“חייו של צאק", סקירה נטולת ספוילרים

מה שלומכן? האם עשיתם משהו נחמד בשביל עצמכם לאחרונה? איך אתן מרגישות ביחס לעצמכן של לפני חודשיים, של לפני כמעט שנתיים, של לפני חמש שנים, עשור? האם אתם רוצים את אותם הדברים, האם אותם הרגשות מפעילים אתכן? האם נשארתם אותו הדבר, האם אתן שונות בתכלית? מה חשוב לכם ממש עכשיו? למה אתן מתגעגעות? את מי אתם אוהבים? למה מבול השאלות הזה נוחת עליכן בפתיחה של מה שאמורה להיות סקירה על סרט חדש, מה הדיבור הזה על התבוננות פנימית, לא מגיע לכם קצת אסקפיזם?

ובכן, "חייו של צ'אק" (The Life of Chuck) שיוצא באיחור קל בישראל כי התמוטטנו תחת מטחי טילים, אחרי האיחור ההפצתי הגלובלי שלו, הוא שילוב קרוב למושלם ובלתי אפשרי של שיקוף מציאות חיינו, ורגיעה קלה מהם. ולו להפוגה של שעתיים פחות תשע דקות, שירגישו כמו הרבה פחות. חביב הקהל שכתב וביים, מארק פלנגן (במאי האימה עם הלב הגדול מאחורי סרטים וסדרות כמו "להתעורר מפחד", "דוקטור סליפ", "מי מתגורר בבית היל", "טקס חצות") הוא עיבוד לנובלה של סטיבן קינג. זו הפעם השלישית שפלנגן מטפל בחומריו של סופר האימה רב המכר ורב העיבודים וההערכה. ואם מדובר בשני יוצרים שמחוברים לצד האמפתי שלהם, עם חיבה יתרה להעמקה במצב האנושי בהרהורים שעוברים דרך ייסורי נפש מבעיתים, הפעם החוגה זזה מהפחד אל הרגישות באופן כמעט מלא.

למן ההתחלה, סרטיו של פלנגן הכילו כמות לא מבוטלת של התייחסות לרגשות, ליחסים בין אנשים, לבדידות ולצורך הבלתי-ניתן לפשרה שלנו להפיג אותה, בזעקה נשמעת או מושתקת לקרבה, להדדיות, והאימה שלו נובעת וניזונה מהפערים והמתח שבין הצורך הזה להיעדר היכולת להיענות לו. הנושא השני שפלנגן מתעסק בו כמעט בכל יצירה שלו הוא טעם החיים – דרך תפיסת המוות. מה ההכרה בסופיות המקרית של חיינו עושה לאופן שבו אנחנו מתנהלים ומגיבות ברגע נתון? ומעתה ואילך? בין אם מדובר בעימות חזיתי אלים, ברוטאלי ולא רצוני, ובין אם במהלך מחשבתי מעודן ורך יותר, עם מונולוג ארוך על מי נהיה עבור אחרים, מה נהיה ביקום ומה נשאיר אחרינו כשכבר לא נהיה בין החיים – פלנגן אוהב לשאול ולנסות לענות על השאלה איך להתייחס לחיים האלה, כשברור שיש להם סוף.
"חייו של צ'אק" שואל ומנסה לענות על אותה השאלה בדיוק, ובאופן המובהק ביותר מכל סרטיו עד כה. במהלך הצפייה בו ואולי גם אחריה, אפשר לחוש את הרצון להשתהות, להתעכב קצת, להתבונן על עצמנו ועל מי שאיתנו בזמן שמבני הסדר של התרבות והחיים הודפים אותנו להמשיך הלאה בלי להשתהות, לשעוט בקו ישר אם אפשר ובלי לשכוח לעבור במס הכנסה, אל עבר התהום המסתורית שמצפה לכולנו.

זה נשמע מעט כבד, ולכן זה הרגע להרגיע – "חייו של צ'אק" איננו סרט כבד, או מסובך. הוא אפילו מגיע עם מסר די פשטני כשחושבות על זה, וזו אולי מגרעתו היחידה, ויש סיכוי שהיא מכוונת כי הוא לא מתיימר לספר לנו משהו שאנחנו לא יודעים. זה האופן שבו הוא נתפס לקטנות כגדולות כדי לספר לנו שעובד. וכדי להקליל, זה גם הזמן לציין שיש בו כמה סצנות ריקוד שנמשכות בדיוק כמה שהן צריכות להימשך, מבדרות, נעימות ולא אתבלבל כשאכתוב שאני לא זוכרת מתי התרגשתי ככה מצפייה באנשים שנהנים לרקוד יחד בסרט. אבל "חייו של צ'אק" הוא לא סרט על ריקוד, בהכרח, הוא סרט על מה גורם לנו לקום לרקוד, או המקבילה של כל אחת מאיתנו לדבר מה שחקוק בנו, שמפעיל ומניע אותנו, שאנחנו מרגישים אותו בגוף ביחס לעצמנו ולאחרים.

לפני שהסרט מעלה חיוך על הפנים באולם החשוך, הוא קצת מאיים. לא במובן של סרט אימה, כי כמו שציינתי פלנגן שינה כאן את הנוסחה שלו ויש פה 90% דרמה ו-10% או אפילו פחות תיבול מעודן של תחושה מבשרת רעות וחשש, עם נגיעות של על-טבעי והעולם שמעבר לתפיסתנו היום-יומית. הוא מאיים כי ההתחלה שלו היא עם מרטי (צ'ואטל אג'יפור), מורה שמנסה ללמד את "שירת עצמי" של וולט וויטמן, שיר מהמאה ה-19 שמלווה את כל הסרט במופעים שונים. בעיקר השורה שבו "אני גדול, אני מכיל המונים" – במקור "I am large, I contain multitudes". אבל זה לא זמן טוב ללמד שירים עכשיו (בהשאלה מיהוא ירון שכותב שירים עבורנו גם כשהזמן רע מאוד), כשהעולם הולך לעזאזל. בעולם האמריקאי של מרטי מתחוללת אפוקליפסה בקנה מידה תנ"כי, הכל הולך ומתמוטט – משינויי האקלים ועד אמצעי התקשורת ודיבורים על בורים שנפערים במדרכה.

ההתחלה של סרט מתמקדת באנשים שמנסים להבין איך להמשיך ולהתנהל, איך להמשיך ולחיות כל עוד ניתן, כשאנחנו נתונים תחת הפחד המצמית של השאלה – עד מתי יהיה אפשר? ומה בכלל ניתן לעשות עם הכיוון שכל זה מידרדר אליו, מרגיש, אה, קרוב לבית. קרוב ברמה של אי נוחות, לא כי הסיטואציה זהה, בכל זאת זה קולנוע עם הפרזה וסגנון משלו. אלא כי הרגשות, התגובות האנושיות, פוגעים בול. זו השיחה עם האקסית (קארן גילן) הרחוקה שעובדת בחדר מיון, שאין בו אף אחד יותר כי כולם עזבו או התאבדו, שאומרת למרטי "אל תשתה את החומר הכבד, תסתפק בבירה הערב" בדיוק כשהוא פותח את הוויסקי. כי עדיין אכפת לה, אפילו עכשיו. זו השאיפה לקום בבוקר וללכת לעבודה כרגיל, להתעקש ללמד, אבל להבין בהדרגה שאולי זה לא אפשרי, שאנשים החליטו שזהו, ופשוט עצרו הכל. זה לדבר עם השכן שלך על המצב כאילו שזו עוד שיחת חולין, עד שהקול שלו נשבר מאחורי החיוך היומיומי המנומס.
זה היה גם השלב בסרט, בחלקו הראשון מתוך שלושה פרקים שכל אחד מהם מתמקד בסיפור קצת אחר, שבו אפשר לתהות מה עשינו שזה מגיע לנו. המציאות קשה מספיק. להתבונן עליה משוקפת מתוך עיניים זרות שמבינות את הרגשות המקומיים באופן מדויק זה לאו דווקא מרגיע, או נעים. אבל ההמשך, ההמשך הופך את כל זה לשווה.

לאחרונה, עלתה מסביבי ובי בשיחות עם אנשים קרובים מאוד, וגם מעל פני הרשתות החברתיות, השאלה על התפתחות מול שינוי. האם יש בנו משהו שנשאר קבוע, ליבה יסודית פועמת וזוהרת שאורה והגוון שלה לא הופכים אחרים עם השנים, אפילו שממרחק נראה שאנחנו כבר אחרות לגמרי. האם אנשים משתנים, עד כמה אנחנו מתרחקות מהמחשבות והחלומות שקראו לנו בשמות כשהיינו קטנים. כשהשמיים נראו גדולים ופתוחים. האם החלטות בוגרות עמעמו אותם, במה עוד כדאי לנו להיאחז, במה מוטב להרפות, ומה נשאר קרוב אלינו כשהידיעה הברורה אך החמקמקה על אירעיות הסוף הבלתי ניתן לחיזוי, מלבד היותו בטוח שם בעתיד הקרוב או הרחוק, מכה בנו שוב. "חייו של צ'אק" נוגע בעדינות בשאלות האלה, בלי לשפוט.

אי אפשר לכתוב על הסרט עוד פרטי עלילה מעבר למה שציינתי בלי לחבל בצפייה ראשונה שלו. אבל יש בו צ'אק אחד, ויש לו חיים, והם שלו, וההתבוננות בהם, לפעמים סנטימנטלית באופן כמעט מסוכן, היא רוב הזמן מדויקת – מסוימת מספיק כדי שתיראה אמינה, וכללית במסקנות שלה כדי שנראה את עצמנו. המטאפורות והסמליות בסרט, וגם הנושאים שבו, די ברורים. תבינו לאן כל זה הולך או מידרדר או רוקד או הכל יחד כבר די בהתחלה. אבל אין כאן, בניגוד לסיפורי פואנטה קצרים או לסרטי מתח, כוונה להפתיע אותו בהכרח. הסיפוק שבצפייה לא נובע ממשחק של ניחושים שיחבר בין החלק הראשון, לשני ולשלישי. הסיפוק נובע מהחיבורים התומכים הרגשיים שקיימים בין הדמויות בכל חלק, וכיצד הנימים נמתחים מאחד לשני כדי לומר לנו משהו די פשוט בסופו של דבר. הוא מניח בפנינו מצב נתון, אמת בסיסית, עם הצעה לשיחה.

כל אחד צריך בסוף למות היא שורה משיר של משינה שעיטרה השנה את הפוסטר של "הקוף" (עוד עיבוד לסיפור של סטיבן קינג), והיא מתאימה גם ל"יעד סופי: קשר דם" שיצא השנה. הם מניחים מול פרצופנו בבוטות ועם הומור שחור את העובדה שהמוות מגיע. רק שבעוד הם שתי דוגמאות מרהיבות לאופן שבו סרטי אימה מציעים לנו לקחת אוויר דרך טיפול בהלם ובחשיפה, מעמתים אותנו שוב ושוב עם העובדה הזו וצועקים עלינו שאלה החיים, משל היו קרן פלס שחמושה בתאונות קטלניות במקום בחריזה, "חייו של צ'אק" מציע לנו לקחת אוויר דרך היצמדות להלך מחשבה, להשתהות קטנה, למבט מקרוב ואז מבט מרחוק: למערכות יחסים, לאופן שבו זכרונות נובעים ממפגשים, לדרך שבה קווי אופי נחקקים, שהעדפות וטעמים מתגבשים.

והוא עושה את זה עם צבעים חמים ובוהקים, עם מצלמה שכמעט מחבקת את הדמויות שהיא מצלמת אותן ושומרת על אווירה רכה גם במצבים פחות פשוטים. הוא עושה את זה גם דרך הליהוק, שכולל קאסט שהוא, חוץ מטום הידלסטון שמגלם את צ'אק משם הסרט ועוד אי אלו שמות שהתווספו לחבורה, את האנסמבל הכמעט קבוע של פלנגן. זיהוי פרצופים מוכרים שחלקם מגלמים דמויות הפוכות לחלוטין מאלו שראינו אותם מגלמים לאחרונה הוא מצד אחד מובן מאליו כי היי, ככה זה משחק. אבל מצד שני המהלך הזה מייצר כאן עוד שכבה עדינה של התבוננות בבחירות, באפשרויות שלנו להיות ולהכיל רבדים, פרצופים שונים.

כתבתי שזה לא סרט על ריקוד. זה כן גם סרט על מה מזמן אותנו ומה העולם מזמן לנו, לא במובן של תודעת שפע או שאר שכנועים בססמאות צעקניות, אלא הזמנה גם לשיחה כמו שציינתי, וגם לבחינה מתי יש קצב שמאפשר לנו להיות אנחנו עצמנו במובן הכי מובהק שלנו. אל אילו זרמים ונקודות מחשבה וזכרונות ופעולות אנחנו מתחברות כשאנחנו הגרסה הכי שלמה ומלאה של עצמנו, מה קורה לנו שם בפנים, כשזה נובע מאיתנו כלפי חוץ, ומי אנחנו בשביל אחרים כשאנחנו עוצרים לרקוד את עצמנו באמצע הרחוב.

בסופו, הסרט מוקדש לסקוט וומפלר, כתב, פודקאסטר ואושיית אימה שהיה אהוב מיוחד על הקהילה שאוהבת תכנים ששואלים איך לחיות כשהם מראים לנו דרכים שונות למות. הוא נפטר במפתיע לפני כשנה, וההקדשה הזו מוסיפה עוד נימה של חיבור אנושי לסרט שזה הלב הפועם, החשוף והכן שלו. "חייו של צ'אק" מציג לנו באופן רגיש ומלא אחווה אירועים והלכי מחשבה ששזורים בליבו ובנפשו של אדם, מגיש לנו אותם ביד יציבה אבל בנימה כמעט רועדת עם הישירות שלו, ושואל אותנו בחזרה, מה חשוב לנו, מי גורם לנו להתרגש, מה בחרנו לעשות, ומה נבחר לעשות כעת, כל עוד אפשר. אפשר להתחיל מללכת לקולנוע לראות סרט טוב.

/// תודה לבתי קולנוע לב על התמונות מתוך הסרט