פרסי אופיר 2026: כמה מחשבות והערות לסוף העונה ולקראת הטקס

ימי ההצבעה לפרסי אופיר בעיצומם, ושלא כהרגלנו בסריטה חשבתי לכתוב משהו תוך כדי במקום לחכות לשריקת הסיום. לא בגלל דמיונות סרק שיש לי איזו השפעה, אלא דווקא מתוך דחיפות פתאומית להנציח את תמונת המצב לפני שתיעלם. על כל מי שמועמד ומועמדת עופר כבר כתב היטב, אז לא הרגשתי צורך להוסיף. אבל כיוון שאין לנו יותר את הפוסט המקדים לתחרות, זה שזוכר את כל המתמודדים ולא רק המועמדים, יצא שלא דיברנו או אפילו הזכרנו בעצם את מרבית הסרטים בעונת האופיר ה-37 (בחלק מפרסומי האקדמיה כתוב 36, אבל הפרס מחולק מ-1990 וברציפות). אלו שיימחקו גם מאתר האקדמיה שלא ממש מכיל ארכיון, לא לפי מה שאני מצאתי.

לכן אסיים את הפוסט הזה ברשימת אזכורים, או תזכורות לעתיד אם אידרש להוכיח שסרט זה או אחר התמודד אך לא היה מועמד. בניגוד לדעה הרווחת באקדמיה, על פי פוסטים של המתחרים מהסבב הקודם, יש הבדל בין המילים. וכן, גם במעמד בין סרט שהגיש את עצמו לסרט שהצביעו לו די חברי וחברות אקדמיה כדי להיות חלק מהחמישייה (או השישייה) של הגמר והטקס, שיתקיים ב-9.9 בסינמה סיטי גלילות. לכן בכל זאת אתייחס קודם ובאריכות לעונה כולה בדגש על המועמדים, לפי סגמנטים אבל בזרם תודעה יותר מאשר משנה סדורה. בהצלחה לכולם ולכולן, אל תשכחו להצביע לפני יום חמישי (מחר) בצהריים ורצוי מוקדם ממאוחר.

אוסקר? וויילד!

״הים״, זוכה השנה שעברה, בימים בהם חלם על האוסקר

יותר מאשר בכל שנה אחרת, אני חושב שהדיון על זוכה פרס הסרט הטוב ביותר שהוא גם נציג ישראל לאוסקר הוכרע מזמן. בעונת האופיר הנוכחית הוא כבר לא רלוונטי. פשוט כי אין לנו, כמדינה השולחת, שום סיכוי להתקבל למסיבה של הוליווד באקלים הפוליטי העכשווי. אני מבין שיש מי שחושבים אחרת ואף מצוטטים על כך, זכרו שיש לרובם מה להרוויח (במיוחד ליוצרים שמדברים על הסרט של עצמם, או אנשי שיווק מטעמם). בשנה שעברה שלחנו סרט על הנראטיב הפלסטיני, שמתנגדיו יכולים להגדירו בציניות בתור ״״סרט המציג את ישראל מדינה כובשת ואכזרית המונעת גישה לחוף הים מילד תמים שרק רוצה לבקר בו״״. מקווה שברור כי זו לא הקריאה האישית שלי את הסרט.

עכשיו היזכרו לכמה אוסקרים הוא היה מועמד, או אפילו אם העפיל לרשימה המקוצרת (בקצרה: הוא לא, אבל נציג פלסטין ״36״ דווקא כן ויחד איתו עם סרטים נוספים על הנראטיב הפלסטיני). כלומר, התוכן והטון לא חשובים כרגע, רק הזהות של המדינה השולחת. אני אפילו לא חושב שזו אנטישמיות או אנטי-ציונות או כל מילה מכובסת אחרת להדרת ישראל ונקודת המבט שלה, הרי היו שני סרטים ישראליים קצרים בטקס: ״כתם קצבים״ העלילתי ו״היו ואינם״ התיעודי. שניהם מועמדים השנה לאופיר, אגב.

העניין הוא שקטגוריית הסרט הבינלאומי מזוהה עם מדינה ולא רק עם הסרט עצמו. גם אם זה עתיד להשתנות החל מהשנה עם כניסה אוטומטית של זוכי חמשת הפסטיבלים הגדולים. אבל נכון לשעה זו, האקדמיה האמריקאית עלולה להעדיף לא לגעת בפצע המוגלתי הזה שנקרא ישראל. אפשר להבין אותה. אפשר גם לראות בכך הזדמנות פז להצביע באופירים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ל…נו…הסרט הטוב ביותר. לא ״הסרט שיש לו הכי הרבה סיכוי באוסקר״, הלך רוח וצורת מחשבה עקומים שגרמו לכך כי ישראל לא הייתה מועמדת לפרס מאז ״הערת שוליים״ ב-2011.

אגב, זה גם משפט שאין לו שום קשר למציאות אפילו אם יגיד אותו ספרדי על נציג ספרד, כי זו קטגוריה שניסיון העבר מלמד עד כמה אין לנבא בשלב המוקדם של עשרות נציגים. ההבדל הוא שישראל היא המדינה היחידה בכל העולם כולו בה הנציג לאוסקר נבחר אוטומטית מהיותו זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפרסי הקולנוע המקומיים. לכן אשוב ואציע את הרעיון הלא-מקורי שלי להוסיף כפתור הצבעה בטופס המקוון, שמפריד בין פרס הסרט והנציג לאוסקר. מי שירצו להצביע בשתי הקטגוריות באופן זהה, ומצידי שיהיו 99% מהאקדמיה, יכבדו את הבחירה של האחוז הבודד שעלול לרצות הפרדה. כך נגלה סוף סוף באמת מה משמעות האופיר. על אף שהפעם הוויכוח על האוסקר הכי פחות חשוב, כי אין לנו שום סיכוי. נאדה.

לאומיות ובינלאומיות

״לאן لوين״, מהסרטים הישראליים הכי בינלאומיים השנה

אילו חברי האקדמיה האמריקאית, או האירופאית לצורך העניין, היו בוחנים את רשימת המועמדים לאופיר – הם היו מגלים דווקא חברה די פלורליסטית. או לפחות כזו שמבקשת להיראות כך ומודעת לשסעים ולמתחים שמרכיבים אותה. מודעת למשל למטענים שבין הפריפריה לעיר (״עצמאות״) או הפריפריה לקיבוץ (״הביתה!״). למתחים הפנימיים בתוך עולמות סגורים כמו החברה החרדית (״הבדחן״, ״ואהבת״) או הערבית (״אמל أَمَلْ״, ״החולות לא מדברים صمت الرمال״). שסרטיה עוסקים ביחסי יהודים וערבים (״מים רבים״, ״לאן لوين״, ״שלום״, ״כתם קצבים״, ״אחמד כוכב קולנוע״), או אפילו יחסי יהודים-יהודים בנוגע לערבים (״היו ואינם״).

יש השנה באופיר גם סרטים על התפרקות ואיחוי של תא משפחתי (״עצמאות״, ״מאמא״ ״האישה שלא ידעה לאהוב״), ייצוגים קווירים (״עצמאות״, ״לאן لوين״, ״ואהבת״, ״אני, אסתר״) ואפילו יחסים בין ירושלמים לבין עצמם (״פרידה מבצק״, ״שלום״). גם פלחי אוכלוסיה שממעוטים להיות מיוצגות על המסך באופן יחסי, משתתפים בזכות הקולנוע הקצר: נכים ובעלי מוגבלויות (״הגוף האחר״), לקויות גופניות נדירות (״דם יונים״) או פשוט ענייני נשים שלא מדובר בהם לרוב בקולנוע (״רחב יותר״). היו לא מעט סרטים על פערי מעמדות (״מאמא״, ״תיכון מגשימים״, ״מפרץ השמש״, ״פרח״, ״ציפיות״), כאלה שניסו ללכוד את מלוא החוויה הישראלית, או לפחות לייצג כמה שיותר מהגוונים שלה, באוטופיה דמיונית וסאטירית (״קופה ראשית: הסרט״) או בשעת האסון הנורא מכל (״האהבות שלנו״).

הנושא האחרון, השבעה באוקטובר, מופיע גם בסרטים תיעודיים (״שלום״) והינו מרכזי בקולנוע הקצר: העלילתי (״נחמה״) והתיעודי (״אלון אח שלי גיבור״, ״היו ואינם״, ״אחרי ספירת הקולות״) ואפילו המונפש (״הכל בסדר״). בכל פעם שנשמעה אזעקה מוקלטת באחד הסרטים, לא משנה איזה ועד כמה הייתי מוכן מראש, הגוף שלי נדרך, הוקשח ונזקק להתאוששות. כאב לי לא פחות לחזות בכל הסרטים שגיבוריהם יורדים מהארץ, או בניסוח פחות פטריוטי, פשוט מצילים את עצמם מזוועות היומיום שלא מפסיקות. בין אם הם רק מאיימים (״אחרי ספירת הקולות״), מנסים להגשים את עצמם בזהות חדשה (״פפה הגדולה״, ״קייסי״) או פשוט להיות מי שהם (״לאן لوين״), ואפילו מצליחים בכך (״אסתר״). כקונטרה מסוימת, היו גם סרטים על כאלה שערכו את המסע ההפוך, ברחו לישראל מאזור מוכה מלחמה כמו רוסיה ואוקראינה (״כוכבים״), או סרטים שממש קראו להישאר ולהילחם על הארץ (״האהבות שלנו״).

לפחות שני מועמדים בולטים גם צולמו בחו״ל, ״מאמא״ ו״לאן لوين״, ושלא במפתיע עוסקים לא רק בלבטים של ישראלים-יהודים אלא דווקא בגיבורים שאינם כאלה: עובדת זרה מפולין שמרגישה יותר בבית בישראל, נהג מונית פלסטיני שגם אחרי 25 בברלין עדיין מתגעגע למולדת. הם גם שניים מהנציגים הבולטים בפסטיבלים בינלאומיים, בשנה בה היו הכי סרטים ישראליים בחו״ל מאז השינוי/ההחמרה ביחס העולמי כלפי ישראל בסוף 2023. מפסטיבל סאנדנס (״עצמאות״) דרך ברלין (״לאן لوين״) ועד טרייבקה (״הבדחן״) ובקרוב טורונטו (״האהבות שלנו״) – נרשם ייצוג מכובד ברוב הפסטיבלים הגדולים. בטח אם מחשיבים את קאן 2025 בו הוקרן ״מאמא״ שבחר להתחרות בשנה העוקבת, אז הוקרן גם ״כן״ ששייך לאופיר הקודם, או סרטים שלא קיבלו אף לא מועמדות אחת כמו ״שעתיד לבוא״ שהוקרן בטרייבקה השנה. אבל על כך בסעיף האחרון.

קטגוריות כגטאות

״שלום״ התיעודי, לא יכול להיות מועמד לפרס הצילום. למה בעצם?

ערבבתי בסעיף הקודם בין מועמדים בכל אורך וסוגה, כי אני חושב שזו התמונה המלאה והאמיתית יותר. באופיר, כמו בהרבה טקסי פרסים בעולם אם להיות הוגן, יש נטייה להפריד בין תיעוד ובדיון, בין צילום והנפשה, בין פיצ׳רים לסרטים בכל משך אחר. יש בזה היגיון שמרני, אבל דווקא בתעשיית סרטים זעירה וחבולה כמו בישראל, אולי אפשר לחשוב קצת מחוץ לקופסה. מעטים היוצרים שזוכים בכלל ליצור סרט באורך מלא אחר סרט באורך מלא, ולפעמים כמה מההישגים הבולטים של כל שנה נתונה אפשר למצוא דווקא בסרטים שלא עונים על ההגדרה הנוקשה. מה גם שבמצב העניינים הנוכחי, הנתיב לאוסקר חסום פעמיים עבור סרטים תיעודיים שהם לרוב הנציגות המוצלחת יותר שלנו – גם מבית וגם מחוץ. מצליחים אך לא מהוללים מספיק גם הקצרים, שכן היו מועמדים לאוסקר ובנוכחות מרשימה, מאז שלא הצלחנו להכניס אף נציג רשמי אחרי ״הערת שוליים״ כאמור.

אני מסתכל למשל על רשימת הזוכים בפסטיבל דוקאביב האחרון. למה ״אסתר״ ו״שלום״ לא יכולים לשחזר את המועמדויות שלהם גם באופיר, הראשון על בימוי ועריכה והשני על צילום? מדוע אי אפשר לקחת דוגמה מפסטיבל הקולנוע של ירושלים וחיפה בעניין הזה? בירושלים חלק מהפרסים מוגדרים לפי עלילתי/תיעודי וחלק משותפים, כך שסרט תיעודי יכול לזכות בפרס המוזיקה למשל, בתחרות ישירה עם מקביליו העלילתיים. בחיפה של השנים האחרונות התחרות בכלל מעורבת, כלומר הסרטים שנחשבים כבחירה הרשמית הם עלילתיים ותיעודיים גם יחד. ככה גם אין בעיה לכלול סרטים היברידיים כמו ״על כלבים ואנשים״, שאכן יצא מעוטר מחיפה דאשתקד.

הייתי הולך אפילו יותר רחוק, ספציפית באופיר, שיש לו פחות הגבלות מאשר לפסטיבלים למיניהם ותקנון שהוכיח גמישות (למשל, השנה נעשה שינוי בכמות ההצבעות בסבב הראשון, למתמודד אחד בכל קטגוריה במקום שלושה). סרט אנימציה כמו ״ציפיות״ יכול היה להיות מועמד בעיניי על עיצוב אמנותי. דר זוזובסקי הייתה יכולה לשחזר את הזכייה שלה מפסטיבל ירושלים האחרון, על הופעת המשחק שלה ב״פפה הגדולה״, שהוא במקרה סרט קצר. יכול להיות שיש לה יותר זמן מסך משחקנית משנה בסרט ארוך, אפשר להתפלפל על העניין הטכני. כמו שאפשר למצוא הקבלות בין תסריט עלילתי ותיעודי (תסריט הוא הרי יותר מכתיבת דיאלוגים) או לייסד קטגוריה ייעודית לתחקיר, לשנות פרסי משחק ל״הופעה״ וכן הלאה. חשבו על ההופעה של גיבורת ״פרח״, הדואט שהוא בעצם ריקוד משולש ב״האישה שלא ידעה לאהוב״, או גלריית דמויות המשנה ב״מפרץ השמש״.

בקיצור, ההצעה שלי היא להיות קצת יותר גמישים עם ההגדרות, אחרת יוצא שמעל 30 סרטים תיעודיים באורך מלא נאבקים על הזכות להיות בחמישייה ואז כנראה להפסיד (הרי סטטיסטית הסיכויים נמוכים), בעוד עמיתיהם העלילתיים יכולים לגרוף אפילו 16 מועמדויות ולהנות מזכיות ייעודיות לאיזו מלאכה שזהרה במיוחד בנוסף לפרס המרכזי בקטגוריה שלהם, לצד ה״בונוס״ (שהוא העיקר בעיני רבים) של הזכות להידחות בידי האוסקר האמריקאי. כל זה נכון גם לגבי קצרים, מונפשים ומה לא. זה לא יגרום לעומס צפייה אצל חברי האקדמיה, ממילא הם צריכים לראות רק חמישה סרטים מכל קטגוריה ייעודית, כל מה שצריך הוא פשוט לפתוח את הקטגוריות הרבות לכולם.

השקת קמפיין למען קמפיינים טובים יותר

גם אני התבאסתי על מיעוט המועמדויות של ״תיכון מגשימים״ אבל מה עם קמפיין?

הרבה בדיחות פנימיות בקרב חברי אקדמיה, לפחות אלו שאני מכיר, נוגעות לצפיפות ולאקראיות שפוקדות את תיבת המייל או ההודעות הפרטיות בפייסבוק ואפילו בטלפון הפרטי בזמן האופירים. בשלב הראשון זה ״בואו לראות את הסרט שלנו, עבדנו עליו כל כך קשה״ (כך גם העמיתים-יריבים שלכם) ובהמשך מתחלף המלל מבלי לשנות את הטון: ״הצביעו לנו, עבדנו כל כך קשה״ (מה בדבר סיבות לבחור דווקא בכם?) וחוזר חלילה בסבב הבא. אני לא אומר שכל הסרטים והיוצרים כאלה, אבל האוטומטיות ניכרת ומאז השתלטות הבינה המלאכותית על חיינו גם לנסח טקסט קצר בנימה אנושית נהיה מטלה. אם יש יוצרים ויוצרות שקוראות את זה ומרגישות שזה לא נוגע להן, זה כנראה לא – כולל הפסקאות הבאות. כי יש יוצאים מן הכלל אבל הם מעידים על הלך הרוח הכללי בכל אופיר וגם השנה.

אם היינו באוסקר, לכאורה המהות לקיום תחרות האופיר, כנראה שכמעט אף סרט לא היה מועמד או זוכה על בסיס הקמפיין בלבד. אין אצלנו מסורת של ״לשיקולכם״, עד כדי כך שהתרגום הזה למושג השגור ״For your consideration״ נראה משונה. יוצרים לא מפרסמים תסריטים מלאים למשל, כמו באמריקה, ונדיר לראות מועמד שיפרסם אפילו חלק מהתסריט כדוגמה למעבר מהדף למסך. כנ״ל לגבי המוזיקה, שאני כנראה אמור לזכות בעל-פה מהסרט או לקוות שיש אותה בטריילר, אם חלילה אתלבט בין מועמדים (שוב מסתייג מעצמי, יש גם כאלה שנתנו עבודה ברשתות). סרטוני מאחורי הקלעים אמורים להיות המינימום, איזה ריל שחושף עבודה מאומצת של בניית עולם משכנע או קלטות אודישנים ועבודת איפור ותלבושות שמסייעות לשחקנים להפוך לדמויות. אבל אני לא יכול להגיד שמאה אחוז מהמועמדים הציגו מאחורי הקלעים שיעזור לי לשפוט ולהכריע לטובתם.

זה כאילו יש יוצרים שבונים על צפייה בודדה בסרטם, לפעמים אפילו לא על מסך קולנוע אלא בבית דרך אתר האקדמיה המסורבל והעמוס, כדי שאכריע גם בסוגיות כמו עיצוב סאונד. וזה לא כי לא אכפת להם מקטגוריות המשנה, אני קורא במיילים שבהחלט כן, פשוט אין להם את המודעות והמשאבים. בדגש על משאב הזמן. המשאב השני הכי יקר, תקציב שיווק שמיועד לא רק לאופיר יש לקוות, ממילא מוקדש להקרנות פרטיות בנוסף להקרנות הרשמיות (שגם עליהם בעצם משלמים מעצם ההרשמה לתחרות) ופוסטים נרגשים אך כלליים ברשתות החברתיות. מירב המאמצים מוקדשים להשגת זוגות עיניים לצפייה ואז להצבעה על סמך הרושם הזה בלבד. לדעתי אפשר להשתפר פה ואני חושב שאנשי קולנוע, בהנחה שכל חברי האקדמיה הם באמת כאלה, ישמחו לדעת על אתגרי עריכה וצילום ומה לא.

אתמקד רק במועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בסגמנט הבא, האחרים קצת הורידו הילוך מאז ההכרזה על המועמדויות אז אכרוך אותם יחד. ואפשר להבין אותם – הם לא מקבלים מהאקדמיה אפילו הקרנות חוזרות, חמישיית (או שישיית) הסרט הטוב ביותר. זה לא כאילו ״קופה ראשית: הסרט״ פשוט מוכרח לזכות בקטגוריה האחת בה הוא מועמד, אחרי שמכר סביב מיליון כרטיסים. לבי עם ״תיכון מגשימים״, שיש לו רק ארבע מועמדויות והיעדרותו מהקטגוריות הראשיות מקוממת אותי נורא, אבל הייתי מצפה מיוצריו לתת פוש לפחות בכיוון המוזיקלי כדי להנות מהכיתוב ״זוכה פרס אופיר״ על פוסטר עתידי. וכן, העיבוד המוזיקלי שלו השיג מועמדות ראויה על אף שם הקטגוריה (מוזיקה מקורית) וכבר היו מקרים של עיבודים למחזות זמר בעבר (״מאמי״ של קרן ידעיה שזכה באופיר במוזיקה ובסאונד). זה לא שיש הפרדה בין תסריטים מקוריים ומעובדים באופיר, אנחנו עדיין לא אמריקה כידוע.
התפעלותי הכנה מכמויות המרץ של ״פרידה מבצק״, שעל אף חמש מועמדויות ללא פרס הסרט הטוב ביותר ממשיך בקמפיין שלו בעוז. גם מהנדיבות של יוצרי ״מים רבים״ כלפי השחקן והשחקנית שלהם, שתי המועמדויות היחידות של הסרט (הגיע לו יותר) שינסו להתגשם לזכיות גם מול סרטים מעוטרים יותר מבחינה כמותית. בקטגוריה המרתקת לחיזוי של השחקנית הראשית תמצאו גם את המועמדות האחת של ״אמל أَمَلْ״ והייתי שמח לראות יותר דחיפה במרוץ הפתוח הזה, כמו גם למועמדות הבודדת של ״ואהבת״ בשחקן המשנה. במקרה שלו, לכתו הטרגית של הבמאי ניצן גלעדי ז״ל כרוכה גם בקמפיין של ״נחמה״, סרט קצר ומועמד אף הוא לאופיר, שהספיק להשלים ממש לפני מותו.

הסרט הטוב כמפתח לשאר הפרסים

״עצמאות״ – שיאן המועמדויות של כל הזמנים, עם כמה פסלונים הוא יסיים את הטקס?

בתקווה שלא איראה משוחד או מוטה, אכתוב משפט-שניים על כל אחד מששת המועמדים לקטגוריה הראשית, שללא יוצא מן הכלל יכולים וצריכים להשקיע גם בקטגוריות האחרות מבחינת הקמפיין שלהם. זה נכתב מתוך המקום הצנוע שלי כמבקר שהוא גם חבר אקדמיה מצביע, ובידיעה גמורה שכל מפיק ומפיקה מבינים פי אלף יותר ממני בניהול המירוץ לאופיר, ובמקביל שאף אחד לא באמת יודע איך הפרס המסתורי הזה באמת עובד.

שיא המועמדויות של כל הזמנים ל״עצמאות״ הביא לו צרות טובות לכאורה, ואני בהחלט מזהה ניסיון בקמפיין להדגיש את כל 16 המועמדים והמועמדות. אבל לדעתי, קברניטי הסרט סיבכו את עצמם בקטגוריות המשחק כשהציבו את אסי כהן כשחקן ראשי (על אף שהוא משני) ופיצלו את התפקיד של בועז על שני שחקניו המעולים (יאיר מזור ועידו טאקו) בקטגוריית המשנה, על אף שבועז הוא הדמות הראשית. גם המועמדות הכפולה בקטגוריית שחקנית המשנה (נטע אורבך ומור דימרי) עלולה לנטרל את עצמה, אבל יפה לראות פרגון פנימי כולל.

אנסמבל מרשים אף יותר יש לסרט ״האהבות שלנו״ בעל 12 המועמדויות, אבל משום מה רק אחת מהן למשחק – לתגלית דניאל גימפל, השם הכי פחות מוכר בקאסט. ובכל זאת אני לא רואה דחיפה חזקה מספיק לכיוון שלה מצד הקמפיין, שמתמקד בסיכויי אוסקר (וחבל, לדעתי וכאמור) או פותח פוסטים בפייסבוק במשפט ״איפה הייתם בשבעה באוקטובר״ (כולנו זוכרים היטב, והסרט עצמו מורכב הרבה יותר). הייתי גם מצפה להדגשה יתרה של אנשי המקצוע, כולם מהשורה הראשונה של הקולנוע הישראלי אבל חלקם עם פסלון אופיר בודד בבית.

באופן דומה, הייתי מצפה מהקמפיין של ״מאמא״ להתחיל כל פוסט שלהם במשפט מעורר ההלם הבא: יבגניה דודינה מעולם לא זכתה בפרס אופיר. מכאן אפשר למשוך את תשומת הלב לעבודת הדמות המפעימה שלה, לעובדה שההיערכות שלה כללה למידת השפה הפולנית בגלל אילוץ הפקתי (התסריט השתנה בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה), ואז לשאר האלמנטים המצטיינים בסרט הביכורים המהולל ובצדק, שהקנו לו 11 מועמדויות לאופיר.

מועמדות אחת יותר, כלומר שוב 12, יש לסרט ״הבדחן״ שמתמקד ובצדק בשותפות ארוכת השנים בין יוצריו, אבל להעלות את זכר ״האושפיזין״ יכול להועיל כפי שהוא עלול לגרור השוואות. פרס המוזיקה בו זכה הסרט בפסטיבל ירושלים יכול היה להיות מגובה באיזו דוגמית, או אפילו סטורי אודות העיבודים (אם היה ופספסתי אז סליחה ומחילה), מה שמסקרן אותי אישית. גם להסביר להדיוט כמוני על התלבושות של העולם החרדי וההבדלים בין כל כובע או מלמלה היה עוזר לי להשתכנע בקטגוריה המסוימת הזו.

בחזרה לסרט עם 11 מועמדויות, ״לאן لوين״ הוא המועמד הגדול (זוכה ירושלים) הכי שקט השנה מבחינת קמפיין. זה מקסים מבחינת הלימה ליצירה קאמרית שהיא ההגדרה הקולנועית למים שקטים חודרים עמוק, ואם זה יעבוד בשלב הזכיות אני אקנה כובע רק כדי להסיר אותו בפני היוצרים. אבל לדעתי, הטיקט הפלסטיני-ישראלי שעבד בשנה שעברה יפה מאוד היה צריך להיות מדובר יותר ובקול גדול, זה לרוב קוסם לאקדמיה.

לבסוף, הפתעת האופיר שהיא ״הביתה!״ על שלוש מועמדויותיו, נסובות בעיקר סביב היוצרת הצעירה רעות אקרמן, המועמדת לפרס הבימוי והמשחק. דווקא לא לתסריט, על אף שכל הקמפיין שנתקלתי בו נוגע להפיכת הסיפור האישי שלה לסרט. גם הצילום שהוא הדבר הבולט בסרט בעיניי, שמסייע להפוך סרט דל תקציב לקולנוע אמנותי, כלל לא מועמד. בשלב הזה הטענה שלי היא לחברי ולחברות האקדמיה – אהבתם את הסרט מספיק לקטגוריות הראשיות, אבל לא את הדברים הבולטים בו? אתם מצביעים מוזר, זקוקים לעזרה בשלב ההצבעות המכריע. לכן חשיבות הקמפיינים.

פרידה מהמתמודדים שאינם מועמדים

אני עדיין בהלם שהסרט ״שעתיד לבוא״ לא מועמד אפילו לפרס אופיר אחד

אחרי שהזכרתי בפתיחה את השימוש השגוי במילה ״מועמד״ לאורך העונה, כמו כל עונה, הבטחתי גם אזכור לכל המתמודדים. לשם תיעוד ולצרכי ארכיון, לפני שייעלמו מאתר האקדמיה. במקרה של כל הסרטים שאינם עלילתיים באורך מלא, הם כאמור הרוב. מלבד בקטגוריית התיעודי הקצר שחתך רשימה של שמונה מתמודדים לחמישה מועמדים. באנימציה זה בדיוק חצי, עשרה החלו את התחרות ונהפכו לחמישייה, והקטגוריה הקצרה הנוספת המוקדשת לסרטי עלילה החלה עם 17 במרוץ ונותרו שישה. הכי כואב בלב היה לראות 33 סרטים תיעודיים נאבקים על חמישה מקומות בלבד. זאת על אף שחלקם בעצם נמשכים פחות משעה, ובעבר היו מתחרים בקטגוריה המקבילה. השנה הרף היה 40 דקות ולא 60 כבדרך כלל, החלטה שלא הבנתי לגמרי כי משבצת שידור של גופי הטלוויזיה (שתומכים המון בדוקו) היא כשעה. אתן לעלילתיים הארוכים את הכבוד, ספציפית לאלו מתוך ה-22 שהחלו את העונה ולא זכו למועמדות, ואז אעתיק גם את כל שאר השמות. אם שגיתי או השמטתי, אשמח לתקן.

כפי שאני תמיד כותב על האופיר, הרשימה הראשונית תמיד נחתכת בחצי ואז שוב בחצי או שליש בשלב הזכיות. הפעם 22 מתמודדים הפכו לתריסר והעשירייה שנותרה בחוץ מתחלקת בערך בין סרטים שכבר נחשפו בדרך זו או אחרת, לבין בכורות אופיר מוחלטות. מהצד שגם הציבור יכול היה לראות יש סרט מסחרי אחד, שהוקרן בבתי הקולנוע בלי קשר לתחרות האופיר, ״ליגה של גדולים״ של יניב ברמן. הלוואי שכל הסרטים היו נוהגים כך ואז הייתה נחסכת עוגמת נפש מיוצרים ותיקים כצעירים. גם ״האחד והיחיד שלי״ של דוד טאובר כעת באקרנים, שנה אחרי שנחשף בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2025. בעיניי זו הדרך ואני מקווה שזה מרכך את המכה. פסטיבל הקולנוע של ירושלים מהקיץ הנוכחי, היה אמור להעניק רוח גבית לסרטים שניים של צמד במאיות מוכשרות: ״שעתיד לבוא״ של רותי פריבר ו-״לב זהב״ של אפרת כורם. התפלאתי כשיצאו בלי כלום מהפסטיבל, התאכזבתי קשות לא למצוא אותן ברשימת המועמדות לאופיר. ולא כי יש לי קשר אישי שאינו מקצועי, במידה וקראתם שקר כזה איפשהו, בזמן הפסטיבל.

זה מותיר אותנו עם שישה פיצ׳רים מתחום הבדיון שהחליטו על השקה בזמן האופיר ומי יודע מתי נזכה לראות. אני מקווה בשבילם שבקרוב, זו לא דרך להתחיל את חייו של סרט קולנוע. השישה הם: ״איש הולך ברחוב״ של יובל הדדי, ״גבריאלה״ של פטריק לוי ואיתן לוי, ״הרמן וקוק״ של אסתר אלקיים, ״התכשיט״ של יהודה גרובייס, ״פנתר כפול״ של מרקו כרמל, ו״תפקיד ראשי״ של ניצן רוזנברג. יש כאן שמות עם רזומה של סרט או יותר בקולנוע הישראלי ואני משוכנע שבמקרה של חלקם עוד נזכה לפגוש בסרטים בהמשך. אני רוצה גם להכות על חטא ולספר שאלו הם ששת הסרטים שאני אישית החמצתי בשלב המוקדם, כלומר התרשלתי בתפקידי כחבר אקדמיה צופה. במקרה של במאי כמו כרמל לדוגמה, הייתי בטוח שהוא יעלה שלב ותהיה לי הזדמנות להשלים צפייה בשלב ההצבעות הנוכחי. זהו שיעור עבורי להקפיד יותר על צפייה בכל המתמודדים, למרות שטכנית אני מחויב לצפות רק בחמישה כדי לקבל זכות הצבעה. הבטחה לעצמי, בידיעה שהשלמת 100% זו משימה מעט בלתי אפשרית.

אילו התחרות הייתה מתקיימת רק בין סרטים שכבר הופצו או ניסו את כוחם בפסטיבלים, הייתה לי שנה שלמה לראות 22 סרטים – קלי קלות. אבל צפייה בדחיסות של חודשיים באמצע הקיץ, בלי לקחת חופש מהעבודה או העבודות הצדדיות, זה אתגר שאני כבר לא עומד בו כמו בעבר. השלמת צפייה בכל הסרטים כולם, בשלל הקטגוריות ההולכות ומתרבות, אפשרית עוד פחות אם לוקחים בחשבון את הרצון לראות לפחות חמישה גם בשאר המקצרים. ארשום אותם במרוכז והלינקים שיופיעו בחלק מהמקרים יעידו שגם סרטים חזקים או מוכרים של יוצרים מוכחים, לא עלו שלב באופיר ובאשמת השיטה של חלוקה לקטגוריות ייעודיות. תוך החרגה של מי שכן מועמד בכל קטגוריה, חשוב לזכור. כלומר, זו לא הרשימה המלאה אלא פרידה ממי שלא עברו שלב. בקרוב יהיו לנו גם זוכים.

תיעודי ארוך (ללא מועמדות)
אבו סאלי / חליל אפרת
אונר"א / דוקי דרור
אני ניו / יעל אבקסיס
במשמרת שלי – כרמי גילון / ציפי ביידר, אמנון רבי
בעל החלומות / מוריס בן-מיור, קובי פרג'
דייטריפ – הבריחה מאפגניסטן / רוני אבולעפיה
הבן יקיר לי / נעם דמסקי
הדבר היה ככה / עדי ארבל
הדרבי האחרון – שעריים X מרמורק / דניאל גד
ההצגה של משפחת גאון / שמר גאון
המוטל / אריק קנלר, עדו בהט
הסתגלות לאפלה / שי פוגלמן
הערב עם יהורם גאון / קובי פרג', מוריס בן מיור
הקרבות של נילי / טל קושנר, יניב בן אהרון
וַ'יְנִי (איפה) ידידה? / ישראלה שאער מעודד
חיי שרה / שיר חורי – אבו
כנופיית המטאוריט / יואב שמיר
מלאכי / נעם דמסקי, עדו בהט
מלחמה על איזה בית / נועם סובוביץ, הילה סלומון
נער יהודי גאה / ישרי הלפרן
עוד אחת כמוני / ציפי ביידר
עין אחת פקוחה / תם גיאת
ראידה אדון לעצמה / ברכה זיסמן כהן
שיחות עם החברים המתים שלי / יגאל בורשטין
שלושה בתמונע / נעמי בניאל
שפתיים / רובי אלמליח
תווי פנים / דוד אופק
תחתונים וגופיות / סמדר זמיר

עלילתי קצר (ללא מועמדות)
אף פעם, לשום מקום / הגר בן אשר
ברוך השם, בסדר / רייצ'ל שץ
הדברים שאנחנו עושים בשביל אהבה ואזרחות זרה / איל סגרסקי
חטאנו לפניך / יפעת ננר אורגד
חיימשלי / זיו ממון
חלטורה אחרונה / מעיין בלך
לשון מאחורי שיניים / אירה אדוארדובנה
נחל עמוד / כליל כובש
סיסים / שירלי נדה מיכאלביץ׳
עדשה / בר כהן
שִׁירָאזְג'וּן / ברק כהן

תיעודי קצר (ללא מועמדות)
יהיה אשר יהיה / ינו בראל, סאהיא וילהלוז
מאחנה / הדר סייפן, יאיר פרידמן
מרפסת בגובה 90 קילומטר / טלילה פרנק

אנימציה קצר (ללא מועמדות)
אולי זה אפילו באמת / יעל בונה
הלופ של ג׳מילה / עידן לוי
המירוץ / סופיה גוטמן
ויהי אור / תמר אקהויז
ים כחול / רז מרחב פרג'ון