״אליאו״ (Elio), סקירה

בגלל אירועים הרבה יותר חשובים מכתיבה על סרטים, הסרט החדש של אולפני פיקסאר, "אליאו" (Elio), עלה בבתי הקולנוע בארץ אחרי שהקרנה המוקדמות שלו בוטלה, מה ששינה במעט את הידע המוקדם שלי טרם הצפיה בו. בזמן הצפייה כבר ידעתי שהוא הסרט של האולפנים שהכניס הכי מעט בסוף השבוע הראשון שלו בקופות בארה"ב. לא שהאולפנים הצליחו במיוחד בקופות לאחרונה עם הסרטים שלהם שאינם המשכונים, אבל זהו כישלון יוצא דופן שמעמיד בספק (שוב) את היציאה של סרטים מקוריים אחרים של האולפן באופן מסחרי. סוג של מצב מוזר באופן שבו הקהל הרחב צורך את הסרטים של האולפנים בשנים האחרונות: סרטי ההמשך עושים הרבה כסף, אבל ייתכן שיש עייפות מול הרעיונות המקוריים או החדשים של האולפן.

למען האמת, גם המילה "מקורי" מרגישה לא בדיוק מתאימה. שכן, "אליאו" בהחלט נראה כמו סרט שמצד אחד מציג עולם חדש, אבל בפועל פוסע בלא-מעט טריטוריות שהאולפן כבר צעד בהם לא פעם. כאולפנים שמכוונים לכל המשפחה, דומה כי השלב שבין הילדות לראשית גיל ההתבגרות הוא השלב בו נמצאים הגיבורים של…רוב הסרטים שלהם? אליאו, כמו גיבורי פיקסאר רבים לפניו, הוא עדיין לגמרי ילד אבל הוא יוצא למסע במהלכו הוא יצטרך להתבגר. וגם להבין טוב יותר את עצמו, את המשפחה שלו את הקשרים החברתיים שהוא לא העריך מספיק. ספציפית לסרט הזה, אליאו הוא ילד הגדל ליד בסיס צבאי אמריקאי העוסק בחלל והוא רוצה לקבל הוכחה לכך שאנחנו לא לבד ביקום. העולם החדש שפיקסאר מציעים הפעם הוא בחלל החיצון. לא החלל החיצון של ״וול-אי״, אחד אחר.

העיצוב כרגיל מושקע ומרהיב, אבל הוא לא הלהיב אותי. ואם יש תחושה של חזרה על סרטים קודמים ודמות ראשית של ילד שמרגיש חריג בחברה אבל לא בצורה שחורגת מהילדים שכבר הכרתי, הרגשתי במהלך החצי הראשון של הסרט שהנה אני הולך לכתוב סוף סוף ביקורת שממש קוטלת סרט של פיקסאר. אבל זה לא קרה. כי האולפנים אמנם עובדים על פי נוסחה, אבל זוהי נוסחה שעובדת. וסרטים אחרים שמנסים להשתמש בה עושים אותה, כמעט תמיד, באופן פחות טוב.

"אליאו" עובד היטב עבורי בחלק האחרון. במילים אחרות: בהחלט בכיתי. והסרט אמנם דחף את ההקבלה בין השאלה האם אנחנו לבד ביקום (כמין אנושי) ותחושת הבדידות של היחיד בתוך החברה והמשפחה, אבל הוא עושה זאת בצורה אלגנטית מספיק על מנת לא להעליב את האינטליגנציה. הוא גם, בדרכו, מציג דיפלומטיה ומשא ומתן באופן שלא לגמרי מנותק מן המציאות בישראל 2025. האם זה המיטב של האולפן? רחוק מכך. האם זה טוב יותר מרוב התוצרים של אולפני אנימציה אחרים? בהחלט.

מה שלא עזר לשיווק אל הסרט הוא שינויים מאחורי הקלעים. הסרט החל כפרויקט אישי של אדריאן מולינה (במאי-שותף ב"קוקו") על סמך החוויות האישיות שלו בהתבגרות והשאלה לגבי מפגש עם חייזרים, לצד ניכור חברתי. הסרט היה אמור לצאת באביב 2024, אבל תאריך היציאה נדחה, לכאורה בגלל שביתת השחקנים. רק אחרי תאריך היציאה המקורי, הוכרז כי דומי שי (״אדומה אש״) תביים, ביחד עם מדליין שרפיאן, שהייתה תחילה בצוות העיצוב האמנותי של הסרט, ואחר-כך במאית ושותפה לתסריט ולבסוף במאית. בסרט עצמו הקרדיט הוא קודם כל לשתי הנשים, אבל אז במקום אחר בקרדיטים גם מולינה מקבל קרדיט כבמאי. בכל זאת לא מעט מן הפיתוח ודברים שהיו בגרסה שלו נמצאים בסרט הסופי.

מבחינת תסריט, כל אחד משלושת הבמאים מקבל גם קרדיט על סיפור העלילה. אבל על התסריט עצמו חתומים ג'וליה צ'או (שדומה כי היא הדומיננטית בדראפט הסופי ועבדה בעבר על ״אדומה אש״ עם שי), מארק האמר ומייק ג'ונס. קרדיט לחומרים נוספים לג'סי אנדרוז והאנה פרידמן. הם די בוודאות לא היו היחידים שעבדו בשלב מסוים על התסריט, בסרט שהקו המחבר שלו הוא קודם כל האולפן, שעשה לפני כמה שנים תפנית לכיוון פיתוח חומרים אישיים של הבמאים שלו. דומה כי כעת הוא שובר חזרה לכיוון המוכר.

מבט על הטריילר הראשון, אחרי הצפייה בסרט, חושף עד כמה השינויים בסרט גדולים. תיאור העלילה שרשמתי עובד בשתי הגרסאות ובשני המקרים חייזרים לוקחים את אליאו לסוג של גרסה בין-כוכבית של האו"ם, במחשבה שהוא מנהיג המין האנושי. אבל הסיבה לטעות שונה בכל המקרים, כמו גם הסיבה לכך שהדמות המאיימת בחלל רודפת אחרי אליאו. גם הקשר המשפחתי שלו הוא שונה, כאשר בטריילר הדמות שמגדלת אותו היא אמא שלו, בסרט עצמו זו דודתו אולגה (היא נראית אותה דבר), כי ההורים שלו נהרגו לפני תחילת הסרט. לתשומת לב מי שרוצה לקחת לסרט ילדים קטנים מאוד. הדמות השלישית בחשיבותה בסרט, גלורדון, לא מופיעה בטריילר המקורי ואני גם לא ארחיב עליו יותר מדי בסקירה כי יש כמה הפתעות הקשורות בדמותו.

הדודה אולגה ככל הנראה ויתרה על אופציה להיות אסטרונאוטית על מנת לגדל אותו, ואליאו חש כי הוא מטלה עבורה וכי היא לא אוהבת אותו. הוא מבלה את זמנו בניסיון לתקשר עם חייזרים ולא ממש עם בני הגיל שלו, מה שגורם לכך שהוא גם סובל מבריונות וגם לא ממש מבחין בכך כי יש אנשים שרוצים להיות חברים שלו. הודות לקרבה לבסיס הצבאי ולכך כי החללת וויאג'ר נשלחה לחלל ב-1977, אליאו כן יוצר קשר. הוא מוצא את עצמו בחלל, עם יצורים שונים המתרשמים ממנו ומוכנים להעניק לו מושב רשמי בארגון שוחר השלום שלהם, שכן הוא מנהיג כדור הארץ.

הבעיה של החייזרים הידידותיים היא שמועמד אחר להצטרפות לארגון פחות מאמין בדרכי שלום, מה שמייצר איום קיומי. אליאו מתנדב, בתמימות, להיות נציג למשא ומתן. הגישה שלו בתחילה די מזכירה לפרקים את דונלד טראמפ: קודם להצהיר ואז לקוות כי המציאות תיישר קו. לפעמים זה מצליח. אולם, באופן שונה מן המציאות, חלק ממנה שהוא מגלה זה הצורך לייצר קשרים חברתיים ולעבוד למען האחר, גם אם האחר הוא אויב. גם אם האחר הוא המשפחה והחברים מכדור הארץ, מה שלעתים נראה יותר קשה. פיקסר יודעים איך לעבוד עם המסרים החינוכיים-רוחניים-מתקתקים הללו.

פיקסאר גם ללא ספק יודעים איך לעשות סדר בבלאגן. או איך, תוך כדי עבודה, לייצר תסריט שבסוף סוגר את כל הפינות אחרי הכאוס של העבודה עליו. "אליאו" הוא לא עולם הדמיון הכי מרהיב או מלהיב שהם בראו, פשוט בגלל שהם כבר די יצרו כל כך הרבה. אבל ככל שהסרט מתקדם, קשה למצוא תלונה אודותיו מעבר לכך שיש בו חזרה עצמית על דברים שהם עשו בעבר. זו בהחלט בעיה, שכן דומה כי הקהל רוצה לראות סיפורים חדשים עם דמויות שהוא כבר מכיר, או אולי סיפורים בעלי אופי אחר. אולם, יש עוד תקווה כי גם "אליאו" ימצא בסופו של דבר את הקהל שלו, שכן כמו רוב הסרטים של אולפני פיקסאר, יש לו הרבה מה להציע לילדים ולמבוגרים.