״האודיסאה״, סקירה לסרטו של כריסטופר נולאן

הבמאי כריסטופר נולאן מצוי במצב ייחודי בקולנוע העכשווי: כל סרט שלו הוא אירוע גדול לא רק עבור סינפילים, אלא גם וכנראה בעיקר לקהל הרחב יותר. כלומר, אני לא באמת צריך לכתוב את ההקדמה הזו שוב, בודדים הקוראים של הטקסט הזה שלא יודעים מי וזה. וגם הם כנראה יודעים אם הם רוצים לראות את הסרט וכבר קנו כרטיסים, או שאין להם סבלנות לאפוסים של נולאן.
בשלב זה בקריירה שלו, כל סרט של נולאן חייב להיות אפוס. למעשה, ייתכן והוא חש מחויבות להתעלות על עצמו ברמת השאיפות בכל פעם ואחרי שקיבל את האוסקרים שלו על ״אופנהיימר״ אין עוד יותר מדי מקומות אליהם הוא יכול לפנות על מנת להתעלות על עצמו, לפחות ברמת השאיפה. ייתכן ו״האודיסאה״ (The Odyssey) הייתה האופציה היחידה עבורו.

על האודיסאה המקורית אולי כן צריך להרחיב עבור חלק מן הקהל, גם אם ההשפעות של הטקסט הן חלק בלתי נפרד מן העולם התרבותי של כל הקוראים. הפואמה האפית המיוחסת להומרוס הינה אחד מן הטקסטים הכי מכוננים ומשפיעים, כנראה שאחרי התנ״ך, אבל לא בהכרח הרחק מאחור. עצם השם של היצירה נכנס לתרבות כמתאר של מסע חזרה הביתה וזה לא המונח היחיד, בין הלוטוס והסירנות. קשה לדמיין את ספרות הפנטזיה בלי ההשפעה של האודיסאה, רק בתור דוגמא לענף אחר מתוך הספרות המערבית. אבל זה גם מעבר לכך, אם אם כיום השיר הארוך לא בהכרח נלמד. הוא הבסיס, יחד עם ״האיליאדה״ של הומרוס אף היא, שמספרת את החלק הראשון של הסיפור. זה הטקסט היסודי ביותר, מסופר בידי הבמאי הכי בומבסטי ואפי של ימינו.

מן הסתם, יש בסיפור/שיר המקורי לא מעט רבדים המתכתבים עם הנושאים המעסיקים את נולאן, מעבר לכך כי כמה מסרטיו, כגון ״התחלה״, ״בין כוכבים״ ובמידה מסוימת ״ממנטו״ היא בדרכים סיפורי מסע לעבר תחושה של בית. גם אם לא ניסיון לחזור לבית פיזי כמו סיפורו של אודיסאוס, הגיבור של האפוס שאחרי 10 שנות לחימה במלחמת טרויה מעביר 10 שנים נוספות בניסיון לחזור הביתה. נולאן הוא חובב של סיפור בצורה לא לינארית והאודיסאה עצמה קופצת מעט בין זמנים וחלקים ממנה מסופרים כשיר בתוך שיר, בו מישהו מאזין למישהו מספר סיפור. אלמנט עליו נולאן שמר ואותו הוא הקצין. כמו כן, נולאן מנסה לפצח בסרטיו שאלות לגבי מהות האדם, ועיסוק בשאלות אלו הם חלק ממה שהפכו את הפואמות של הומרוס לאבני יסוד בתרבות. האדם ניצב מול המגבלות שלו, מול אלים ומפלצות המאתגרים אותו בדרך ומול תאוות הבצע שלו ושל יתר בני האדם.

זה גם מציב את נולאן בבעיה, כנציג המוסר נוסח המאה ה-21. מולו סיפור שיש בו לא רק חזרה הביתה, אלא גם חזרה על מנת לנקום. של גיבור נערץ בגלל תחבולות מלחמה שהובילו למוות המוני. לכן, אודיסאוס המגולם בסרט בידי מאט דיימון הוא לא בדיוק גיבור חיובי, אלא דמות מורכבת שמצד אחד מבורכת בכישורים ובחוכמה, מצד שני מבינה מדוע היא עצמה נענשת.

עוד בטרם אשלים את הדיון על דמותו של אודיסאוס, אעסוק בקצרה בהיבטים הטכניים של היצירה. הם בהחלט מרשימים מאוד הן מבחינת עיצוב העולם והשילוב הטבעי של האפקטים בקטעים המצולמים באופן מרהיב בידי הויטה ואן הויטמה, מלווים במוזיקה סוחפת שהלחין לודוויג גורנסון. הרוב המכריע של השחקנים עושה עבודה טובה גם עם טקסטים לא פשוטים לביצוע ושלוש השעות של הסרט חולפות די מהר. על כן אין זה פלא כי הסרט זוכה לשבחים המתלהבים, המלווים כל סרט של הבמאי, המכתירים את הסרט לא רק כאירוע קולנועי, אלא גם כאחד איכותי במיוחד.

אני לא נמצא בעמדה הזו, שכן לצד כל היתרונות שציינתי ורגעים קולנועיים מופלאים, סצנות רבות לא ממש מותירות חותם רגשי. לא הכל קולח, גם בגלל טבעו של האפוס – המצבים קיצוניים וחלק מן הטקסטים מוגזמים ופומפוזיים. כל זה במקור וזה מכוון גם בעיבוד, אבל זה לא בהכרח מעודן או מאפשר צלילה מוחלטת לתוך עולם הסרט. נולאן כל הזמן מנסה לא רק לספק גרסה חזותית למתואר, אלא גם לתת פרשנות אישית בעלת אמירה מורכבת. ההצלחה שלו בכך לא אחידה בעיניי, גם אם החלקים הטובים ומעניינים רבים בהרבה מן החלקים הטובים פחות, אלו עדיין שם.

סיפור החזרה של אודיסאוס לביתו ממלחמת טרויה מסופר לא רק עם קפיצות בזמנים (כולל חזרה לאירועי ״האיליאדה״), אלא גם במספר קווי העלילה בהתאם לטקסט מקורי. אודיסאוס נתקל בצרות רבות בים, יחד עם הצוות הלא-תמיד נאמן שלו, ומולם שורה של יצורים מיתולוגיים (כלומר, הכל כאן הוא מהותי במיתולוגיה). בביתו שבאתיקה, שורה ארוכה של מחזרים מבקשים את ידה של אשתו פנלופה (אן התאווי), שכן מי שלא חזר 20 שנה הוא כנראה מת ומי שיתחתן עם המלכה יהיה למלך.

מנקודה זו, יוצא קו עלילה נוסף, כאשר בנם של פנלופה ואודיסאוס, טלמכוס (טום הולנד) יוצא לחפש מידע על אביו ונתקל גם הוא בסכנות. זאת משום שהמחזרים של פנלופה, ברשות אנטינואוס (רוברט פטינסון, מוקצן כהרגלו), זוממים להרוג את יורש העצר. באופן כללי, הקטעים המתרחשים באיתקה הם הפחות סוחפים בסרט ורוב הסצנות שלא עובדות, או שנמשכות יותר מדי, מתרחשות שם. כל זה לא תקף לגבי ההופעה של ג'ון לגוויזמו בתור אומאיוס, משרת ורועה שנותר נאמן לאודיסאוס גם בחלוף השנים ולאחר שהתעוור.

הקטעים המרהיבים ביותר קשורים במסעות של אודיסאוס, שם הסרט משלב קטעי פעולה וראווה המערבים שייט, וכל היצורים העל-טבעיים עמם הגיבור וצוותו מתעמתים. בסופו של דבר רגעי השיא הם מפגשים עם שתי דמויות המגולמות בידי שחקניות החזקות יותר מכל אפקט מיוחד: שרליז ת'רון בתור קליפסו, שמחזיקה באודיסאוס על האי שלה במשך שנים על ידי האכלתו בפרחי לוטוס שגורמים לו לשכוח, וסמנתה מורטון (כמה טוב לראות אותה בסרט עתיר תקציב) בתור קירקה המכשפה. היא מכניסה כאב ואנושיות לאחד מן החלקים היותר מוזרים ומאתגרים במיתוס, שהופך לסוג של השיא של הסרט בעיניי.

זה המקום להרחיב מעט על דמותו של אודיסאוס, שנולאן מפרש כסובלת מהלם קרב ובעיקר מרגשות אשם לגבי הבחירות שעשה בחייו. גם המרת מנהגים הקשורים לאלים אבל בעיקר הובלת אנשים למוות. לכן, הוא גיבור מיוסר וגם פגום, לפרקים הוא המכשול העיקרי של עצמו בחזרה הביתה ולאורך כל הדרך, הוא ממשיך גם לבצע את הדברים עליהם הוא מתחרט. ממשיך להיות הגיבור ההירואי גם כאשר הוא לכאורה מבין כי האידיאלים הללו פגומים.

הדבר מועבר בעיקר דרך שילוב בסרט של שתי דמויות. הראשונה היא אתנה בגילומה של זנדאיה (לא אופתע לגלות עם סרט זה וסרטי "חולית" משתמשים באותם טייקים שלה) בתור אלת החוכמה והמלחמה, שבסרט זה היא גם האלה הממשית אבל ניתן לפרש אותה לפרקים כמקור לשיחה פנימית של הגיבור. השנייה היא הדמות של סינון (אליוט פייג'), החייל היווני שהושאר על מנת להודיע לטרויאנים על הסוס המפורסם. דמות זו לא מוזכרת באודיסאה, אלא ביצירת אחרות על מלחמת טרויה (למשל אצל ורגיליוס), ובסרט יש לה יחסית מעט זמן מסך.

סינון מספק את המצפון של אודיסאוס גם לגבי האופן בו שלח אנשים לקרב והסיבות בגללם יצא למלחמה, וגם בגלל האופן בו הוא הפקיר חלק מן אנשיו ושיקר לחלק מאנשיו, דווקא אלו שהוא העריך ביותר. גם בזכות ההופעה של פייג', הקשר לדמות הוא הדבר הכי קרוב בסרט למהלך רגשי הנבנה על פני מספר סיקוונסים וגם המקום בו הסרט מעביר את המסר האידאולוגי שהבמאי מכוון אליו, בסרט שהוא יותר יצירת גרסה חייה למיתולוגיה מאשר סרט מסר.

כמובן, יש עוד שפע גדול של שחקנים בסרט, רבים מהם עושים עבודה מרשימה. ממש כפי שיש עוד כמה פרשניות מעניינות יותר או פחות למיתוסים ההיסטוריים, אבל ייסורי המצפון והיותו של אודיסאוס גם חייל-על וגם טראומתי הם היסודות המעניינים ביותר. והסרט הוא, כפי שציינתי, תוצר משובח של הוליווד ומשהו שעדיף לראות על מסך כמה שיותר גדול. בו בזמן הוא אינו יצירת מופת וצופי הקולנוע הלא-מעטים שלא מחבבים את נולאן לא ימצאו כאן את הסרט שישנה את דעתם על הבמאי.

/// כל התמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט, תודה ליח״צ על העזרה