דוקאביב 2026: "האישה שלא ידעה לאהוב", "פולחן", "2:30 דקות ב-5 שקלים", "מחזיר עוקב"

פסטיבל דוקאביב כבר חצה את נקודת האמצע וצברתי סרטים רבים עליהם טרם כתבתי, כאשר לפרקים החוויה המצטברת של מבט על מבטים במציאות בארץ ובעולם יוצרת התמודדות ישירה ומורכבת עם מציאות לא פשוטה, באופן שמכביד על הנפש, אבל בסופו של דבר גם מעניק כוחות להתמודדות. או כך אני מקווה. בכל מקרה, בסקירה זו מבט על שני סרטים קצרים ושני סרטים ארוכים, אחד מהם הוא פיתוח של סרט קצר.

האישה שלא ידעה לאהוב

סרטה של רותם דימנד הוא למעשה הרחבה של סרט הסטודנטים שלה "הצל של הצמות". באורח פלא, הסרט הארוך לא רק מעשיר את מה שאני זוכר מן הסרט הקצר, אלא גם נותר לא פחות מזוקק ומדויק ממנו. המקור לסרטים הם סרטי חומרים שצילמה יהודית, סבתה של הבמאית. לרוב סרטי 8 מ"מ שצולמו החל משנות הששים, אבל גם צילומי סטילס. על רקע הצילומים חסרי הסאונד, הבמאית מדברת על החומרים עם אמא שלה, ורדה. התוצאה היא מערכת מרתקת של יחסים בין פסקול לתמונה, כאשר שני הרבדים מעשירים זה את זה ללא הפסקה. השוט הראשון בסרט הוא של סרט ב"חשיפה כפולה", סרט פילם שצולם עליו בטעות פעמיים, כך שמתקבלות שתי תמונות שונות. למעשה, כל הסרט הוא סוג של חשיפה כפולה, שכן הוא חושף את העבר ומערכת היחסים המשתנה תמידית בתוך המשפחה דרך לפחות שני ערוצים, מה שנאמר מבלי רואים ומה שרואים בלי קול.

כותרת הסרט היא סוג של האשמה של ורדה כלפי יהודית, או סוג של הדרך בה הזיכרון של יהודית נשמר במשפחה, לפחות עד גילוי הצילומים וחומרים נוספים. יהודית הייתה אישה קרה באופן גלוי, מוסתרת מאחורי משקפיים, ספק סוג של מכשפה זקנה. אולם הבמאית, דרך המבט על המבט שלה לאורך שנים ובעזרת חומרי ארכיון, מבקשת לבנות מחדש את דמותה ולגלות בה צדדים נוספים. לאהוב את מי שלכאורה לא אהבה ובסופו של דבר, לראות כיצד היא בכל זאת ידעה לאהוב, רק אולי לא תמיד ורדה קלטה את האהבה, גם בגלל שיש דברים שלא דובר עליהם. הדבר נכון גם לגבי היחסים בין רותם לורדה, לשתיקה החלקית ולאהבה בדור ההמשך. השיחה על הסבתא והצילומים שלה חושפת גם פרטים על היחסים בין המשוחחת, גם לגבי האהבה וגם לגבי סוג הדברים עליהם לא דובר בבית, גם בקשר הבין-דורי הבא, זה שאוהב בגלוי.

פערי התקשרות והגילוי שלהם הם השלד הרגשי של הסרט, מה שהופך אותו לסוחף ומאפשר את המסע בין הסודות המשפחתיים שמתגלים דרך הצילומים, השיחות, חומרי ארכיון נוספים ותחקיר. לפרקים נראה כי זוהי משפחה שיש בה יותר סודות מארגון ביון, אולם לא פחות מכך, יש בסרט הספציפי משהו גם מאוד אוניברסלי, בעיקר האופן בו הזיכרון מתעתע והחלק הכואב הטראומתי בו צובע מחדש רבדים אחרים ופרטים מורכבים יותר. ממצב של העדר זיכרונות שמחים מהילדות של ורדה, הסרט מעלה גם דברים ואנשים שהיא מתגעגעת אליהם.

מהצד של יהודית, חייה של האישה שלא ידעה לאהוב היו מלאים באהבות, רק שייתכן ולא תמיד הבת שלה הייתה המועדפת, או מי שיהודית ידעה להראות לה את אהבתה. לעורכת מרגריטה לינטון יש קרדיט גם כשותפה לתסריט והאופן בו חומרי הגלם וקטעי השיחה ערוכים הם מלאכה מפוארת של בניית נרטיב ברור החושף בהדרגה הן את התגליות והן את המימד המתמשך במערכות היחסים ובאהבה המשפחתית. זה סרט מורכב על אהבה מורכבת, כמו גם סרט על נקודת מבט מורכבת הן ברגעי התיעוד והן במבט והקשבה למה שתועד בעבר.

על רקע אחד הצילומים בסרט, הבמאית אומרת שאם זה צולם זה קרה. סוג של הגדרה לקולנוע תיעודי בכלל, כולל הוויכוח שנוצר לגבי האמינות המוחלטת של הדימוי. הרי גם סרטים ביתיים בוימו במידה מסוימת, או לכל הפחות נראו דרך נקודת מבט אחת. דומה כי יהודית, גם כמתעדת פרטית, הייתה במאית קפדנית. צילומים, אינדקסליים ככל שיהיו, הם לא תמיד מהימנים גם אם הם תיעוד נאמן של דימוי. הזיכרון מטבעו מעוות את המציאות, אבל יש בו משהו כנה, כולל ברגעים בהם הוא מעבד מחדש דימויים ופרטים המעצבים אותו מחדש ומאלצים להכיר בדברים אחרים, שנותרו חבויים או סמויים הן בגלל הדחקה של הנפש, הן בגלל שאלות שלא נשאלו או תשובות שלא התקבלו.

בסיום הסרט יש תפנית סגנונית. מה שהיה בפסקול הופך לתמונה ולהיפך. ישנה גם חזרה על הקלטה בתוך הקלטה, אך גם נקודת מבט נוספת על המשחק בין נקודת מבט שונות לאורך כל היצירה. לא מדובר רק בשלוש נקודות מבט, שכן האופן שבו ורדה ורותם מתסכלות על הדברים משתנה ככל שהזמן משתנה. ויש גם את המבט של הקהל של הסרט, שמוסיף עוד רבדים, כולל באופן בו הוא מזהה את מה ששונה ודומה בין המשפחה שלו למשפחה המוצגת. הסיפור שלה הוא ייחודי אבל גם משקף סיפורים "גדולים" יותר ביחס ללאום היהודי-ישראלי. לכן, הסרט הוא גם פרטי, קטן ואישי אבל גם נוגע במהות החיים כאן, בזהות ובפוליטיקה לא פחות מסרטים שהם פוליטיים במוצהר או עוסקים במכלול ולא בפרט. זה לא רק סרט מזוקק, עשיר ומדויק, לדעתי זה גם סרט חשוב. גם כתיעוד של העבר הישראלי הפרטי והכללי, גם כחוויה סוחפת של הבעת סיפור ובחינה מחדש של החיים ושל הרצון של כולנו גם להיות נאהבים וגם לגעת בבלתי אפשרי, לנסות להגדיר ולהבין אהבה.

פולחן

לקח לי זמן לכתוב על הסרט הזה, אני עדיין מעכל אותו וספק אם התהליך יסתיים בתום הכתיבה עליו. הכתיבה היא תגובה בתהליך לסרט מצמרר ומבעית במספר דרכים, חוויה חזקה שיש בה מימד מאתגר ומופשט. סרט מעורר זעם ממספר סיבות, לפרקים גם כלפי הסרט עצמו. שכן, הבמאים אריאל ברנשטיין ואסא ריקין החליטו מספר החלטות שיש בהן משהו בוטה ומתריס במתכוון, משהו ישיר למדי באמירה שלו ועם זאת גם פתוח לפרשנות, או לפחות משאיר מרחב פרשנות לצופה הישראלי.

"פולחן" הינו סרט בלי נראטיב לינארי, סוג של קולאז' מתמשך, או גרסה לסרטים של גודפרי רג'יו ("הנבואה") כאשר הנוף הוא הציבור הישראלי על גווניו השונים. לקט תגובות ל-7 באוקטובר ולמלחמה, דרך פעילות השבטים השונים במדינה: חרדים, אנשי ימין, ליברלים, מה שנותר מהשמאל, אוהדי כדורגל. חלק מן הטקסים הם טקסי אבל, חלק הם טקסי דת, ויש גם הרבה מאוד הפגנות. הסרט מצלם מקרוב אירועים סוערים וכורך אותם יחד דרך העריכה. למשל המפגינים המנסים לשחרר את החשודים בהתעללות בשדה תימן, חרדים המפגינים נגד הגיוס, ומפגינים נגד האחריות של המשטרה לטבח. חלקים שונים מאוד מן הציבור הישראלי, שדומני כי צופים לא-ישראלים לא בהכרח יבחינו בהם. זהו סרט שמחבר בין החלקים המפולגים של החברה, מייצר ביניהם זהות. יש בה התמודדות עם כאב דרך פנייה לטקסיות ולתחושת קהילה שבטית, באופן שלפרקים יש בו משהו מכיל ומרפא, אך במקרים רבים או אפילו לרוב יש בו זעם.

הדבר גם מראה את עוצמת הקיצוניות של חלקים רבים בחברה, אבל גם לא מאפשר לכל הקהל הישראלי רק מבט חיצוני. שכן ייתכן וגם הישראלי המתון ביותר ימצא את עצמו בחלק מן הקבוצות ובמעברים ביניהן. בין מצעד הדגלים עתיר האלימות ביום ירושלים להלוויה ההמונית של הירש גולדברג-פולין ז"ל, בה שיר מיציע הכדורגל הופך לשיר זיכרון. במידה רבה, ייתכן ויציעי הכדורגל שלא מצולמים בסרט השפיעו על הנוכחים בשני האירועים, או תרמו לחיבור לקהילות ולשבטים שמחוץ למשחק, כעוד סוג של מקום שיש בו תפילה, תחושת שייכות וגם היבדלות מהצד האחר בחברה. אני כותב את הדברים הללו כמי ששייך לקהילה של אוהדי הפועל ירושלים שמתועדת בסרט ברגע הכי כואב שלה, רגע שיש בו משהו יפה. השילוב שלו בסרט עם מה שנתפס כצד האחר מראה גם על העוצמה שקיימת במקום, אבל גם על כך כי אולי יש משותף בין ההפכים. הסרט מאפשר לראות את האנושי והזועק בכל הצדדים, אבל יש בו גם מימד של רתיעה מפולחן ומן הצל שלו, הגורם המאחד בין הישראלים השונים והמוטיב החוזר.

המוטיב החוזר הוא הריסות עזה, שבהחלטה בוטה מלוות בסרט במוזיקה לא הרמונית (עליה חתום ניר גפני) המהדהדת את "אזור העניין" – כל החיים בישראל ממשיכים בדרכם הסוערת ובינתיים עזה הופכת לחורבות. זוהי החלטה שנועדה בהכרח להתסיס את ישראל, להניח את מה שלא נראה במלואו בתקשורת, מה שהוא חג עבור לא מעט ישראלים ומודחק אצל המחנות האחרים. הדימויים הללו הכרחים לסרט ואף יותר מכך, יחד עם זאת איני בטוח לגבי הגסות של הגדשת הזוועה בפסקול. אולם איני יודע כיצד היה עובד הסרט הזה עם גישה אחרת לדימויים, אף כי ראיתי סרט קצר שהוא בדיוק כזה. אעבור לעיסוק בו.

2:30 דקות ב-5 שקלים

קשה שלא לחבר בין "פולחן" לסרט הקצר "2:30 דקות ב-5 שקלים", שיש בו סוג של הרחבה להתרחשות המופיעה גם סמוך לפתיחת "פולחן" ושילוב של גישה דומה עם גישה שחשתי בה משהו מעט שונה. סרטו של יפים גרבוי מצולם כולו מתוך מצפה שדרות (הר קובי), סמוך לאנדרטת הארבעה לזכר חיילים שנהרגו ב-2014. בנקודה זו הוצבה משקפת שמאפשרת צפייה בהריסות בעזה, במחיר ובזמן שמרכיבים את כותרת הסרט.

"פולחן" מקדיש למביטים במשקפות על עזה זמן קצר, המראה רק כי יש אנשים שמביטים בשמחה על ההרס. גרבוי מצלם בפרק זמן ארוך בהרבה, סוגים רבים של מביטים, באופן פרטי ובסיורים מאורגנים. הרבה מן האנשים מתלהבים ממראות ההרס או כועסים על כך שיש בניינים שעדיין עומדים. יש גם אחרים שמביעים זעזוע, או שהוא ניכר בהם מבלי שהם מבטאים זאת במילים. יש גם משפחות שכולות שלסרט יש חמלה כלפיהן.

הסרט נפתח בציטוט של סוזן זונטג על חמלה ולמעשה הוא עצמו הרהור על חמלה. גם דרך אקט שנראה שיש בו את היעדרה, המבט הארוך מצליח לייצר חמלה גם כלפי אלו שהסרט לכאורה מזלזל בהם, וגם מראה חמלה כלפי הצד השני של הגדר. הצד המביט הופך בדרכו לשותף של הצד עליו מציצים, קורבנות במידה שונה של הרס המלחמה, כולל האופן בו המלחמה הרסה את ערך החמלה בידי זעם. רק אחרי שורה ארוכה של מבטים, המצלמה מביטה בעצמה דרך המשקפת לעבר מראה משתק: הרס של מה שהיה פעם עיר ודומה כי הוא עדיין איום. מאידך הכותרת והפרקטיות המסחרית של המבט מהדהדת את הקפיטליזם ואת היכולת של התעשייה לייצר כלכלה גם מסבל אנושי ויצר נקם.

בגלל המבט על אנשים מביטים, הסרט הופך מטבעו גם להרהור על המבט החיצוני של המצלמה והבמאי על הנוכחים בגבעה/אנדרטה/נקודת תצפית. השאלה מדוע הוא מתעד אותם ואת המתרחש סביב המבט על ההרס ומנכיח זאת, מצטרפת לשאלה על הרצון האנושי להביט על ההרס, לגעת בו דרך העדשה והעיניים כמו משהו מוחשי. בין אם הדבר המוחשי הזה הוא חדוות הנקמה והניצחון, או התמודדות עם ההרס ותוצאות המלחמה שמה היא חוללה לנפש עדיין בלתי נתפס או מוגדר, גם אם ניתן להביט בתוצאות הפיזיות המשתנות.

מחזיר עוקב
Follow Back

עיסוק מובהק אף יותר בנקודת מבט קולנוע ואתיקה בעיתיית נמצא בסרט נוסף שהוקרן בתחרות הסרטים הקצרים הבינלאומית, סוג של הברקה מטרידה ומלאת הומור של הבמאי רום שרצקי. הסרט הוא סוג של פרויקט וידאו-ארט שפורץ לתוך סוג של פרויקט וידאו-ארט, או פרויקט מצולם אחר. בעודו מחפש אחר מצלמות רחוב בעיר פרנקפורט אליה עבר בעקבות לימודים, הבמאי מאתר ערוץ יוטיוב המשדר בשידור חי מראה מתוך דירה שממוקמת ליד פארק מקומי. הוא מחפש את מקום הצילום ומוצא את הנקודה בה הוא נכנס לפריים. מנקודה זו, הוא רוצה להדגיש את הנוכחות שלו מול המצלמה המביטה עליו, ומפתח אובססיה כלפי מי שהציב אותה – גבר בשם מרקו המבוגר ממנו בהרבה.

דרך הקריינות המספרת את הסיפור בדיעבד, אנו חוזים בסרט על סטוקר אובססיבי שחוצה קווים של הטרדה (אם כי לא ברור מתי), אבל מן הזווית של המטריד. ייתכן שהוא סוג של מטריד שפורץ לתוך ההצצה, מביט חזרה למבט פולשני, או פולש לתוך תיעוד מתמשך של מבט על המציאות, סוג של מצלמת אבטחה שלא לצרכי ביטחון.

גם שאלת כוונה אמנותית מול כוונה רומנטית עולה בסרט, כאשר לא ברור עד כמה מרקו חושב על אמנות או על הצילום בכלל כמו במאי הסרט. כפי שלא ברורה מידת האירוניה בקריינות ובדרך בה הסיפור נשזר, גם ברגעים בהם מובהר כי הפרויקט משתלט על חייו של שרצקי ומוחק היבטים אחרים. זה סרט שהוא דיון אתי לא פתור, אבל לא פחות מכך גם חוויה מצחיקה מאוד, משעשעת ומעוררת רתיעה בו זמנית.