• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים
  • ?פרסי אופיר 2017: אוטופיה אפשרית
  • הבית תמיד זוכה
  • ״רוחות קרות״, סקירה
  • פרסי אופיר 2017: הסרטים התיעודיים
  • פרסי אופיר 2017: החמישיות של סריטה
  • פרסי אופיר 2017: סיכום תקופת ההקרנות
  • ״מאהב כפול״, סקירה
  • חטוף
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 36
  • פסטיבל ונציה 2017: קצת על סרטי התחרות
  • אימת החודש - יולי 2017
  • ״דנקרק״, סקירה

כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 12 – "שעת הזאבים", "בושה"

30 במרץ 2016 מאת עופר ליברגל

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרוייקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

הפעם, שני סרטים שיצאו לאקרנים בשנת 1968 (אם כי אחד מהם צולם שניים קודם), בשניהם ליב אולמן ומקס פון סידוב מגלמים זוג נשוי, אשר המשבר בקשר ביניהם משולב באיום אחר. מדובר בשתי גיחות של ברגמן להתנסות בסוג מעט שונה של קולנוע, כאשר הוא משלב פניה מובהקת יותר לז'אנרים שאינם בהכרח אופיינים לו – סרט אימה וסרט מלחמה. הסרטים משלבים חיפוש עצמי של ברגמן אחר דרכי מבע חדשות, ביחד עם פיתוח ושמירה של העקרונות מסרטיו הקודמים.

שעת הזאבים
Hour of the Wolf

hour-of-the-wolf2

הסרט הזה עבר דרך ארוכה עד שיצא למסכים. ברגמן החל לעבוד עליו בשנת 1964 תחת הכותרת "הקניבלים", אבל זנח אותו עקב מחלה. כשהחלים, עבר להתמקד ב"פרסונה" לפני שצילם את הסרט זה בשנת 1966. אבל גם לאחר הצילומים, הסרט המתין עד לשנת 1968 על מנת לצאת לאקרנים, כשברגמן כבר משלים את "תשוקה" בזמן הזה.

הסרט מזכיר סרטים נוספים של ברגמן משנות הששים בכך שהוא אפל וקודר מאוד, מתייחס למחלות נפש וגם חושף את המדיום הקולנועי עצמו. הקשר בין ברגמן לקולנוע אקספרסיוניסטי ולסרטי אימה, בו כבר דנתי במספר מקרים בעבר, בולט במיוחד בסרט זה שיש לא מעט אנשים שמתייגים אותו בתור סרט אימה נטו. לדעתי, הסרט לא ממש תואם את הז'אנר, שכן המטרה של ברגמן היא לצלול לתוך נפש האדם. זהו סרט על זוגיות בעייתית לא פחות מאשר על כל נושא אחר, ויש בסרט גם דיון בנושאים אחרים אשר אהובים על ברגמן – מקום האמן בחברה, יחסים בין דוריים ובאופן מעורפל למדי גם הבאת ילדים לעולם. אבל החזית היא מאבק של אדם עם שדיו הפנימיים, אשר לובשים בסרט צורה פיזית ומאלצים את הקהל לנסות לפענח מחדש שוב ושוב מה "המציאות" אשר מתאר הסרט. דומה כי כל פירוש אפשרי משאיר במתכוון כמה קצוות פתוחים והרבה מאוד היבטים מטרידים.

הסרט מתחיל את משחק המחשבה עם הקהל לגבי מה אמיתי כבר מן הפתיחה. ראשית, נמסר לנו בכתוביות הקדמה כי לפני מספר שנים יצא הצייר יוהן בורג (מקס פון סידוב) מבית הקיץ שלו על אי קטן – ונעלם. נמסר גם כי הסרט מתבסס על היומן שלו ועל דבריה של אשתו. מיד לאחר כותרת הפתיחה, אשתו אלמה (ליב אולמן) פונה ישירות למצלמה, במה שנראה כמו ראיון עיתונאי, מספרת על חייה עם בעלה ועל כך שהיא עדיין נשארה בבית על האי וכי היא צפויה ללדת בקרוב. בין לבין, במהלך הקרדיטים בפתיחה נשמע קולו של ברגמן נותן הוראות לצוות הסרט אשר בונה את הסט בהתאם לדרישותיו, מבלי שאנו רואים את הסרט נבנה בתמונה. כלומר, כמו בסרטים אחרים, ברגמן שובר את הקיר הרביעי בהתחלה ומבהיר לקהל כי הוא רואה טקסט שנוצר על ידי במאי, אבל גם מוסר כי מדובר בשחזור של אירועים אמיתיים. ברמה נוספת, התינוק אשר מסופר עליו בפתיחה לא מוזכר בהמשך, וייתכן שהדברים מתייחסים לשחקנית ליב אולמן עצמה, אשר הייתה בהריון (מברגמן) במהלך הצילומים.

הפתיחה גם מבססת את שני המספרים של הסרט – היומן של הבעל והעדות של האישה. מדובר בשני מקורות לא מהימנים, שהספק שלנו בהם יילך ויגבר. לא תמיד ברור הקשר בין מה שנראה על המסך לבין הסיפור של הסרט, שכן הכל יכול להיות רק בראש של הדמויות, שלפחות אחת מהן סובלת מהפרעה נפשית. ייתכן גם ששתיהן רדופות בידי קבוצה של רוחות רפאים, אשר הבעל חולם עליהן, מצייר אותן וכותב עליהן. כל דמות אחרת בסרט אשר אינה אחת משני הגיבורים חשודה באופן תמידי בהיותה מדומיינת, שריד מן העבר הרחוק, לא-אנושית, או שילוב. העלילה מתרחשת על אי שקשה לגשת אליו, ולכן כל מפגש עם דמות נוספת מעורר תחילה חשד. אנו לומדים כי הבקתה בה חי הזוג אינה המבנה היחיד באי, יש בו גם טירה עם משפחת אצולה שמעריצה את עבודתו של הצייר.

הביקורים בטירה הם הקטעים הכי מרהיבים בסרט והם יוצאי דופן ביצירה גם מכיוון שברגמן מצלם כמות גדולה של דמויות, וגם בזכות משחקים בצילום ובעריכה אשר חורגים מן המבע הריאלסטי. הם מנסים לשקף חלק מן הזמן, תודעה טרופה, או מציאות מעוותת. לעיתים בני האצולה הם דמויי ערפד, לעיתים קניבלים ורוב הזמן אנושיים. הם רודפים את יוהן במספר דרכים, שהעיקרית שבהן אינה קשורה דווקא להיבטים על-טבעיים. יוהן רדוף על ידי יחסיו עם הוריו, עם פרשת אהבים מעברו, שהסתיימה באופן לא חלק ולא לגמרי ברור, וגם על ידי מעמדו כאמן ויחס החברה לאמנים.

בביקור הראשון, יוהן ואלמה מוזמנים לארוחה באחוזה. אחריה, מתפתח דיון באמנות שמתחיל ממופע תיאטרון בובות המציג קטע מתוך האופרה ״חליל הקסם״ (כמה שנים לפני שברגמן הסריט את היצירה). אנו חוזים במריונטה רק בראשית הקטע, רוב הזמן מוקדש לאופן בו הנוכחים השונים בחדר מביטים ביצירה. לאחר מכן אדון האחוזה, אשר היה זה שהפעיל את הבובה, מדבר על היופי של הקטע וחשיבותו עבור מוצרט – האופרה האחרונה שלו, אשר לכאורה מספרת סיפור ילדים, עוסקת במצוקה קיומית של אדם אשר מקהלה בלתי נראית עונה לו לגבי הסיכוי שלו לעמוד במשימותיו הקשורות לחיי אהובתו. כלומר, הוא מפרש את האמנות כשליחות, כניסיון לגעת באמת רוחנית ובמשמעות. אולם אחרי דברים אלו, יוהן, אשר פונים אליו בתור אמן מסוג דומה, מוסר דברים הרואים את האמנות בצורה שונה:

"אני מכנה את עצמי אמן רק בהיעדר מילה טובה יותר. כאשר אני יוצר, שום דבר לא מנסה לקבל משמעות מעבר להכרח. שלא באשמתי, מצביעים עליי כשמשהו יוצא דופן, עגל בעל חמש רגליים, מפלצת. מעולם לא בקשתי לקבל מעמד זה ואני לא אלחם על מנת לשמור אותו. מגלומניה? כן, הרגשתי אותה מרחפת בסביבות המצח מדי פעם, אבל אני חושב שאני חסין. אני רק צריך לחשוב על כך שהאמנות כמעט ואינה בעלת משמעות בעולם בו אנו חיים, על מנת להוריד את עצמי בחזרה לקרקע"

דווקא אחרי הדברים הללו, נאמר כי רק אמן אמיתי מסוגל להתבטא כך. ניתן כמובן לפרש את הדברים גם כאני-מאמין, או כשאיפה אידאית, של ברגמן עצמו. אולם, יש לקחת כל דבר שאומר יוהן בסרט בערבון מוגבל. אנשי הטירה, המעריצים את עבודתו, הם ייצוג של התסביכים שלו, של המשברים הרודפים אותו. החזית הראשונה היא היחס לו הוא זוכה כאמן מוערך. בשכבות הנסתרות יותר מצויים היחסים שלו לאישה בשם ורוניקה ווגלר (אינגריד טולין) והתחושות שלו כלפי החינוך הנוקשה והאלים לפעמים אשר קיבל ההוריו. ייתכן ושתי הטראומות הנוספות עיצבו את חייו כאמן ואת אופי היצירה שלו, והקבלה של אותה יצירה גורם לנפשו להיות טרודה ובסופו של דבר לאכול את עצמה על ידי הזיות, או להיבלע ולהיות מוטרד על ידי הסיוטים שלו, המתגלמים בידי דמויות אנושיות לכאורה.

למרות שהיא נראית בשלב יחסית מוקדם של הסרט בפעם הראשונה, ורוניקה ווגלר מתפקדת רוב הזמן כיישות מיתית, שהאישיות שלה נבנית הודות לשיח עליה. זה נכון לגבי הקשר הרומנטי שלה עם יוהן, עליו מתקבלים דיווחים סותרים, ובעיקר לאופן בו יוהן מצייר אותה. זה מגיע לשיא כאשר ציור שלה, שלכאורה צייר יוהן, נחשף לעיני מספר דמויות אבל לא לקהל. אנו רואים את התדהמה על פניהן מה שמייצר תחושה מבעיתה יותר, או בעלת רושם רב יותר, מכל דימוי חזותי של הציור עצמו או של מיצג אחר שיצר יוהן. ייתכן גם שהדיוקן הגדול שלה שהוא יצר הוא הגופה שלה, שכן אנו מקבלים רמזים הולכים וגדלים כי יוהן פגע בה פיזית, במידה זו או אחרת. ואולי לא רק בה. בכלל, מוטיב חשוב בסרט הוא פגיעה במהלך אהבה – מספר פעמים בסרט דמויות מדברות על כך שאקט של מאהב הותיר בהן צלקת או סימן מסוג זה או אחר. זה מתחבר לנושא חשוב נוסף בו עוסק הסרט, והוא האופן בו הנאהבים מעצבים את האישיות זה של זו ולהיפך. הסימנים הפיזיים הם רק שיקוף קטן לעיצוב מסיבי בהרבה של האישיות.

לאחר ארוחת ערב והביקור בטירה, יוהן מסרב ללכת לישון ומנסה להתעמת על פחדיו באופן ישיר. כך מגיע הסרט לשעה המכונה "שעת הזאבים" – שעה שבין הלילה לעליית השחר. לפי דברי יוהן, זו השעה בה מתים הכי הרבה אנשים וגם הכי הרבה אנשים נולדים. לא במקרה נוצר חיבור בדבריו בין הלידה, יצירת החיים, לבין המוות. אולי זה גם החיבור אשר קיים בין היצירה הבוראת עולם חדש והמוות המשמיד. אלמה נשארת עימו והצילום עובר להציג את שניהם יותר ויותר מקרוב, כמעט מחבר ביניהם באופן המשלב בין הרומנטי והמאיים. הדבר מגיע לשיא כאשר יוהן מתוודה בפניה על המקור לפצע על צווארו, אותו הגדיר בתחילה כהכשת נחש. הווידוי מובא באמצעות פלאשבק המתאר עימות בין יוהן לבין ילד אשר זהותו לא לגמרי ידועה. העימות מתחיל ממעקב צמוד של הילד אחרי יוהן, ונסיון נשיכה של הילד אשר נרצח באכזריות על ידי הגיבור ומושלך לים – אך לפתע שב לצוף ושוב נעלם.

בקטע זה בולט במיוחד השימוש בפסקול מוזיקלי שנכתב במיוחד עבור הסרט, פסקול המבטא באופן מובהק אימה ופחד, בצמוד למצב המתואר בסצנה. אלמה ממשיכה לתמוך ביוהן גם לאחר הווידוי הזה, שיש בו משהו מיסתורי ולא ברור – האמנם הוא אכן הרג ילד? או שאולי הוא מתוודה על רצח אחר, או שמא על משהו מיני? הקטע זה פותח את הסרט ליותר ויותר פרשנויות, שכן ברור כי יוהן צולל יותר ויותר לתוך הזיות, המאיימות גם על השלמות הפיזית של אלמה. הכשת הנחש שמתגלה כנשיכה של ילד מקבילה בהרבה מובנים לסימנים אשר מאהבים מותירים בגוף.

ברגע השיא של הסרט, יוהן חוזר לטירה בחיפוש אחר ורוניקה, כאשר הפעם מובן לחלוטין כי אין שום דבר ריאלסטי בייצוג של הסרט. בקטע זה, ברגמן משתמש, יותר מאי פעם, באפקטים מסוגים שונים. התודעה של האמן במשבר מפורקת לחלוטין והוא בו זמנית הקורבן והגורם לאלימות, יוצר בתוך כאוס אשר אוכל אותו בפנים. או שהוא זה שפוגע בסביבה, או שהסביבה פוגעת בו.

למרות כל הדברים הללו ולמרות שיוהן הוא לכאורה זה אשר מוביל את העלילה, הוא אינו הגיבור של הסרט. זוהי אלמה, אשר רוב הזמן נראית כאישה התומכת, האישה המקדישה את חייה לבעלה, גם מול דברים קשים שהוא אומר לה או קורא ביומן. יש חלקים בסרט המתארים משבר בחיי הנישואין, אך דומה כי המשבר הוא חיבור גדול מדי של האישה ובעלה. פעמיים במהלך הסרט היא אומרת כי לאחר שחיים שנים רבות ביחד, בני זוג מתחילים להיות דומים יותר ויותר, פיזית ונפשית. ייתכן כי יוהן העביר אליה את מצוקתו הנפשית, או שכל המצוקה המתוארת הייתה שלה בלבד. הסרט מסתיים בתצלום תקריב של פניה, עד שהדימוי מתפוגג. המראה שלה מתמוסס, כמו גם האישיות שלה. היא נמחקה לחלוטין בידי הזהות הדומיננטית של בעלה. כמו ב״פרסונה״, הדמות אשר מגלמת ליב אולמן הופכת ללא יציבה מבחינת הנוכחות שלה בעולם. ייתכן ויש בכך גם הקבלה ליחסי במאי-שחקנית, כאשר הבמאי משתמש בה על מנת לייצג אותו, אבל גם מוחק משהו מן הייחוד שלה. מצד שני, יכול גם להיות כי היא זו שמתשלטת עליו. כאמור, אין רק דרך אחת לקרוא את ״שעת הזאבים״, או להבין מה באמת התרחש או תואר. אבל זה רק הופך אותו ליותר מטריד.

 בושה
Shame

shame-bergman1

הסרט מתרחש בזמן מלחמה ואני רואה בו גם מלחמה בין שני סוגים של הקולנוע, אשר מתעמתים זה בזה. מצד אחד, ישנם הסרטים הקאמריים הטיפוסיים לברגמן, אשר עוסקים במעט דמויות ובצרות של היחסים בתוך הזוגיות והמשפחה. מצד שני, סרטי מלחמה עתירי תקציב, ניצבים ודמויות, הנוגעים במשבר אשר משפיע על כל הסביבה. הסרט עתיר התקציב פחות או יותר משתלט, כמעט מן הפתיחה, על הסרט הקטן שברגמן יצר בפנים. אבל רגשות האשם במקרה זה הם של ברגמן אשר מתעסק בחיי הפרט ולרוב פחות נוגע במהלכים גדולים.

בפתיחת הסרט, ברגמן עוסק בבני זוג אשר מבודדים את עצמם מן העולם ואינם לוקחים חלק במלחמה אשר נראית קרובה, עד אשר היא מגיעה ממש לפתח הבית. בחלקו הראשון של הסרט, כל צרה הפוקדת את הזוג נראית כלא-משמעותית, שעה שהם עושים מסע ארוך לקניית בקבוק יין עבור פיקניק, כאשר ברור כי מסביבם עומדת להיפתח מלחמה איומה.

הזוג הזה הם יאן ואוה רוזנברג (שוב מקס פון סידוב וליב אולמן), בעברם מוזיקאים שניגנו יחד בתזמורת פילהרמונית, ובהווה של הסרט חיים כחלקאים בחווה מרוחקת. הטלפון בביתם לא עובד כראוי, כמו גם הרדיו והמכונית שלהם, אולם דומה כי הם נהנים במידה רבה מן הניתוק המסוים מן העולם, ובניגוד לכל הסביבה צריכים לשאול שוב ושוב אודות הנוכחות הצבאית המוגברת שמגיעה עד ביתם. אחרי פתיחה יחסית קצרה בה המלחמה היא איום חיצוני או מתנהלת רק ברקע, מגיעות כמה סצנות אשר מציבות את הזוג ממש בחזית, שמגיעה למקום מגוריהם. ברגמן מתנסה כאן בסצנות עתירות פיצוצים, מטוסים ומצנחים, והוא עושה זאת באופן אמין למדי.

המלחמה מוצגת ככאוס מוחלט. באף שלב בסרט לא מוסבר מי לוחם במי, מה הסיבות למלחמה או האם יש צד צודק יותר מבחינה מוסרית. לכן, זו יכולה להיות כל מלחמה. גם לצופה לא ברור מהם מהלכי המלחמה ואיזה צד מנצח – זה ששלט באי בראשית הסרט, או הכוח הצבאי השני המנסה לכבוש אותו. ניתן לפרש את המלחמה הזו כסוג של כוח עליון אשר משנה שוב ושוב את חיי הזוג רוזנברג, ההופכים לכלים. מצד שני, ניתן גם לפרש את הסרט כביקורת על מי שלא נוקט עמדה וחושב כי חיי הפרט שלו אינם קשורים לגורל האנושות הסובבת אותו. פירוש ספציפי יותר נוגע להתמודדות עם הבושה של הנייטרליות, או התמיכה השקטה בנאצים של שבדיה (ולפחות בשנים הראשונות גם של אינגמר ברגמן עצמו) במלחמת העולם השנייה. בכל מקרה, דיבורים על מחנות ריכוז בפרט ופשעי מלחמה בכלל בהחלט מצויים ברקע של הסרט.

הסצנות שנראות ככאלה שנעזרו בתקציב עתק אמנם מרישמות, אבל טובה מהם הסצנה בה ברגמן מזעזעז על ידי הישארות מרחוק. הוא מראה את הגיבורים נכנסים לחנות על מנת לקנות דבר מה, ונשאר מחוץ למבנה כשמגיע הצבא על מנת לעצור אותם ולקחת אותם למחנה שבויים/חשודים. השוט בו לא רואים אותם נעצרים אבל מבינים את המתרחש, עד לרגע בו הם מובלים בחברת אנשים אחרים לג'יפ, חזק לא פחות ממראות זוועה לא מעטים אשר הסרט מביע בצורה ישירה למדי.

החלק הראשון, המתנהל בקצב מהיר ועם שינויים תכופים במערך הכוחות, נראה כמו הקדמה ללב של הסרט. הלב אשר מביא הפוגה יחסית במלחמה שגורמת לבני הזוג לשוב לחקלאות, ובעיקר לחברה ההדדית זו של זה, כאשר הזוגיות שלהם וגם השלמות הערכית הפנימית שלהם עברה טלטלה. כפי שאומר יאן, לפחות כשהייתה מלחמה הם היו צריכים להישאר נחמדים אחד לשנייה, באופן יחסי. אבל ההפוגה במלחמה אינה סיומה, והצל שמרחף מעל מערכת היחסים הוא הנדיבות שמגלה כלפי אווה דמות בשם יעקובי, מנהל חקירות באחד מן הכוחות הלוחמים שהיה יכול לשלוח את הזוג למחנה מעצר, אבל העדיף לשחרר אותם.

יאן לא מרוצה מן הנוכחות של יעקובי בחיי הזוג, בעוד אווה טוענת כי עדיף שהוא היה בעל ברית. אפילו אם הוא מחזר אחריה בגלוי, כולל לעיני הבעל. בכך, מדגים ברגמן את היתרונות של הכובש ובעל השליטה במלחמה. זה גם אקט של איבוד מוסר שמבצעת אווה – היא מזנה את עצמה למען הישרדות בתנאים קשים, מוכרת את גופה ואת נאמנותה לבעלה בשביל כסף ותנאים טובים יותר בסיוט הקיומי. הזעם של יאן על הבושה בהתנהגות אשתו (למרות שלא ברור אם בכלל הייתה לה ברירה) בא לידי ביטוי באובדן מוסרי ואנושי מצידו. למרות שהוא לא רצה לקחת חלק במלחמה ורצה רק להיות מוזיקאי, במהלך חלקו האחרון של הסרט אין לו בעיה להרוג. הוא הופך לסוג של מפלצת, אך מבלי לאבד לגמרי את האנושיות שלו.

סצנה יפה ובולטת בסרט קשורה למונולוג של יעקובי. הוא אולי הדמות הקרובה ביותר לנבל של ממש בסרט, אבל דווקא הוא מספר על עברו ועל קשייו בחיים באופן נוגע ללב. הוא אומר כי הוא לקח את עמדת המתקשר עם האזרחים על מנת להימנע מלקיחת חלק בקרבות. הוא אכזרי, לפחות ברמה הראשונית, מתוך דחף הישרדותי, כמו כל הדמויות בסרט. המלחמה הופכת את כולם לחיות ולכן קיימת הבושה, אשר נותרת בסופו של דבר ברקע. רוב הזמן, אין לגיבורים די פנאי לעסוק בדחפים הפנימיים שלהם. עם זאת, ברגמן מקפיד להשתמש בצילומי תקריב, בעיקר על פניה של אולמן, כדי להראות את הסבל הנפשי הנובע מיסוריים פנימיים לא פחות מן הזוועות. אלה נוכחות בקצב הולך ומתגבר, כאשר גם ההפוגה מתגלה כרגעית בלבד, בעוד המראות הכי טורדי מנוחה מגיעים בחלקו האחרון של הסרט.

ברגמן גם לא זונח, כמעט לא לרגע, את העיסוק בשאלה של מהי מהות השגרה אשר נהרסה בידי הקרבות. גם בלי ההאשמה ההדדית והסלידה של בני הזוג מן האובדן המוסרי אשר כל אחד מהם עבר בדרכו, הוא מראה זוגיות אשר הולכת אל מבוי סתום. זאת מפני שלמרות חיי החקלאות, הגיבורים עדיין חולמים על חיים אחרים, רק שכל אחד מהם מייחל לסוג אחר של חיים – יאן רוצה לחזור לנגן יותר מכל, אווה רוצה להקים משפחה ולהיות אם. אף כי גם היא לא מתנגדת לחזרה לחיי האמנות והוא לא מתנגד כנראה להולדת ילדים, ברור כי ההבדלים בסדרי העדיפיות יכולים להוליך את הקשר לקרע מסוג שונה.

הסרט נפתח בחלום אשר יאן מספר לאווה ומסתיים בחלום אותו אווה מספרת ליאן. הוא חולם על חזרה לנגינה משותפת בתזמורת, אך היא טרודה בעניינים יומיומיים יותר של הכנה ליום החדש, וקוטעת את דבריו בבקשה שיתגלח. החלום שהיא מספרת בסיום הוא חלום על הולדת ילדים, ואין אנו רואים את תגובתו. אפשר אולי גם להתייחס לכל הסרט כמאין סיוט ממושך הקורע את השגרה הזוגית, או ברמה מסוימת כחלום שמעכב את העימות בין הגיבורים. מימד זה קיים בסרט לצד הרתיעה מעיסוק בחיים של מספר מצומצם של אנשים, בעולם בו האנושות מאבדת את טוב ליבה באופן המוני ומחריד. בראשית הסרט הגיבורים לא מבינים מדוע פעמוני הכנסיה מצלצלים, הם לא מעלים על הדעת כי הם מצלצלים עבורם.

shame-bergman2

תגובות

  1. תמרה הגיב:

    הי עופר, כתבת על איבוד המוסר של אווה ביחסיה עם יאקובי. ראיתי שוב ושוב את הסרט בשבועיים האחרונים (אני בהתקף ברגמן) ונראה לי שאין בו שביב ביקורת כלפי התנהגותה של אווה. כשאווה ויאן עובדים בשדה אווה היא זאת שאומרת שצריך לנסות להפטר מיאקובי וגם כשיאקובי כבר יושב בביתם היא מנסה לבקש ממנו שלא יבוא אליהם יותר. היא שוכבת איתו כי אין לה ברירה, הוא בעל הכח. הוא יכול לעשות איתם מה שהוא רוצה.
    ולמרות שהיא הקורבן היא מרחמת עליו- כשהוא מרכין את ראשו בבושה אחרי שהסיתה את פניה ממגעו (רגע בו שניהם יודעים שאלו יחסים בכפייה), היא אוספת אותו אליה. למרות שאין לה שום כח ביחסים אלו, למרות שאין לה שום אפשרות בחירה היא מרחמת. למרות מה שהוא, למרות מה שהוא עושה, אווה עדיין רואה בו בן אדם, מתייחסת אליו כבן אדם. אם כבר נראה לי שהיא מסמלת, ודווקא בסצנה הזאת, מוסר (נוצרי) עליון

    וחוץ מזה תודה רבה רבה על כל הפרויקט

    1. אני לא חשוב שהסרט ביקורתי כלפיה. היא דמות חיובית. אבל הויתור על המוסר הוא חלק מן התהליך שהיא עוברת, גם אם מחסור ברירה וגם אם הדבר נוגע לתחושתייה הפינמיות בלבד. אף כי מדובר באונס, לדעתי היא חווה אותו כפשרה מצידה. גם אם לא בהאשמתה, היחס שלה לעצמה כאדם מוסרי עבר שינוי

  2. תמרה הגיב:

    (לא מתווכחת בשביל הוויכוח או למען הצדק, אלא רק כי זה כיף לדבר על משהו שאוהבים :))
    אני חושבת שמבחינת דמותה של אווה המוסר הוא לא עניין חיצוני שאתה עומד בו או לא, מתפשר או הולך עד הסוף (אני לא חושבת שהיא בכלל מתייחסת אל עצמה כאדם מוסרי או לא מוסרי, היא לא עסוקה באינטרוספקציה) לא מעניינות אותה כל מיני מילים מסובכות, היא כולה מעשים, היא בתוך החיים (גם כשהם אייומים). כשעומד מולה אדם, כל אדם, גם זה שאונס אותה, היא רואה אותו

    (

  3. נכון. יש בה משהו דתי בכך שהיא מקבלת וסולחת לכל האחר ודומה כי היא מעמידה את צרכיה ורצונתיה בתחתית סדר העדיפיות

השאר תגובה