• סיכום המחצית של 2018
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 2: "מותחן: סרט אכזר" ו"מיס 45"

18 ביוני 2018 מאת לירון סיני

אם בפרק הראשון של סקירות סרטי אונס-נקמה כבר עלתה התהייה הבסיסית האם מדובר בסרטי סקספלויטיישן נטולי רובד סמוי או לא, שני הסרטים הבאים מאירים את הקודמים באור מחמיא. ביחס אליהם ברור עוד יותר שיש ניסיון לא רע לאמירה ביקורתית ב"יומה של האישה" וב"הבית האחרון משמאל". בהשוואה, יש משהו פשטני בנושאי הסיקור הפעם, האחד כולל סצנות פורנוגרפיות, והשני לוקח את הקונספט המתיש של אישה היסטרית לקיצון, מה שמגחיך את הדיון הערכי שהוא מנסה לייצר. עם זאת, שניהם גם מותירים רשמים, ונחשבים לחלק מהבסיס עליו מושתת תת-הז'אנר בצורתו העכשווית יותר, גם כשמדובר בתגובות הנגד אליהם.

אני מדברת על "Thriller: a Cruel Picture" מ-1973 ו-"Ms. 45" מ-1981. כיוון ההתקדמות בסקירות האלו מתוכנן להיות לינארי וכרונולוגי בגדול, ולהגיע מהסרטים הראשונים של שנות ה-70 עד לייצוגים היותר מטא ז'אנריים של ימינו. כן ארשה לעצמי דילוגים קטנים על ציר הזמן, כאשר יש סרטים עם תמות דומות, או שהדיון בהם יחד מייצר יותר עניין. הפעם אני עושה ביקור מקדים בשנות ה-80, אבל אל חשש, אחזור בהמשך ל"משאלת מוות" המקורי מ-1974.

לפני שאצלול פנימה, אני מזהירה שהדיון עשוי להיות טריגרי בגלל הקשר לפגיעה מינית בכלל ואונס בפרט, וכמובן, ספוילרים.

גופות אמיתיות, עלילה בדיונית  

המכנה המשותף של שני הסרטים הוא העובדה שהגיבורות שלהם לא מוציאות מילה, או כמעט שום מילה, מהפה. ב"מותחן: סרט אכזר" השבדי שביים, כתב והפיק בו ארנה ויבניוס השתיקה נובעת באופן ישיר מתקיפה מינית שעברה בילדותה. עם התקיפה הזו הסרט מתחיל, כאשר היא מיוצגת בצורה מטאפורית בלבד. אנחנו רואים צילומי נוף של יער מרהיב בגוונים צהובים-כתומים של סתיו, שם מדלן הילדה משחקת בין העצים. הצבעים האלו יחזרו על עצמם בהמשך כמו מוטיב ששוזר את הטראומה והניצול בחייה, כאשר הבחור שיחטוף אותה כבוגרת לבוש בפריטים בצבעים דומים וגם הסלון של הדירה שלו מעוטר בהם. בשלב זה מדלן עוד לא חושדת בכלום, ואיש מבוגר, אולי סבא שלה, אולי סתם חבר של המשפחה, מרים אותה אל-על. אנחנו רואים את פניו בקלוז-אפ כשהמצלמה מתמקדת עליו מנקודת מבטה של מדלן. הוא  מתחיל לסחרר אותה, ואנחנו מקבלים ייצוג מטאפורי, מעניין אבל גם קצת מבלבל של אונס. ציוץ הציפורים והאווירה הפסטורלית מתמזגים עם צרחה שנשמעת בין משהו אנושי לקול של ציפור מבועתת. נוזל שחור נשפך מפרצופו של האיש, בזמן שהצרחה עדיין נשמעת. מדלן לא קיימת בכלל בפריים הזה, ומיוצגת רק על ידי הבגד הקרוע שלה שמושלך בצד.

מה שמעניין בסצנה הסמלית הוא שבייצוגים אחרים של אונס, אנחנו רגילים (עד כמה שאפשר) לראות את פניה של הנאנסת, אם כבר, כדי להבהיר, אולי, את הסבל שעובר עליה, וגם לשמר אותה כסובייקט. כאן – האונס מאיין את מדלן לחלוטין, וכל מה שאנחנו מקבלים במקום הוא צרחה ספק אנושית שחוזרת בהמשך הסרט כשפוגעים בה פעם נוספת. אנחנו נשארים עם קלוז אפ על פרצופו של האנס, חסרי אונים, בדיוק כמוה. אפשר לקרוא בכך אמירה על האופן שבו האונס שהיא עוברת לוקח ממנה את היכולת לפעול עבור עצמה. ואכן, הטראומה משתיקה אותה, פשוטו כמשמעו, ואליה מתווספת מסכת ייסורים בהמשך, עד שהיא רוקמת תכנית פרטנית לצבירת כישורים ואמצעים כדי להוציא אל הפועל נקמה ברוטאלית.  

זה סרטו השני של ויבניוס, שהיה איש צוות ועוזר במאי על הסטים של "פרסונה" ו"שעת הזאבים" של ברגמן. הוא ביים עוד סרט אחד בלבד אחרי זה, ולפי IMDB הוא יצר את "מותחן: סרט אכזר" כדי לצאת מהקשיים הכלכליים אליהם נכנס בעקבות סרטו הקודם. אם היינו שופטים סרטים לפי הכוונה של היוצרים שלהם, הרקע הזה מספק כדי להתעלם מהסרט. ובכל זאת, גם אם לא מדובר ביצירת מופת גדולה, יש בו כמה דברים ראויים לציון.

יכול להיות שהגיבורה עם הרטייה וכישורי הנהיגה שמדלן הופכת להיות תזכיר לכם דמות אחרת, אל דרייבר מ"להרוג את ביל" של טרנטינו. זה לא מקרי. בשיטוט אונליין מצוין שטרנטינו מתייחס אל הסרט הזה כאל סרט הנקמה הקשוח ביותר שנעשה. לוקח לסרט שעה ועשר דקות להגיע לנקמה המדוברת, ואני תוהה אם ב"קשוח" הכוונה להתעללות שמדלן (כריסטינה לינדברג) עוברת, או לנקמה עצמה. אחרי שמגלים לנו שמי שאנס אותה בילדותה יצא ללא פשע כי "לא היה אחראי למעשיו", מדלן שלא מדברת מאז האונס עוזבת את החווה של הוריה כדי לבלות אחר צהריים נעים בעיר. היא נחטפת על ידי טוני (היינץ הופף), בחור נאה שמספר לה שהוא אוהב נשים שלא מדברות, נותן לה טרמפ וקונה לה ארוחת ערב. הוא משכנע אותה לבוא אליו לדירה, מנצל את התמימות שעוד נותרה בה, ומסמם אותה עם כמות הרואין שהופכת אותה למכורה תוך זמן קצר. הוא מצרף אותה כעוד אחת מהנשים שעובדות בזנות עבורו, בתמורה למנה הבאה. הוא מרחיק אותה מסביבתה הקודמת, מחייב אותה לשלוח מכתב שיבהיר להוריה שהיא לא רוצה לראות אותם יותר, מה שמוביל למותם בטרם עת מלב שבור. וכשהיא לא מקבלת בברכה את הלקוח הראשון שלה ונועצת בו ציפורניים – הוא מוציא לה עין בסצנה בסגנון "כלב אנדלוסי". לאחר מכן מדלן מכונה פריגה (דמות מהמיתולוגיה הנורדית שקשורה לאודין, אל הרעם בעל העין האחת) וצוברת די והותר זעם כדי לתכנן את נקמתה.

העין שמוציאים בסרט היא אמיתית אגב. אם להאמין ללינדברג ול-IMDB, היא סיפרה ב-2006 שהשתמשו לסצנה בגופה של אישה צעירה שהתאבדה. זו לא פיסת הגוף האמיתית היחידה על המסך. כשפריגה מתחילה לקבל לקוחות יש עריכה קצבית שמציגה את שגרת חייה הזוועתית על ידי שילוב של הבעות פניה, הכסף שהיא שומרת ובהמשך גם השיעורים שהיא לוקחת בזמנה הפנוי, עם קאטים מהירים לקלוז אפים שלקוחים הישר מסגנון הפורנו של חדירות מזוויות שונות. בדומה לתגובה המרתיעה שהגרפיות של סצנת הוצאת העין מעוררת, גם כאן יש משהו פתאומי ולא נעים לטעמי. הקטעים מצולמים כל כך מקרוב שאי אפשר לדעת מי מבצע את החדירה ומי הנחדרת, ויכול להיות שזה חלק מהעניין. בפועל זו לא לינדברג והשחקנים שמגלמים את הלקוחות השונים, אלא זוג שנודע בכינוי "רומיאו ויוליה", שביצעו את סצנות הסקס – האמיתיות. מה שמוסיף לאפקט הלא נעים הוא פס הקול, שבזמן הסצנות שבהן פריגה "מקבלת לקוחות" מוסיף צליל שנשמע כמו סירנה חורקנית.

נקמה ללא הבדלי מין

אחת משתי הסצנות המעניינות עם הלקוחות מציגה לקוח אחד ש"אונס" את פריגה עם המצלמה שלו. לא פיזית, אבל כשהוא רוצה "רק" לצלם אותה עירומה, היא מגיבה ומתנהגת בדיוק כמו עם לקוחות ששוכבים איתה. היא נמצאת במצב פאסיבי ברובו, מנסה אולי לנתק את עצמה מהסיטואציה. הלקוח הצלם הוא אחד הראשונים שאנחנו רואים, ואולי יש כאן הבלחה של ביקורת או מודעות עצמית. בנוסף, יש לפריגה לקוחה אישה אחת. היה אפשר לקוות לרגע שמדובר במישהי שתתנהג אחרת, שתיווצר אינטימיות או לפחות קשר, אבל לא. הסרט מעביר מסר חד משמעי – זנאים הם אנשים חסרי חמלה שלא מסוגלים לראות בפריגה אדם שלם, רק חור ובשר למילוי צרכים, ולא משנה מה המגדר או הפטיש שלהם. גם ב"הבית האחרון משמאל" יש אישה שמשתפת פעולה עם האנסים, אבל כאן מדובר במשהו הרבה יותר יומיומי ובנאלי לכאורה, ולכן, אולי, יותר מזעזע.

עם הזמן פריגה מחליטה לקחת את גורלה בידיה, לאט ובהיחבא. אחרי שחברה ל"מקצוע" נמצאת מתה בחדר הסמוך, פריגה מעלה הילוך. היא לומדת נהיגה, ירי ואמנויות לחימה ביום הפנוי האחד שיש לה, מה שמזכה אותנו במונטאז' מתיש של חדירות ואימונים. ואז, אחרי שעה ועשר דקות של ניצול מיני ופעילות סודית, פריגה מוכנה. היא משיגה רכב ורובה, לבושה מכף רגל ועד גולף כולל מעיל ארוך, מתאימה את צבע הרטייה לצבע הבגד שלה, ופוצחת במסע חיסולים.

למי שישרוד את הסרט עד שהנקמה מגיעה סוף סוף, צפוי שליש אחרון של יריות ומכות בהילוך איטי, כמה מכוניות שמתפוצצות בלי שום סיבה נראית לעין וכמה שחקנים שמפליאים להשפריץ דם כאשר פריגה מוכיחה את עליונותה עליהם. אלו מלווים בצפצופים מחרישי אוזניים ומבשרי רעה. פריגה מחסלת את הלקוחות שלה בזה אחר זה, כולל האישה והצלם. היא מגיעה עד לטוני, שאחראי על מפעל הניצול, ומזמינה אותו לדו קרב. כמובן שאין לו שום סיכוי, והוא מוצא את עצמו קבור בעמידה, חבל כרוך לצווארו אותו פריגה מחברת לסוס עבודה, כך שטוני נתלה ונקבר בו זמנית. הצרחות שלו לא ממוסכות ונשמעות אמיתיות למדיי, אבל הן כן מלוות במוזיקה שמיימית משהו, לקינוח.

אני לא מסוגלת להמליץ על "מותחן: סרט אכזר" לאף אחת ולאף אחד, למעט אולי על סצנת מכות אחת בה שני שוטרים שנשלחו לעצור את פריגה נופלים בצורה די מרהיבה למרגלותיה. יש בו הרבה עירום, גם פרגמנטלי של הדמות הראשית, שאמנם מגיע גם עם נקודת המבט שלה, אבל הוא גורם למידה די רבה של אי נוחות. אני כן יכולה להבין את ההשפעה שלו, לציין לטובה את סצנת הפתיחה המצמררת ואת העובדה שפריגה היא לא דמות נשית שפשוט "מאבדת את זה" כמו שקורה בסרט הבא, אלא מישהי שמתכננת את צעדיה לאורך זמן ובקפידה. היא מחזירה לידיה את השליטה ואת הכוח, גם אם נראה שהיא מסוגלת לפעול למען מטרה אחת בלבד.

תהיי יפה ותשתקי?

הסרט הבא, "מיס 45", מתחיל כמו עוד סרט אונס-נקמה טיפוסי, הפעם עם גיבורה אילמת בלי רקע של טראומה שידועה לנו. את הסרט ביים אבל פררה ("פקד מושחת" מ- 1992) לפי תסריט של ניקולס סיינט ג'ון ובו אנחנו מכירים את ת'אנה (זואי לונד ז"ל, רק בת 19 כאן) שעובדת בבית טקסטיל עם נשים נוספות תחת בוס פלרטטן. בניגוד לפריגה, אחרי שהיא נאנסת פעמיים באותו יום, ת'אנה פועלת באופן לא מחושב ויותר אימפולסיבי. התגובות הראשונות שלה עוברות כאמינות מאוד, כמעט ריאליסטיות, אבל ככל שהעלילה מתקדמת ומסתבכת נהיה פחות ברור האם היא נוקמת, או הופכת לרוצחת סדרתית שאיבדה את שפיותה כליל.

את האנס הראשון מגלם פררה בעצמו. הוא תופס את ת'אנה בפינת רחוב, חמש דקות לתוך הסרט אחרי כמה קריאות מטרידות רנדומליות בסגנון "בואי מותק ושבי לי על הפרצוף" שהיא מקבלת מעוברי אורח ברחוב. האנס מאיים על ת'אנה שתשתוק באופן עגום ואירוני למדיי, אנחנו רואים קלוז אפ על התחתונים שלה, לבנים ומזכירים תחתונים של ילדה יותר מאשר של אישה, קלוז אפ על הפנים שלה, שלו ואז האונס נגמר, ואנחנו נשארים עם שוט שלה מקופלת וכואבת. כשהיא מגיעה הביתה, מחכה לה שם פורץ שמחליט לנצל את העובדה שהיא המומה ואילמת, ולאנוס אותה גם הוא. הפעם זה לוקח יותר זמן, ות'אנה מחכה שהאנס ישמוט את האקדח שהוא מכוון אליה. ברגע שזה קורה היא דופקת לו חפץ כבד בראש, ומשלימה את הפעולה עם מגהץ. הפעם רואים קצת יותר מהגוף שלה, היא לא טורחת לכפתר את החולצה שלה בחזרה, מה שבעיקר מוסיף לסיטואציה אמינות. זה, והעובדה שהיא פשוט לא יודעת מה לעשות עכשיו ואיך להיפטר מהגופה שיש לה בבית. לא עולה בדעתה לפנות למשטרה, היא פשוט מסתירה את הגופה באמבטיה, ואז מחליטה לבתר אותה ולאחסן את חלקיה בשקיות ניילון, אותן היא מעלימה אחת אחת ברחבי ניו יורק.

יש כאן דגש הרבה יותר ברור על פוסט טראומה. בגלל שת'אנה לא מדברת, כישורי המשחק של לונד, שמתה בגיל 37 בלבד מסיבוך שקשור בצריכת הירואין, מצליחים לשקף את תחושות החשש, הבלבול ולאחר מכן הנחישות שלה בכל רגע. יש בסרט גם שימוש חכם בהקפצות (jump scares) כדי לבטא את המצב הנפשי בו ת'אנה נמצאת. כשהיא מסיימת לנקות ורוצה להחליף חולצה, דמותו של האנס הראשון מבליחה בהפתעה ולופתת את שדיה שוב. מדובר בחזיון שווא, כמובן, אבל הוא אפקטיבי ומערער. עוד אלמנט שנותן ביטוי חיצוני לסערת הנפש הפנימית שת'אנה חווה, הוא התפקוד היומיומי שלה. היא מתחילה לעשות טעויות בעבודה, ונראית מוסחת.

הדרך של ת'אנה להתמודד היא לקחת בעלות על האקדח של האנס השני (מכאן שם הסרט) ולהתחיל להשתמש בו. אפשר לומר, שהאישה שרודדה לכדי חור, מנכסת לעצמה ייצוג קלישאתי של פאלוס, ומתחילה להתנהג "כמו גבר". בזמן שחלקים מהגופה עדיין אצלה בבית, היא מתחילה לחסל גברים די רנדומליים, באופן שמושך את תשומת לב התקשורת. החיסול הראשון שהיא מבצעת נעשה מתוך פחד, כאשר בחור עם כוונות טובות רודף אחריה ברחוב. היא מרגישה לכודה בפינה נטושה, יורה בו ופוגעת בול במצח באופן מפתיע. מכאן, ההידרדרות שלה למחוזות הרוצחת הסדרתית מתרחשת במהירות.

הבעיה העיקרית היא שהחיסול הזה ואלו שבאים אחריו, הם מסע הרג נגד המין הגברי בכלליותו, ולא מסע נקמה נגד האנסים עצמם. הבחור הראשון בסך הכל רצה להחזיר לה שקית שהיא שכחה ברחוב. רדופה על ידי סיוטים, היה אפשר לחשוב שברגע שרצחה בחור שלא עשה שום דבר רע, ת'אנה תיבהל עוד יותר ותפסיק. אבל, ההפך מתרחש, והיא צוברת ביטחון מרצח לרצח, ומשכללת שיטת פעולה שמחברת בין בילוי לילי, לבוש חושני ומעין "ציד" של גברים.

ניכוס עגום של הפאלוס

יש משהו דואלי ומבלבל בדמות של ת'אנה. המראה החיצוני התמים שלה בהתחלה (וגילה הצעיר האמיתי של השחקנית) מחזקים את ההזדהות איתה ברגעים הראשונים של הסרט. מבססים לנו אותה כקורבן, כאישה חלשה ומושתקת, ולכן לוקח זמן לעבד את העובדה שהדמות עוברת התפתחות שהופכת אותה על פיה. מרצח אחד לשני היא הופכת "בוגרת" יותר, משתמשת במיניות שלה יותר, מתאפרת, מתלבשת באופן יותר סקסי ולא מבדילה בין גבר שמכה את חברה שלו, שייח והנהג שלו שמציעים לה כסף בתמורה לסקס או דוש "רגיל" שמתחיל איתה ומבטיח הבטחות גדולות רגע אחרי שראתה אותו עם חברה שלו.

ת'אנה מתבגרת לכאורה, אבל האישיות והנפש שלה עוברות רגרסיה, ואיתה הסרט כולו הולך לאיבוד במחוזות הקאמפ. ככל שהרציחות שלה הופכות להיות חסרות הצדקה יותר, כך גם הסרט והדמויות שבו הולכות ונהיות מוקצנות. גברים הם ברובם יצורים שמסוגלים לזרוק הערות סקסיסטיות ברחוב, או לנהל שיחות שסובבות רק סביב איבר המין שלהם. במסיבת ליל כל הקדושים אליה היא מגיעה בשיאו של הסרט ברגעיו האחרונים אנחנו שומעים דיאלוגים רנדומליים של גברים רוקדים, ונושאי השיחה כוללים תמחור זנות באיטליה וויכוח מר על ניתוח לכריתת צינורית זרע. לקינוח, אנחנו מקבלים גם יחסי מרות, כאשר הבוס של ת'אנה מזמין אותה איתו למסיבה המדוברת עם כוונות שלא משתמעות לשתי פנים.

הגבר היחיד שמעורר עניין כלשהו הוא בחור שבור שת'אנה פוגשת בבר. בסצנה מבדרת היא נראית משועממת, שותה בזמן שהוא מתוודה איך לא רצה שאשתו תצא לעבוד, אבל אז הסקס שלהם הידרדר, והוא "הרשה" לה, עד שהחל לחשוד שהיא בוגדת בו. קאט לספסל מחוץ לבר, הבחור עדיין מדבר, ת'אנה עדיין משועממת, וכמובן, לא מדברת. הוא מספר שגילה שאשתו בגדה בו עם אישה, ואנחנו מזהים רמז לאמפתיה בעיניה כשהוא אומר שחזר הביתה, אבל אז הוא ממשיך ומגלה שחנק את החתול שלהם. ת'אנה שולפת את האקדח, אבל מעצור מונע ממנה לפגוע בו. הבחור, בתגובה, לוקח את האקדח מידיה, ויורה בעצמו. הפעם אין מעצור. זה אחד הרגעים הבודדים בסרט בהם נותר שביב ספק, תהייה אולי בכל זאת הפעם היא לא רצתה לרצוח את הבחור. אולי דווקא בגלל שהוא דיבר בכנות והפגין חולשה.

בגזרת חברות-הנשים המצב רק קצת יותר טוב. יש לת'אנה חברות לעבודה, הן מבלות יחד מדי פעם, אבל אף אחת מהן לא מתפקדת כאשת סודה. לא באמת. נוסף אליהן יש לה בעלת בית שהיא גם שכנה חטטנית עם כלב חטטן כמותה, ששואלת אותה ללא הרף המון שאלות. זה מהלך קצת מוזר לאור העובדה שהדיירת שלה לא יכולה לדבר. השכנה פועלת כאמצעי לקידום העלילה בלבד, כשהיא זו שבסופו של דבר תמצא את הראש של האנס שעדיין טמון בדירה של ת'אנה. היא כבר קוראת למשטרה ומגבירה את תחושת הדחיפות שלנו כאשר ת'אנה מתחילה לבצע את הירי הגדול מכולם – במסיבה.

היא מתכוננת לאירוע ועוטה על עצמה תחפושת של "נזירה סקסית" עם ביריות, ואי אפשר לדעת אם זה דימוי ביקורתי או הקלישאה בכבודה ובעצמה. היא מתחנחנת ומתרשמת מעצמה מול המראה, משחקת עם האקדח לפני שהיא יוצאת. כאשר היא מגיעה למסיבה הבוס שלה לא מבזבז יותר מדי זמן, ועולה איתה לקומה מבודדת, שם הוא נוגע בה, ועל הדרך חושף גם את ירכיה וגם את האקדח שלה בצורה שמזכירה את האופן שבו הוא היה עשוי לחשוף פאלוס אמיתי. לא משאירים לנו יותר מדי זמן להתבלבל, כי ת'אנה יורה בו, אוף-סקרין אמנם, אבל ממשיכה לקומה מתחת, יורה בכל גבר אפשרי במסיבה, בהילוך איטי.

אף אחד לא סופר כאן כדורים או מתפקד, ות'אנה מצליחה לפגוע פחות או יותר בכל הגברים בחדר, עד שחברה שלה מהעבודה מחליטה לעשות מעשה. היא עומדת מאחוריה, תופסת סכין מאחד השולחנות, ונועצת אותו בגבה. ת'אנה האילמת מסתובבת אליה המומה, ולוחשת "Sister" בתחפושת הנזירה שלה, המילה הראשונה והאחרונה בסרט. מעודן זה לא. עם תום הצפייה הייתי קצת משועשעת אבל גם אומללה, בגלל שהרגשתי שמנגנון הנקמה בסרט שבור במתכוון. זהו לא סיפור על גאולה, אלא להפך.

הסרט מפעיל תבנית של אונס ונקמה אבל הגיבורה לא באמת מחזירה לעצמה את הזהות, היא הולכת ומאבדת צלם אנוש והופכת למכשיר. היא לוקחת את כלי הזין של הגבר שאנס אותה ומחוררת בעזרתו את כל הגברים כולם. אבל הפעולה העיוורת הזו מעוררת אנטגוניזם, ותחושת אי נוחות. אפשר לקבל את הסרט הזה כסיפור על תוצאות קיצוניות ואיומות במיוחד של פוסט טראומה, ועל האופן שבו התקיפה המינית והאופן שבו גברים ראו את ת'אנה בודדו אותה מהחברה ומעצמה. אבל עבורי חייבת להודות שהמסרים האלו טבעו בתוך הקאמפיות וההגזמה של הסרט, ונתקעתי במצב ביניים שבו לא יכולתי לא ליהנות מהטראשיות בלב שלם, ולא להתרשם ממנו עד הסוף. הנחמה העיקרית היא שכן מדובר ביצירה מגובשת פי כמה וכמה מ"מותחן: סרט אכזר" שהיה אחד מההשפעות עליו.

אפשר להגיד ששני הסרטים מציגים עולם שבור, כאשר מנקודת המבט של גיבורה אחת הדרך החוצה עוברת דרך הגופות של כל מי שפגע בה אי פעם, ואצל הגיבורה השנייה התפיסה מתעוותת והופכת את כל המין הגברי לאויב שדינו מוות. אין כאן הקלה, רק השלכות קשות ואזהרה – זה מה שקורה כאשר נשים נדחקות אל מעבר לקצה גבול ההכלה שלהן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.