• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"שש פעמים", סקירה

6 בדצמבר 2013 מאת עופר ליברגל

לפעמים דממה משמיעה קול. עם עליית כתוביות הסיום של הסרט הישראלי החדש "שש פעמים", הקול של הדממה היה חזק יותר מקולו של שיר הנושא אשר ליווה את הכתוביות. דממה של הלם שקט, של חוסר נחת מול הסרט בו הקהל מסיים לצפות, מול המציאות שהסרט הזו מייצג. אם הקולנוע הינו מראה של המציאות (וזו אמירה מקובלת) קשה לי לחשוב על סרט כלשהו שהיווה מראה מדויקת וכואבת יותר מן הסרט שיצרו הבמאי יונתן גורפינקל, התסריטאית רונה סגל, וכל השחקנים ואנשי הצוות שעבדו על היצירה העדינה והברוטלית הזו. זוהי מראה מדויקת למציאות דווקא מפני שלצד הריאילזם שלה, היא מסוגננת יותר ממה שהצופה קולט – כל שורה שנראית טבעית שויפה היטב, כל פריט לבוש או כל קאט מקרי אומר משהו. ומה שנאמר חודר עמוק ללב.

זהו סרט חברתי ופוליטי בצורה הטובה ביותר. הוא מציג מצב מוכר ובלתי נסבל מבלי להטיף, רק על מנת לעורר דיון מחדש. סרט שפותח הרבה מקום לדיון. סרט "חשוב" בכך שהוא דן בצורה בוגרת בנושאים שבלב המתחים בחברה הישראלית והעולמית, אבל באותה מידה גם סרט מבריק ומדויק מבחינה קולנועית, בדרך שמעט מאוד סרטים משתווים אליה. סרט שיחד עם הצורך להצדיע לו, גם מעלה תחושה של חוסר נחת מול המציאות, תחושה לדעתי עוברת גם עבור הצופים שלא אהבו את הסרט.

"שש פעמים" עוקב אחר דמותה של גילי, בגילומה האותנטי והמצמרר של סיון לוי. גילי היא נערה העוברת לתיכון חדש ומנסה להתחבב על חבריה החדשים לכיתה, היותר פופולריים מבחינה חברתית ממנה. הם לא רואים אותה מאף בחינה, פרט להזדמנות למין. זאת מכיוון שהיא נראית כ"קלה להשגה" בפעם הראשונה המתוארת בסרט, מבצעת אקט מיני באחד מן הנערים. אבל השאיפות של גילי לקשר מורכב יותר עם הנערים לא נענות והיא נכנסת למצב סטטי, בו היא הבחורה ש"נותנת". אף כי בשאר המקרים, המצב הוא לא בשליטה שלה – למעשה היא נאנסת שוב ושוב. אבל עדיין כמהה לאהבה מאותם נערים, רוצה לקבל הוכחה כי היא לא באמת נחותה מהם וכי הם מעריכים אותה. אבל גילי היא הדמות שלא רואים, דמות שמוקטנת על ידי גורמים שונים שהם לא רק הנערים המקיימים איתה את הקשר. היא מי שנדחתה ממרכז החברה בגלל שבאה מבחוץ, או מבית פחות עשיר (אבל לא לגמרי עני), או כי היא פחות מגניבה. היא מוכנה לתת מעצמה הרבה בכל כך הרבה דרכים, אך היא חיה בחברה אשר מוכנה לקבל ממנה דברים רק במישור המיני, שהוא המישור שפחות מעניין אותה.

מטבע הדברים, זהו סרט הדן בסוגיות מגדר ויחסי גברים ונשים. אבל נדמה לי שהגדרתו כפמיניסטי, גם היא חשובה עד הכרחית, לא חושפת את מלוא עוצמתו. זהו סרט על חטאים של אדם לאדם, חטאים של זלזול, אלימות, שקרים וניצול. סרט על חוסר תשומת הלב לאובדן הערכים בחברה. נדמה כי אין בעיה חברתית או פוליטית בחברה הישראלית שלא נרמזת בסרט זה. זהו גם סרט על הורים שסוגרים את הדלת כאשר הילדים שלהם אומרים משהו לא נעים. ובכל זאת, זהו בעיקר סרט על האגרסיביות הגברית הבאה לידי ביטוי ביחס של הגיבורים למין. יותר משהוא מתאר סיטואציות בודדות, הוא מתאר בעיה ביחסי אנוש שמכריחה את הצופים  לבחון את עצמם מחדש בדרך ההתנהגות שלהם כלפי פרטנרים רומנטיים וחלשים מהם פיזית, חברתית או בכל דרך אחרת.

וחשוב לציין – הגברים בסרט אינם שטנים. שלושת הנערים הראשיים – המגולמים היטב בידי אביתר מור, רועי ניק וניב זילברברג  – עושים מעשים איומים, אבל הסרט מעניק להם רגעי אנושיות. לא מדובר בנערים משולי החברה, מדובר ביפי הבלורית והתואר. "בני טובים" כפי שאומרת הקלישאה האיומה בעיתונות (כאילו שהעניים אינם טובים), ואחד מהם גם מגיע ממעמד חברתי ועדתי אחר. יש ביניהם דינמיקה מורכבת של שליטה בחברוּת שלהם. החטאים בסרט לא מבצועים בידי הנוער הפוחז, הם מבוצעים בידי כל אדם, כל צופה.

הסרט הזה פוליטי ואקטואלי לישראל של ימינו כפי שהוא אוניברסלי. הוא רומז ללא מעט מתחים חברתיים מגוונים, ואין ספק כי התרבות של ימינו, בה נערה לא פופולרית זוכה למחמאות על כך שקיימה יחסים עם שני חברים טובים (שאחד מהם בקשר עם נערה אחרת), ואנשים נמדדים על פי היכולת שלהם להיכנס למסיבות – מרחיפה את הבעיה. אבל הציטוט "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" לא לקוח משיר מן השנים האחרונות. וההורים אמנם לא עומדים במרכז הסרט, אך בכמה שיברי סצנות הסרט מאיר בצורה ישירה את הבעיות שבהתנהגות שלהם.

הסרט הזה פשוט כואב באמינות שלו, בשלמות של כל פרט טכני. בתסריט הפלאי של רונה סגל, בו כל משפט וכל פאוזה יושבת בדיוק במקום המתאים לה. הליהוק של גלית אשכול לא נופל אפילו פעם אחת – כל תפקיד פצפון מתאים כמו כפפה ליד של המבצע שלו. הצילום של שרק דה מאיו נע בין תנועה רועדת המזוהה עם הריאליזם נוסח ימינו, לכמה פריימים מעוצבים היטב ועוצרי נשימה. כמה מן הקאטים הכי מפעימים שראיתי השנה נמצאים בסרט זה, הודות לעורך אריק להב לייבוביץ'. עיצוב התלבושות, לו אחראי אדם קלדרון, הנראה פשוט (עיצוב בגדים של בני נוער עכשוויים) אך מרומם אף הוא את הסרט. והכי כואב להחמיא לסרט עד כדי כך על כל ההישגים הטכניים שלו בעוד אני רוצה רק לבכות על המציאות והכיעור שהוא חשף בפניי.

הכאב גם מגיע מן החיפוש הבלתי פוסק אחר אהבה: הודעת טקסט חיובית אחת ששלח אחד מן הנערים שהתעללו בה מינית (ואנסו) לעבר הגיבורה. היא מתבוננת בה שוב ושוב. מאירה באמצותה את הלילה העצוב. לרגע היא נאהבת, גם אם אי שם בתוכה היא כבר מרגישה בשקר שבלב ההודעה. אבל קבלה, מילה טובה ממישהו, מאירה את חייה. הרי על אחת מן החולצות שהיא לובשת בסרט כתוב LOVE וזה מה שהיא מבקשת, לא מין – רק קירבה, יחסים הדדים, הערכה מפי האחרים. אבל בהדרגה היא מבינה כי אין תקווה לקשר מסוג זה עימם. לכן, שימו לב לכיתוב על החולצה שהיא לובשת בחלק האחרון של הסרט.

האם יש לי עוד מה להגיד על הסרט? כנראה. אבל זה כואב לי לכתוב עליו, כפי שלא כאב לי לגבי אף סרט. אולי צריך להגיד רק "לכו לראות" – גם אם לא תאהבו, גם אם תתווכחו עם הפירוש שלי לסרט. גם אם העניין שלכם בו נובע מפרשיה אשר נידונה בתקשורת לאחרונה ולא מן האיכות הקולנועית. גם אם תצאו באמצע כי הסרט יעשה לכם ממש רע, אפילו עם תחשבו שהכל באשמת הבחורה. לכו לחוות את הסרט, לדון בו אחרי הצפייה. על מנת שתחשבו מחדש על ההתנהגות שלכם – לא רק בסיטואציות דומות, אלא ביחסים בין אדם לאדם. מתוך תקווה שנעבור מעידן בו "גבר מי שמזיין" לתקופה בה גבר מי שמעניק אהבה וכבוד.

six_acts6

תגובות

  1. urig הגיב:

    סקירה נהדרת! הצלחת לבטא מצוין את מה שאני מנסה לכתוב הרבה זמן.
    באמת אחד הסרטים הטובים והחזקים של השנה.
    הייתי בפריימירה של הסרט ובסוף רציתי לקום ולמחוא כפיים בהתלהבות כמו שמגיע לסרט המדהים הזה אבל הסרט פשוט דחף אותי למטה ולא נתן לי לקום אפילו, סרט חזק.

  2. LIVIU הגיב:

    אני זוכר שלא הייתי מסוגל לדבר אחרי הצפיה.הרגשתי מועקה כפי שלא זכור לי ורק למחרת התחלתי להבין את הסרט.במידה והיוצרים קוראים תגובה זו שתדעו שאני לא זוכר את עופר מחמיא עד כדי כך לסרט ישראלי.אין ספק שזהו סרט מעולה ומפתיע.מפתיע כיוון שהיוצרים הם כה צעירים והם רק בתחילת דרכם האומנותית ובכל זאת הם מגלים רמה כה גבוה של מיומנויות ובגרות.אני מסכים עם כל מילה של עופר ואני חושב שאותם דברים אפשר להגיד גם עליו .רמת הניתוחים שלו ויכולתו לרדת לפרטים הקטנים ביותר ולפענח אותם בצורה כה עמוקה מעשירה את כולנו.

  3. יובל אדר הגיב:

    כשיצאתי מהסרט לא הייתי מסוגל לדבר. הייתי פשוט בהלם. עכשיו אחרי כמה שעות אני פשוט קולט שזה יכול להיות הסרט הכי טוב שראיתי השנה והסרט הכי אמיתי שראיתי בחיים (יותר אפילו מכמה סרטים דקומנטרים). אמנם לא הייתי אף פעם מעורב במקרה כזה אבל זה פשוט היה תעתיק של חלקים מהחיים שלי, הייתה נגיד שיחה בסצינה אחת שפשוט ניהלתי את אותה שיחה עם כמה שינויים ביחד עם חברים שלי אתמול. הסרט בוחר (שבצדק) לא לקחת את הצד של אחת הדמויות ופשוט משאיר לנו את הסיפור כמו שהוא, דבר שגרם לי את האופציה להבין גם את הנערים, שכנראה אם הסיפור היה נוצר אצל יוצרים אחרים היו הופכים למפלצות יותר מאשר לאנשים. הדבר שהכי הופתעתי שלא שיבחו זה את הפסקול שכל נער שרואה את הסרט לא רק שיזהה את השירים אלא כנראה שהוא גם שמע אותם בזמן האחרון וכאשר הם באים בלווי הסצינות הדי מזעזעות הם מקבלים משמעות חדשה. לא סרט שיתאים לכל אחד אבל ללא ספק סרט מדהים למרות שיצאתי ממנו די מדוכא

  4. איתן הגיב:

    יצאתי באמצע, אחרי האפיזודה השלישית. לא יכולתי, זה היה אכזרי מידי ואמיתי. מידי. אני חושב שלמרות המעלות הרבות שיש בו זה סרט פגום באופן מאד יסודי. המסר שלו היה עובר גם אם ההתעללות בגיבורה לא הייתה הדבר היחידי שקורה בסרט. אבל זה הדבר היחידי שקרה בו, שוב שוב, ושוב.. ואז יצאתי כי הבנתי שזה גם כל מה שיקרה בהמשך. ולא רציתי להמשיך לסבול. וזה גם היה מקומם. עלתה בי מחשבה שהיוצרים התענגו מההתפלשות בכאב ובאכזריות ומ"האמת האמנותית" ומ"האגרוף בבטן" וכו' וכו' שאר הדימויים .הרווחים הבאים לתאר יצירת אמנות "אמיתית".

      1. איתן הגיב:

        אורון, חשוב לי לציין שוב!!! שמאד הערכתי את התבונה ואת הריאליזם המדויק בבניית הסצנות בסרט, מה שהפריע לי ועליו כתבתי הוא שההתפתחות היחידה בשלושת האפיזודות הראשונות הייתה במידת האכזריות שבהן שהלכה וגדלה, ושמשלב מסוים כבר לא יכולתי להכיל ויצאתי, בעיקר בגלל שלא נראה שיש איזשהו סיכוי שמשהו פה הולך להשתנות.
        חברים שראו את הסרט עד סופו (ומאד התפעלו) אמרו לי שאכן לא חל שינוי משמעותי בשלושת האפיזודות האחרונות, ההתעללות אכן נמשכה ורק הווליום שלה עלה.
        אז אולי הם פספסו משהו שאתה כן ראית (ואני אשמח לשמוע זאת וארוץ לראות שוב את הסרט), ואולי אתה חוטא במה שהעדת על עצמך בקישור אליו הפנית. בהתנשאות, או אולי סתם בעצלנות. כלומר קראת שיצאתי מהסרט באמצע ומיד שלפת תגובה שכבר הייתה כתובה אצלך, מבלי להתייחס לנקודה הספציפית עליה דיברתי.

  5. איתן שפה צודק לחלוטין. שום דמות גם לא מסופרת כמעט. רק התרחשויות קשות. ותו לא. אפס אמפתיה. אבל אפס. מלבד רחמים אל הגיבורה הראשית, הסרט הזה לא מעורר שוםם רגש או מחשבה מיוחדת. אובר רייטד כמו בספרים

  6. מרסלו הגיב:

    סרט מדכא מאד בגלל הריאליזם המתואר, תואם המציאות. לא ראיתי בסרט שום ביטוי פמיניסטי מלבד נערה הפועלת למען האהבה וגברים הפועלים למען מין

  7. שיאל הגיב:

    גם אני מאוד אהבתי את הסרט אבל לצערי נראה שפירשתי אותו אחרת לחלוטין ממך ושאר הביקורות שקראתי.. לדעתי גילי היא הדמות שהכי בשליטה בסרט הזה..
    הנה ביקורת הוידאו שלי:

השאר תגובה