילו מה שמיוחד בקשר הזה הוא החיבור הפיזי והמיני החזק ביניהן, וממש לא בהכרח ההתאמה הזוגית. זו אולי גם הסיבה לקיומה של סצנת הסקס הבעייתית – הניסיון להראות את הפן הזה בקשר שלהן. גם כשאדל מנסה להשיב אליה את אמה, היא מזכירה לה איזה חיבור מיני חזק ביניהן ולא מדברת על זה שהייתה להן זוגיות טובה או על כמה הן מתאימות רומנטית – כי הן לא. ודאי שהן עיצבו זו את חייה של זו, כיוון שהן היו בזוגיות וחיו יחד, ואי אפשר שלא להשפיע האחת על זהותה וחייה של האחרת בתנאים כאלה. אבל בעיניי, זו לא הייתה מהות הקשר ביניהן. מכיוון שאנחנו כחברה נוטים לחשוב שאפשר וצריך לבנות על בסיס עניין פיזי ומיני קשר רומנטי ורגשי, יתכן ונוצר הבלבול הזה – גם אצל הצופים וגם אצל אמה ואדל. הסרט מבין את ההפרדה בין שני הדברים, אבל הדמויות לא בהכרח.

עופר: לדעתי יש בסרט אהבה. או לפחות סיפור אהבה. הוא אחד מן הדברים שנותרים רוב הזמן מחוץ לפריים, או מועבר באמצעים עקיפים – רואים את האהבה של אדל לאמה בקלוזאפים שלה, בעיקר כשהיא לא עם אמה. הדגש בסרט הוא, בכלל ולא רק בסיפור האהבה, על פעולות פיזיות. למשל, הלייט-מוטיב של האוכל. לכן, הסרט גם מדגיש את שלב ההתאהבות, שמשיכה מינית עזה ולא רציונלית היא חלק ממנו. אבל הדינמיקה בין השחקניות מראה גם אהבה, למשל בסצנות בפארק, בארוחות, בפרידה ובכל הסצנות אחרי הפרידה. הצרה היא שאהבה לא תמיד פירושה הבנה. ובשל פערי גיל, תרבות ושאיפות בחיים, ההבנה בקשר פחותה מן התשוקה, ותשוקה מטבעה פוחתת עם כל מימוש, לא משנה כמה עזה האהבה. אבל הן לא רק נוגעות פיזית, הם גם מעצבות את הזהות באופן הדדי – אמה היא אמנית טובה יותר בזכות אדל, אדל היא מחנכת טובה יותר בזכות אמה. ואולי עדיף לומר אחרת ולא טובה יותר.

האהבה, כמו כל הסרט, היא בעיקר פיזית. כמו הנצחה באמצעות הציור, שהיא הנצחה פיזית. אבל לדעתי יש גם מימד רוחני, המובע בעיקר דרך העדר, דרך האבל על הפרידה. זה אבל שהוא גם מעבר לפיזי, אולי גם דרך ההבנה כי אמה מוצאת התאמה רוחנית שלמה יותר עם אישה אחרת.

ובחזרה לסצנה הבעייתית – היא הייתה אמורה להביא קירבה, גילוי. שתי הסצנות בפארק שקדמו לה העבירו את זה. הייתה להן כמעט נשיקה נפלאה בסוף הסצנה הראשונה, נשיקה עדינה בשנייה. מה שהיה אמור לעבור למימוש שהסצנה צריכה להעביר. והיא לא. אולי דווקא בגלל שזו הסצנה היחידה בה הסרט הופך לסרט ״לסבי״, סרט על גלוי מיניות, על תנוחות שונות. שאר סצנות הסקס בסרט לא נוגעות בנושא הזה, אלא נשארות בתחום הרגש. הן לא מציגות סקס לאורך זמן, לא משתהות במבט על האקט – וגם בסצנה הארוכה אין מבט ארוך כי יש הרבה מאוד קאטים. כמו עיבוד למדריך תנוחות לסביות. ברומן הגראפי עליו מבוסס הסרט (שראיתי כמה עמודים ממנו) אכן יש מעבר ביו תנוחות. אבל שם אין את המימד של משך השוט. הסצנה הזו פשוט לא עובדת קולנועית.

אדוה: אם כבר הזכרנו את המימד הגרפי בסרט, אני רוצה לחזור לדבריך על הקרבה והגישה הישירה לגיבורה. “כחול" יוצר את הקרבה הזו בין היתר דרך הגרפיות המניפולטיבית שבה הוא מציג את אדל. לאורך הסרט, אנחנו צופים בה ובנוזלי הגוף שלה בצילום קרוב ותחת תאורה לא-סלחנית, באופן שמייצר אינטימיות אדירה בינינו ובין אדל. כשהיא ישנה, היא ישנה בפה פתוח ומזילה ריר-שינה על הכרית. כשהיא בוכה, דמעות ונזלת נמרחים על פניה. כשהיא זזה, השער המבולגן שלה נכנס לה שוב ושוב לעיניים. יש בהצגה הזו משהו כל כך קרוב, כל כך ראליסטי, שמצליח בו זמנית להיות דוחה ואסתטי גם יחד. אמרתי שזו מניפולציה, אבל עלי לפחות היא עבדה. אפילו תוך כדי כך שהייתי מודעת למניפולציה (כי איך אפשר שלא להיות? אלו לא מראות שכיחים בקולנוע), שכחתי ממנה. שכחתי מהמצלמה ומהצוות ומהאנשים שישבו סביבי בבית הקולנוע, וחשתי רק אינטימיות קיצונית ולא מתווכת.

עופר: קולנוע הוא מניפולציה. תמיד. כאן אני מרגיש שהמניפולציה עובדת כי היא לא נפוצה (קלוזאפים כל הסרט) וכי היא מתכתבת עם התסריט: מבט מבפנים על הדמות, לא רק על הדרמה, על המתחים שמאחורי הדרמה. אנחנו מרגישים לא רק את הריר שלה, אלא את המבוכה שלה, את היכולת לתפקד במצב נפשי קשה ולשמור על חיוך מזויף. בגלל המסך הרחב, תמיד אנחנו רואים את העולם המקיף אותה. בסצנות יפות במיוחד, גם חלקים מן הגוף של אמה. בחלקים הכי יפים, באור בינה ובין מושא האהבה, מושא הפחד מפגיעה/מבוכה. אלו רגעים של אהבה.

חלק 2: חיי אדל
Blue-Is-The-Warmest-Color-4

עופר: השם הצרפתי של הסרט, "חיי אדל חלקים 1+2" הוא השם שאני יותר אוהב, מכמה סיבות. בתור התחלה, הוא ישיר ופשוט בסרט שגישה ישירה לגיבורה שלו היא עניין עקרוני בו. הסרט לא רק מצולם רוב הזמן ממרחק של קלוז-אפ, הוא דן ביחסי קירבה בין אנשים ומנסה לייצר קירבה לגיבורה שלו, לדוגמה לחיים של בחורה אחת, שמשקפים את החיים של הכלל. השם גם מתכתב עם הספר אותו אוהבת הגיבורה, "חיי מריאן" של מאריבו – רומן שפורסם בהמשכים (כמו חלק 1+2) ומעולם לא הושלם. כאשר חושבים על הפירוש הערבי של השם "אדל" הכותרת של הסרט הופכת להיות גם "חיים של צדק" בשפה לא ממש קיימת. יש גם אלמנט של שאיפה לצדק כלפי הדמויות בחיים, להרגיש כלפיהן כבוד, בעיקר לדמות הראשית, אשר לצד המבוכות של גיל ההתבגרות/אהבה ראשונה/צעדים ראשונים בחיים, יש בה משהו שמנסה לעזור לזולת. אדל רוצה להיות מורה, לחלוק את הידע שלה. אמה היא אמנית אשר חולקת עם העולם את הדרך בה היא רואה את הדברים, אקט שיש בו אלמנט של הילול עצמי, כפי שיש בכל אמנות. אחד מן הפערים בין הבחורות שמוגדר בסרט, מבלי להפוך לעימות ישיר, הוא הפער בין השאיפות שלהן בחיים וחוסר היכולת של אמה להבין את הסיפוק שאדל שואפת למצוא בהוראה. בקשר ביניהן, דווקא אמה היא זו אשר מתפקדת יותר כמורה.

ויש גם את השם הנוסף, זה אשר תחתיו הסרט מופץ כאן – "כחול הוא הצבע החם ביותר". כחול נתפס באמנות בצבע קר, אבל בסרט זה הוא בהחלט מתפקד כצבע חם, לא רק בגלל השיער של אמה. בחלק הראשון של הסרט, הכחול מציף את הפריים. אדל חיה בעלם של כחול. החיים שלה בעולם הזה אינם חיים של סיפוק, אבל הם חיים של תקווה. הכחול לא יעזוב את הסרט, אבל ידעך. אמה מפסיקה לצבוע את השיער שלה בנקודה מסוימת (בערך במקום בו אני ממקם את החלוקה בין חלק 1 לחלק 2), העולם פחות תמים, אין בו רק את החוֹם שאדל מוצאת בצבע הכחול, באינטרפטציה שלה לעולם. כחול הוא צבע חם כי היא מאהובת בבחורה בשיער כחול, או חושקת בה מבלי לגמרי להבין מדוע.

אגב, זה לא הצבע הדומיננטי היחיד בחלק הראשון. ההתאהבות באמה מובעת גם על ידי צהוב, בעיקר על ידי אור בולט של שמש בשלוש סצנות מפתח: המפגש הראשון ביניהן ברחוב ושני מפגשים בפארק, שמהווים את עיקר ההתאהבות בין הבחורות. פירוש אחר למשמעות הכחול בסרט ניתן למצוא באמן היחיד שאדל מכירה: פיקסאו. הוא גם מתקשר לחלוקה של הסרט לפרקים. החלק הראשון של הסרט הוא התקופה הכחולה – כשם שהתקופה הכחולה הייתה התקופה הראשונה של פיקסאו בצרפת והתקופה הראשונה בה היה לו ייחוד כאמן. זוהי תקופה של התבגרות כאמן, של מבט עצוב על העולם, בה הדמויות לא מבינות את האחרות ונותרות די מנותקות בעולם (ההבנה שלי בפיקסאו אינה מעמיקה). בסרט זוהי התקופה של משבר הזהות בתיכון וכל מה שקורה עד למפגש המיני הראשון עם אמה, שהוא אמנם לא ההתנסות המינית הראשונה של אדל, אבל כן נקודת מפנה בחייה ובסרט.

אחרי התקופה הכחולה פיקסאו עבר לתקופה הוורודה. סגנון דומה, צבע דומיננטי אחר. הסרט לא עובר לצבע ורוד, אבל כן מפחית בכמות של הכחול. אדל עדיין לא שלמה עם עצמה, אבל כבר יש לה מישהי בעולם, יסוד של סיפוק בחייה. לאחר התקופה הוורודה יש משבר ביצירה של פיקסאו והוא עובר להיות מושפע מאמנות אפריקאית. אדל, בהתאמה, מלמדת את הילדים בגן ריקוד אפריקאי. ובסוף הסרט היא כבר במקום אחר, בשל יותר, מקום בו הקשר עם אמה יכול היה לעבוד. מקום בו היא מצאה את עצמה בחייה המקצועיים. התקופה האפריקאית הובילה את פיקסאו לתקופה החשובה ביותר שלו – הקוביסטית, התקופה שבזכותה שמו מוכר לאדל. התקופה של הסרט הבא, אם בכלל נזכה לראות אותו. כמובן, שפיקסאו אינו האמן המשמעותי בסרט כי הקשר לציור מתבצע דרך דמותה של אמה, אשר מעדיפה אמנים אחרים. אבל עצם החלוקה לתקופת ביצירה כהקבלה לתקופות בהתבגרות, בהבשלה של האישיות העצמאית, מעניינת בעיניי. מה גם שהסרט, עם כל העצבות הרבה אשר עוטפת אותו, הוא בסופו של דבר סרט חם, סרט של הצלחה – אדל זוכה לשבחים כמורה, היא גם בוגרת יותר כאדם. ועדיין, יש משהו נואש בסצנה שלה בבית קפה. כמו בחיים, יש כאבים שאף פעם לא נפתרים.

la_vie_d'Adele2

אדוה: דיברת על הפערים בין הגיבורות שלא הופכים לעימות ישיר. בהקשר הזה, אני רוצה לדבר על העימותים בסרט. או יותר נכון, היעדרם. יש ב"כחול" מעין עדינות וזהירות שמתבטאות בהימנעות שלו מהצגה של קונפליקטים ומההתמודדות עמם. וזה לא שחסר בסרט פוטנציאל לקונפליקטים, אלא שהפוטנציאל הזה כמעט אף פעם לא מגיע לכדי המימוש שהיינו מצפים לו. כך לדוגמה, אמה נמצאת במערכת יחסים רומנטית ארוכת שנים כשאדל נכנסת לחייה. המתח המיני בין אדל ואמה מתממש בעוד אמה נמצאת בזוגיות הזו. בסצנה הבאה, אדל ואמה כבר זוג, חוגגות יחד במצעד הגאווה. איפה הפרידה של אמה מבת זוגה? איפה ההתמודדות עם הבגידה?

הסרט ממשיך לדלג בחינניות על קונפליקטים פוטנציאליים – אנחנו לא רואים את אדל יוצאת מהארון בפני ההורים שלה, אנחנו מקבלים מעט מאוד מההתמודדות שלה עם תגובות החברה וכיוצא בזה. יש משהו מעניין בכך שקשיש לא מממש את הציפיות הללו. שהוא מחליט מה מעניין ומה לא מעניין, והבחירות הללו הן לא צפויות ולא סטנדרטיות. לי זה מתחבר לשם "חיי אדל", שבעיני מצביע על הניסיון לפרוש בפנינו חיים שלמים ולאו דווקא את נקודות הקיצון ה"מעניינות" של חיים, כפי שסרטים נוהגים לעשות. כל זה משתנה במעבר לחלק 2 בו הקונפליקטים מתחילים לקבל מקום וזמן מסך.

עופר: התסריט של הסרט בנוי בצורה מחושבת, או מחושבת יותר משנדמה מן ההרגשה של מבט ישיר על הדמות ולא על הדרמה. יש הרבה אירועים בעלי כפילויות: אדל מדברת על כך שהיא לא אוהבת לנתח ספרות יותר מדי וכמורה היא מלמדת שיר ילדים אשר קורא לא לנתח את כוונת המחבר; סצנות האוכל הרבות, כולל שלוש סצנות של ספגטי בולונז – כי זה מה שאדל רגילה לאכול בבית ואת זה היא מבשלת למסיבה/תערוכה של אמה. המסיבה/תערוכה של אמה מקבלת תמונת ראי עם פתיחה בגלריה היוקרתית בסיום. הסקיצה שאמה מציירת בפארק, מול ציור העירום ועוד. מעניינות במיוחד שתי ההפגנות: ההפגנה של התיכוניסטים ש"לא יוותרו" מתפקדת בסרט כ"הפגנה – לא חשוב על מה". אדל לוקחת בה חלק מתלהב, ההפגנה הופכת למפגש חברתי. אדל מרגישה אולי קצת יותר שייכת, קצת מסופקת יותר מחיי התיכון. לא תמיד היא לא במקום, לא תמיד היא סובלת. יש בה משהו יצרי, מעבר ליצר המיני. תמונות המראה היא מצעד הגאווה – המטרה ברורה יותר, אדל היא חלק מזוג, לא צועקת, המטרה שלה במצעד ברורה יותר, לכן צעקנית פחות. המקום של המצעד בסרט גם ברור, על סף הברור מדי – מיד לאחר סצנת הסקס הארוכה.

לגבי הקפיצות בעלילה – זה לא רק שלא רואים, גם לפעמים לא ממש יודעים. האם הפרידה מן החברה הקודמת נעשתה לפני המפגש השני בפארק? (שיחת הטלפון לאדל נעשתה ללא ספק לפני הפרידה). האם אדל אכן יצאה מהארון בפני ההורים שלה? בפני חברותיה ללימודים? כיצד השיגה אדל את המשרה בגן הילדים, או את הקידום למורה ביסודי? התחושה היא שלסרט זה לא משנה. החלק הראשון עוסק בגיל ההתבגרות, בלא להבין איך להתנהג בעולם בכלל, ובעולם המיני והרגשי בפרט. סצנות רבות בו קשורות לרגעים של מבוכה.

לכן, הרומן עם הנער בן גילה מסופר באופן די מלא. בחלק השני הרגשות של אדל ברורים יותר, החלק הוא על התמודדותה בעולם – מצד אחד מעניקה מעצמה להוראה, מצד שני ובאותם שוטים בדיוק טובעת ברגשות שלה. אנחנו כן רואים בו הרבה שיאים דרמטיים, חלקם מתכתבים עם החלק הראשון: אדל לא שייכת לשיחה האמנותית בהתחלה (מתאימה לה יותר בסוף, בחלוף כמה שנים), אמה רוצה שאדל תמצא את עצמה יותר ומתרחקת ממנה בקשר. אדל מתפתה לרומן עם קולגה, העימות לאחר שנים בין אדל לאמה, עם התשוקה שעדיין ישנה. במידה רבה, משהו בחלק הזה הזכיר את "תמונות מחיי הנישואין" (Scener ur ett äktenskap) של אינגמר ברגמן – ויש בסרט הזה כמה דקות שנדמה לי שהן מספיק טובות בשביל סרט של ברגמן, וזו מחמאה ענקית – קופצים לרגעי שיא, ואז מוציאים מהם את הפוטנציאל הדרמטי והסטטי במלואו. אם כי כאן אלה סצנות של פחות משעה. ויש בסרט שילוב עם חיים של שגרה, שגרה די מדהימה – אדל ממשת את עצמה. לא כיוצרת במובן המקובל של המילה, אבל כבעלת מקצוע שמעניקה אהבה לסביבה, עד לרגע בו כל הילדים מסיימים את הגן ואדל נשארת רק עם עצמה, בתוך חדר שלא מתאים למידות שלה.

le-bleu-est-une-couleur-chaude-planche

יש עוד הרבה דברים שלא נגענו בהם, כפי שיש עם כל סרט: הסיבות לכישלון הקשר הינן רבות והן נמצאות שם לכל אורכו: פערי מעמד, שאיפות שונות בחיים ופער גילים לאו דווקא גדול, אבל מהותי בנקודה בו שתי הגיבורות נפגשות. כמו בחיים שלנו, דומה כי הרבה מן הדברים נשארים מחוץ לפריים, מחוץ להבנה שלנו, מחוץ להבנה של אדל. כמה שאנחנו קרובים אליה, היא נותרת מעט מיסתורית, בדיוק כפי שאנחנו לעולם לא מבינים את המניעים שלנו ואת האהבות שלנו באופן ממצה, כמו שאנחנו מדחיקים אירועים מסוימים מחיינו – כך הסרט מדלג על רגעים בעייתיים בחיי אדל. אבל הוא כן מעביר משהו, מאפשר לחוות חלק מן הדברים שחווה הדמות האמיתית הזו, אשר מעולם לא הייתה קיימת.

תגובות

  1. tomshaps הגיב:

    אם סרט טוב גורם לך לרצות לקרוא את הספר עליו הוא מבוסס מה אפשר להגיד על סרט שגורם לך להתרחק מהספר (אבל ההזמנה כבר בדואר אז הביקורת עוד תבוא).
    באמת רציתי לאהוב את הסרט הזה – אהבתי את הבאז, אהבתי את הטריילרים, אהבתי את העובדה שזה מבוסס על קומיקס. את הסרט לא אהבתי. הוא כמעט קלישאי ב'ארופאיות' שלו – מישהי מהמעמד הבינוני-גבוהה ששותה יין ומדברת על אמנות וחינוך ומפגינה בעד הפרטה בזמן שהיא מתנסה ב"יחסים אסורים" (תוך כדי, כמו שאבחנתם, שהיא מדלגת לחלוטין על הקונפליקט שלהם).
    סיפור חיים "מלא" לכאורה שמתחיל מהאמצע (זה פרקים 1 ו-2? איפה היא למדה לאהוב ספרות? מתי היא התחילה לחלום על חינוך? מאיפה היחסים שלה עם החברים? הערכים שלה?) שהוא בעצם אגדה של (א)נשים יפות שחיות בגן עדן של קיום עד הפרידה המלודרמטית.
    מאכזב. פשוט מאכזב

  2. תמיר הגיב:

    ואני חושב שסצינת הסקס "הבעייתית" כביכול, נחוצה ואף ראויה. הרי שהסרט משתמש בקלוז-אפ לא ככלי נדיר להדגשת רגש כלשהו, אלא הקלוז-אפ מלווה את הדמות הראשית לאורך כל הסרט. דהיינו, הבמאי עוקב אחרי אדל בזכוכית מגדלת. אנחנו כצופים, רואים את הנקבוביות שלה, רואים אותה אוכלת בתיאבון בריא, מתקלחת ומסדרת את הג'ינס שלה בקביעות, אנחנו זוכים לראות מקרוב את הנזלת והדמעות שלה ומארחים לה חברה בשיחות ארוכות מתחילת ועד סופן. אז למה שלא נהיה עדים גם לסקס שלה בצורה כל כך חושפנית? כי זה טאבו? כי זה "לא נעים"?
    אני חושב שהסצינה הזו היא טובה ואף מתאימה מאוד לרוח הסרט.

    1. tomshaps הגיב:

      תלונה שאפשר להעביר על הסצנה הזו – העובדה שכמעט כל הסרט מתנהל בקלוז-אפ / מדיום שוט ואחת הפעמים היחידות שבהן הוא טורח להתרחק היא כששתי הנשים שנראות כמו דוגמניות מתפשטות ונכנסות למיטה נראית קצת בעייתית.
      הסצנה שבה אדל מדמיינת / מאוננת (?) את הסקס עם אמה בפעם הראשונה אכן נענה לחוקיות של הסרט (דהיינו – הכל ממוקד על אדל) ולכן עובד יותר טוב בתוך הגבולות של היצירה.

    2. ההתנגות היא לא לסקס (הרי סצנות הסקס האחרות נהדרות), ואף לא לאורך הסצנה. ההתנגגדות לפחות שלי נובעת מכך שהסצנה לא עובדת -היא עכורה לא טוב, לאנראית אמינה ולא משקפת את השיא הרגשי שהייתה אמורה לספק.

  3. הלן הגיב:

    אני מאוד אהבתי את הסרט צפיתי בו כמה פעמים ואף פעם לא נימאס אז כניראה שלא הבנתם את המסר שהוא מאוד ברור

השאר תגובה