• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

״לזרו השמח״, סקירה

28 בדצמבר 2018 מאת עופר ליברגל

הבמאית האיטלקיה אליצ'ה רורוואכר יוצרת קולנוע הנבדל מכל יתר הקולנוע הנוצר בימינו. היא לא מפנה עורף לזרם המרכזי, היא פשוט פוסעת בשביל מקביל שפילסה כמעט לגמרי בעצמה, והיא מרחיקה בו לכת יותר ויותר עם כל סרט חדש. הקול המקורי שלה הופך לצלול ונגיש יותר בדיוק בשלב בו גם הנרטיב שלה הופך למקורי יותר. בו בזמן, סרטה השלישי (אחרי ״גוף שמימי״ ו״הפלאים״ שלא הופצו מסחרית בארץ) מתכתב בדרכו עם המתרחש בעולם הקולנוע המסחרי והאמנותי ומציב אלטרנטיבה הנראית רלוונטית הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התוכן. זהו ״לזרו השמח״ (Happy as Lazzaro), ללא ספק חוויה שונה ממה שניתן למצוא בבית הקולנוע היום.

לא מדובר בסרט איטי יותר או אמנותי יותר, אלא פשוט אחר. אומנם כל רכיבי הסרט כבר הופיעו בעבר בקולנוע האיטלקי, אבל המרקם של רורוואכר מתקרב למסורת החקלאית במדינה באופן כנה ומוקסם יותר מבמאים כמו ארמנו אולמי, האחים טביאני, או פייר פאולו פזוליני. במקרה של יוצרים אלו, בעיקר האחרון, הפנייה לעיסוק במעמד הנמוך באה ממקום אינטלקטואלי. רורוואכר מסתכלת על העבודה החקלאית כמשהו קסום, סוג של חוויה דתית אך לא כזו המשוייכת לדת שניתן להגדיר. היצירה שלו אולי שונה בנוף הקולנועי ויש בה היבטים שיכולים לייצר אי הבנה בקרב הקהל המצפה לייצוג של מציאות ריאליסטית או הסבר חד-משמעי לדברים, אך אין בה שום אלמנט מתנשא. כל המורכבות אצלה בסופו של דבר מביעה ערגה לעידן פשוט יותר. הערגה הזו לא מאדירה את העניים, או את העבר בו הדברים היו לכאורה תמימים יותר וקשורים יותר לטבע. היא רק מציע לבחון מחדש את הווה, הן במבנה החברתי והן בסגנון הקולנועי. הבמאית עושה זאת דרך יצירה הומנית, מלאה בהומור, רגעים רומנטיים ונגיעות של פנטזיה.

בעידן בו כמעט כל הקולנוע מצולם באופן דיגיטלי, רורוואכר נותרת נאמנה לצילום בפילם. בסרט זה היא בחרה בפילם 16 מ"מ, פורמט אשר יועד לסרטים ביתיים ומעניק לסרט זה מראה מגורען במיוחד. הבחירה מקנה לסרט לא רק קשר לעבר הקולנועי אלא גם מסמנת את המציאות שלו כיוצאת דופן מן המוכר ולו במעט. עם זאת, מדובר במציאות די רווחת: כפר קטן באיטליה בו כל החקלאים מהווים סוג של קהילה אחת השומרת על מסורת בת מאות שנים, אם לא יותר. הסיקוונס הפותח מציג חיזור בסרנדה למטרות נישואין, אם כי מובן כי מדובר רק באקט סמלי וכי המאורסים כבר רקמו תוכנית לעתיד משותף, הכולל עזיבה של המקום.

אולם, הנציג של בעלת האדמות, המרקיזה דה לונה (שם המרמז על מעמד כמעט אלוהי, הירח הוא סוג של אל בחלק מן הדתות הפגניות), מסביר להם כי אינם יכולים לעזוב משום שהם עדיין חייבים למרקיזה, כמו כל החלקאים. נציג השליטה, כמו גם המרקיזה עצמה ובני משפחתה, נראים כשייכים לעידן אחר מן האיכרים – עידן בו שעבוד ואסלים כבר יצא מן החוק, שכן יש להם מכוניות ומכשירי טלפון ניידים. מדובר בסוג הקשה ביותר של דיכוי, כאשר העשירים בסרט חוסמים מן העניים מידע בסיסי לגבי הדרך בה העולם מתנהל והזכיות שלהם בו. אולם, לטענת המרקיזה, אשר לא מופרכת בסרט לחלוטין, הם אומללים פחות בגלל חוסר הידע שלהם על הפער בין אורח החיים שלהם לבין החלקים האחרים של איטליה. מה שמחזק את התחושה הזו הוא האופן הרומנטי בה רורוואכר מצלמת את השדות וההרים בהם האנשים עובדים. כמו כן, גם לאיכרים יש מישהו בו הם שולטים והוא מקבל את השליטה שלהם, או כל רצון של אדם אחר, בשמחה. זהו לזרו, שסוג השמחה שלו נתן את שמו לסרט.

ניתן להגדיר אל לזרו (בגילומו של השחקן הלא-מקצועי עד כה אדריאנו טארדיולו) כסוג של גיבור דמוי ישו או קדושים אחרים. אבל בניגוד לישו הוא לא מטיף את השקפת עולמו בשום שלב. הוא אומנם נהנה ממערה פרטית בה הוא לוגם קפה, אך בשום שלב או לא מבקש דבר משל עצמו, או מסרב לבקשה של דמות אחרת בסרט. הוא לא מטיל ספק באף מילה שנאמרת לו מפי עשיר או עני, הוא פשוט מאושר מכך שהוא מרצה אחרים. מדובר בגיבור נטול כל אנוכיות או ציניות ברמה כה מוקצנת עד שלא ניתן לכנות אותו כתמים – הוא פשוט חווה את העולם בדרך אחרת וזו מאפשרת לו להיות סוג של גיבור-על. הוא לא יכול לעוף או להציל את העולם, אבל הוא כן מציל בדרכו את הקשר שבין האדם לסביבה ואת העבודה למען מציאת אוכל וקירבה ולא למען כסף. דומה כי יש בו טוב לב שראוי לשאוף אליו, אך האדם המודרני שכח שיש בכלל ערכים כמו אלה אשר לזרו מייצג.

כל זה נבנה בחלק הראשון של הסרט, בו האדם המודרני סוג של משעבד את העבר המיוצג בידי החלקאים בכפר. אלא שבשלב מסוים הסרט עובר שינוי ונכנס עמוק יותר לתוך סגנון של ריאליזם מאגי, תוך בניית עולם בו אלמנטים על-טבעיים מתקבלים על ידי הדמויות כדבר מובן מאליו ונסים הם חלק מן המציאות. בערך באמצע הסרט מתרחשת תפנית מאוד לא צפוייה, אחריה הוא עובר לשלב של להיות מעין סרט מסע – לכאורה מסע פיזי באיטליה, אך בו בזמן גם מסע היסטורי מן הכלכלה החקלאית לעידן התעשייתי ובסופו של דבר המעבר לכרך הגדול. אם טוב הלב מאפיין את לזרו, העיר מדגישה את המימד האנוכי אשר קיים בכל בני אדם, כולל באיכרים אשר נותרו סוג של קהילה מבודדת גם בעיר. אך בשלב זה הם מודעים למקומם בעולם ואת העבודה החקלאית החליפו בסוג של עבודה בעיניים. הסרט לא באמת מבקר אותם, כמו גם את העשירים שאומנם ירדו חלקית מן הנכסים שלהם אבל לא מן ההתנשאות שלהם בחלק השני של היצירה. גם הקסם לא פג מן העולם בחלק זה וגם לא הערכים של לזרו.

ניתן לראות ב״לזרו השמח״ סוג של סרט דתי, ויש בו מספר סמלים נוצרים שהבולט בהם הוא השם לזרו וההתכבות של גורלו בסרט עם הברית החדשה. אך לזרו של הסרט מייצג את מה שהקדושים צריכים להיות ולא את מה שהדת הפכה אליו בימינו. לכן, בחלק האחרון של הסרט, כאשר לזרו יוזם בעצמו עימותים, הוא מבקש צדק לא רק מן הבנק אלא גם מן המוזיקה המייצגת את הקשר עם האלוהים. שתי סצנות אלו, יחד עם סצנה נוספת המגיעה באמצע הסרט, מציגים את רורוואכר בשיאה כתסריטאית מקורית (זוכת קאן) וכבמאית המביימת בעידון סצנות מותחות, כאשר הפשטות מתגלה כדבר המרהיב ביותר. כל מילה של ניסיון לתאר סצנות אלו תחטא מעט לאמת – הרי כבר כתבתי ״עימות״ וזה הדבר האחרון שלזרו מחפש. גם כאשר הוא אוחז בנשק, הנשק הזה מהווה אמצעי לחבור לאחר ולא לפגוע בו. לכן, הסרט הזה מהווה אלטרנטיבה לקולנוע המוכר לא על ידי שכתוב השפה המוכרת, אלא על ידי יצירת משהו שונה ומלהיב. צפיתי בו יותר מפעם אחת וחוויתי אותו גם הרבה אחרי שסיימתי לצפות בו. הסרט הזה מרגיש כקסם חד-פעמי, אך הוא מגיע מעולם בו קסמים של פעם בחיים הם דבר שבשגרה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.