פסטיבל ירושלים 2026: "שעתיד לבוא", "הכדור השחור", "ארץ אבות"

פסטיבל ירושלים נכנס לקצב עם סוף שבוע ראשון ובו, באופן טיפוסי, רוב הסרטים הם סולד-אאוט ותורים של אנשים ממתינים בחוץ בתקווה להיכנס ברגע האחרון. בדיווח הזה, שהוא בעצם השני שלי אחרי דיווח נפרד לסרט הפתיחה, אכתוב על שלושה סרטים שצפויים להיות מוקרנים בעתיד בארץ, אם כי עדיין לא ידוע מתי. הראשון הוא סרט ישראלי ושני האחרים חלקו ביניהם את פרס הבימוי בפסטיבל קאן, ויש להם תקוות גם לפרסים אחרים בהמשך השנה.

שעתיד לבוא

על פניו, יש לא מעט פרטי עלילה סוערים בפיצ'ר השני של רותי פרי-בר (אחרי זוכה פרס אופיר "אסיה"), כולל מוות, סודות, פערים חברתיים ותפניות שהיו יכולות להתאים למלודרמה. אך בדרך פלא, למרות שהסרט דוחס את כל האירועים אל תוך 82 דקות בלבד, התחושה היא של סרט שמתנהל בטון מתון וצנוע, לא בדיוק קולנוע איטי אבל כן קולנוע שחומק מן הסוער והמוקצן באווירה אותה הוא יוצר. שכן, העיקר במבט על הדמות שמעניקה הבמאית הוא לא רק על השינויים שהיא צריכה לעבור, אלא גם על הצורך שלה לקחת הפסקה. לחוות ניתוק מסוים מחייה על מנת שתוכל להתחיל מחדש, לקום מתוך משבר גדול, רגשות אשם וטראומה של אובדן בן זוג בנסיבות קשות.

סיקוונס הפתיחה מציג את האירוע הסוער ביותר והוא מבוים בסגנון שונה יותר משאר הסרט, סגנון המייצר סוג של יופי חזותי המדגיש אהבה ואינטימיות בקרב זוג מבוגר. מעין בריאת עולם של מצב היחסים ביניהם בלי קשר להחלטה הדרמטית המתרחשת באותה פתיחה, והחלטה נוספת השוברת אותה. כך נותרת הגיבורה באותו מצב של טראומה וצורך בניתוק ובהתחלה של חיים חדשים.

כמו במספר סרטים ישראליים אחרים מן העת האחרונה, עלילתיים ותיעודיים, נסיעה לאילת מוצגת כמקום להתחיל את החיים מחדש. הגיבורה, בגילומה השקט והמופלא של רונית יודקביץ' (גילוי נאות: הבן שלה, רוי יודקביץ', כותב באתר זה אך לא היה מעורב בסקירה), מציגה את עצמה בשם בדוי. היא משיגה מקום עבודה וגם מגורים בשתי סביבות טיפוסיות ולא זוהרות בעיר הדרומית: עבודה במלון לא איכותי ומגורים בשכונה בה דרים בעיקר מהגרי עבודה. היא מפתחת קשרים מורכבים בשני המקומות: עם מנהל המלון (יעקב זדה-דניאל) שנמשך אליה אבל גם חושד בה ועלול לגלות את האמיתות לגביה; ובמקום בו היא חיה נוצר קשר בינה לבין משפחה אפריקאית עם סודות משלה.

כפי שציינתי, יש הרבה עלילה דרמטית סוערת והטיפול בה הוא כל כך עדין, עד לדרגה כי הוא יכול להרגיש מינורי מדי עבור חלק מן הצופים. אבל זה לא סרט על עימותים מתפרצים, זה סרט על הבנה איטית של המצב. סרט על מציאת תושייה דרך צבירת חוויות שהגיבורה לא חשבה שהיא תעבור, מחוץ לאזור הנוחות של חיי המושב הלכאורה-יציבים שהיו לה, דרך הליכה לנקודת האפס מבחינת מה שנחשב מכובד בסביבה החברתית שלה ומסע לנקודת הקצה של הארץ, על מנת למצוא מחדש את השם האמתי שלה, ואת סוג החיים והקשרים בהם היא מעוניינת. מה שעשוי גם לכוון אותה לדרך בה היא מסוגלת לשקם את חייה. 

הדינמקה בין יודקביץ' וזדה-דניאל מראה מערכת יחסים עדינה, מתוחה, אך גם מלאת חמלה. היא חושפת מפגש בין יכולות של השחקנים בעלי סגנון משחק שונה וחזות המייצגת סוגים שונים של ישראליות, ייצוגים של שורשיות שאיבדה את השורשים שלה בעיר שהיא חלק מישראל, אבל גם נבדלת מרוב הארץ. כמו חופשה תמידית או עיר מקלט מודרנית. הטון השקט של הסרט מסתיר את היותו דחוס למדי ובסופו של דבר, בניגוד לרוב הסרטים הישראליים, התחושה כי היא להיות אפילו יותר איטי היה מועיל לטון של היצירה המרשימה. שכן, חלק מן המהלכים העלילתיים במערכה האחרונה של הסרט מרגישים מעט מזורזים מדי. לעומת זאת, ייתכן כי השינוי בקצב נכון לסרט שבדרכו הצנועה, וכמו כל סרט מסחרי יותר בסופו של דבר, מוביל לרגע השינוי ואחריו העלילה נעה בקצב אחר.

הכדור השחור
La Bola Negra

זהו אחד מן הסרטים הכי מצופים בפסטיבל ואחד מן הסרטים הכי מדוברים השנה בעולם, למן הרגע בו הוצג בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, בה זכה בפרס הבימוי. עיקר הבאז הוא של סרט מרשים ונגיש בו זמנית, שפתח מלחמה של ממש על ההפצה שלו. בארה"ב נטפליקס תפיץ אותו כנראה מתוך תקווה הגיונית שיזכה לכמה מועמדויות לאוסקר ואולי גם יזכה בכמה קטגוריות, לצד שלל פרסים אחרים. בארץ לעומת זאת הוא צפוי להיות מופץ מסחרית בקולנוע, יש לקוות כי יחסית בקרוב, לכן ייתכן וארחיב עליו יותר אם וכאשר זה יקרה. כולל צלילה רחבה יותר לפרטים ואולי גם חשיבה מחדש, שכן זה סרט שיש דברים בפרשנות שלו שזקוקים למחשבה נוספת. לגבי עוצמת החוויה דווקא אין ספק: הסרט מתחיל כאפוס מרהיב הנע בין שלושה צירי זמן ואם בחצי הראשון שלו יותר התרשמתי מן העשייה, החצי השני שלו הפך לסוחף יותר ויותר עם כל סצנה, עד למבול של דמעות.

את הסרט ביימו צמד הבמאים חבייר אמברוסי וחבייר קאלבו, שחולקים שם פרטי ובעבר גם חלקו זוגיות. הבסיס לתסריט שלהם הוא מחזה מאת אלברטו קוניחירו וגם הכתבים של פדריקו גרסיה לורקה, אם כי מוטב לא לחשוף באיזה אופן בדיוק. ההשראה היא מה שלורקה מייצג, כסמל הן ליצירה איכותית והן לכתיבה שהיא גם אישית וגם אומצה כסמל בידי הקהילה הלהטב"קית בספרד. אולי בדומה לסרטים של פדרו אלמודובר שהוא אחד ממפיקי הסרט ומי שמוזכר בו ברגע קצר וסמלי בפני עצמו. שכן, "הכדור השחור" דן בחיים כהומוסקסואל בספרד בשלוש תקופות, שתיים מהם קרובות בזמן וכולן בסופו של דבר קשורות.

ציר העלילה שנתן לסרט את שמו מתרחש בשנת 1932, מעט לפני מלחמת האזרחים בספרד. קרלוס הוא צעיר הרוצה להתקבל למועדון החברתי בקזינו המקומי, סוג של סמל סטטוס ובעיקר דבר שיוכיח עבור אביו את ערכו. אבל הוא נדחה בהצבעה ברוב קולות. סביב השמועות על כך שהוא הומוסקסואל, גם אם הוא לא ממש מודה בכך, אבל מפגש עם חברים מסוימים מעורר את השמועות. אביו דורש ממנו להוכיח כי מדובר בשקר ומציב אותו בדילמה האם להיות נאמן לזהות שלו או לקודים החברתיים המקובלים.

ציר שני מתרחש בשנת 1937 במהלך מלחמת האזרחים. סבסטיאן הוא נגן חצוצרה בכפר שהכריז על תמיכה בפרנקו, מה שלא מונע טרגדיה קשה כבר בפתיחת הסרט. סבסטיאן מצטרף לצבא הפשיסטי ומופקד על שמירה על חייל רפובליקאי שמבקש למות בקרב או בשבי. רק לא למסור את מה שהוא יודע. סבסטיאן מוצא את עצמו נמשך הן לחייל והן למה שהוא מייצג, חיים של תרבות ופתיחות במדריד, שהיא רחוקה מהתרבות בה הוא חי. התרבות הזו מיוצגת גם דרך הופעה של זמרת בפני חיילים, במופע שמעלה שאלות על בידור בזמן מלחמה. ייתכן והוא מייצג את ההפך מן העמדות שלה לגבי המצב וייתכן שיש בו אלמנטים חתרניים, אבל עולה השאלה עד כמה הם יעילים.

הציר השלישי מתרחש קרוב לימינו, בשנת 2017. אלברטו הוא היסטוריון וחוקר תרבות עם עבר לא מוצלח במיוחד בתור מחזאי. הוא חי כהומוסקסואל מוצהר בתקופה בה זה מקובל והריבים שלו עם אמא שלו הם על נושאים אחרים, בעיקר חוסר התפקוד שלה. אבל בתחילת הסרט אלברטו מתבשר על מותו הטרי של סב שאותו לא הכיר וגם על ירושה ספציפית שצריכה להימסר לידו. ירושה שתבצע נרטיבית את מה שהעריכה מבצעת לאורך כל היצירה: לחבר בין קווי עלילה השונים.

יש גם חיבורים ויזואליים, כמו מבט הומו-אירוטי על הגוף גם ברגעים שלכאורה לא עוסקים במשיכה ואהבה בין גברים. יש גם מראות קשים ופיוטיים של מלחמה לאורך הסרט, בעיקר בפתיחה, מה שמקנה ליצירה מימד מפואר. אולם מה שמרשים בה הם דווקא הרגעים העדינים. יש גם שתי הופעות קצרות של כוכבות קולנוע ענקיות, כל אחת מהן בולטת לכמה דקות, ואחריה הסרט קפץ בעיניי מדרגה. כלומר, פנלופה קרוז גונבת את ההצגה ואז הופכת לסוג של דמות ראשית לשתי דקות, בתפקיד שמראה את המגוון שלה במעט זמן מסך. קצת לאחר מכן, גלן קלוז (בספרדית ואנגלית), הופכת תפקיד שמבחינת הכתיבה הוא אולי החלש ביותר בסרט (או זה שהכי פחות אלגנטי בביטוי המסר שלו) למרתק ומהנה לצפייה, בדרך לשיא הלירי של הסיום שמאגד את כל חלקי היצירה.
אחרי צפייה ראשונה, ייתכן ולא כל הסרט מעמיק כפי שהוא רוצה להיות ולא כל החלקים עובדים באותה מידה. כאמור, זה הולך והופך ליותר סוחף, כדרמה עשירה שהיא אישית ואפית בו זמנית.

ארץ אבות
Fatherland

הסרט שחלק עם "הכדור השחור" את פרס הבימוי בפסטיבל קאן חולק עימו מספר תחומי עיסוק, בעיקר השאלה כיצד לחיות ואולי ליצור אמנות במדינה עם משטר בעל אידיאולוגיה בעייתית. לצד זאת גם שאלות של חשיבות הביוגרפיה של האמן להבנת היצירה שלו, חיבור שורשי לארץ הילדות וגם שאלות של זהות להטב"קית. אם כי "ארץ אבות" נוקט בגישה צנועה יותר להיבט זה ובכלל בגישה מופנמת יותר, אך אפקטיבית למדי בדרכה.

אפשר לראות בסרט סוג של חלק שלישי בטרילוגיה של הבמאי פאבל פאבליקובסקי, אחרי "אידה" ו"אהבה בימים קרים", או לפחות סרט שלישי בשלב הנוכחי בקריירה שלו, שהחלה אמנם הרבה קודם אבל קיבלה סגנון מובהק בסרטים הללו: צילום מרהיב בשחור לבן ובפריים צר יחסית, פרי של שיתוף פעולה עם הצלם לוקאש זאל, עיסוק בעבר הפוליטי של אירופה ובפער בין הפוליטיקה לחיים האישיים. מבין השלושה, "ארץ אבות" הוא הפחות סנטימנטלי, היותר אינטלקטואלי בדרכו, ולפחות עבורי אחרי צפייה אחת, זה רק הופך אותו לאפקטיבי יותר גם מהבחינה הרגשית. לצד העיסוק ההדוק והרלוונטי בתפקיד האמן בעולם בחיי משפחה, לא בהכרח עם תשובות מובהקות.

הסרט עוסק בביקור של הסופר תומאס מאן בגרמניה של 1949, אחרי שנים ארוכות של גלות ולרגל קבלת פרס גתה היוקרתי. או ליתר דיוק, שני פרסים על שם גתה, אחד מגרמניה המערבית ואחד מגרמניה המזרחית. מי שמצטרפת למסע היא בתו אריקה, אף כי זו נשבעה לא לדרוך שוב על אדמת גרמניה. היא רוצה שגם אחיה קלאוס יצטרף, אך ייתכן והוא יתמיד יותר בשבועה המשותפת לשניהם. יש לציין כי לתומאס מאן היו ילדים נוספים, אך קלאוס (שכתב את הספר "מפיסטו") ואריקה היו יותר מפורסמים בגלל קריירה אמנותית וגם היו קרובים במיוחד. ותיקי פסטיבל ירושלים אולי זוכרים זאת מן הסרט "בריחה לחיים: סיפורם של אריקה וקלאוס מאן" שהוקרן בפסטיבל לפני כ-25 שנה ואז ברחבי ארץ מספר פעמים מאז. פאבליקובסקי ושותפו לכתיבת התסריט האנק האנדלואגטן יצאו מן הסיפור האמתי לדרמה של מספר ימים שמחייה את הדמויות ההיסטוריות, אבל גם מספקת סיפור שהוא גדול מהם.

אין צורך להכיר את הביוגרפיה של המשפחה, או לקרוא את הספרים של תומאס מאן, על מנת להבין את עלילת הסרט. פרטים מהותיים מוסברים בדיאלוג, אך ידע ספרותי, כולל בספריו של גתה, יכול להיות ערך מוסף. העיקר הוא המצב בו נמצא הסופר – אחרי שנים של גלות בגלל התנגדות לנאציזם, הוא מוצא את עצמו נדרש להצהיר מחויבות לערכים של הכוחות הפוליטיים שניצחו ביחד את המלחמה והיו ליריבים: הקפיטליזם המזוהה עם ארה"ב בה הוא חי בגלות וקיבל אזרחות, או הקומוניזם ששמח לאמץ חלקים מן הכתבים שלו ולגרום לו לעבור למזרח כניצחון תרבותי. מאן, כמו ילדיו, נרתע מהטוטאליות של כל אחד מן הצדדים, גם בעודו מקבל את ההזמנה של שתי המדינות הטריות. שתי גרמניות שכל אחת מהן היא בת חסות של אימפריה פוליטית אחרת ומעל שתיהן הצל של הנאציזם, שמטריד אותו בעיקר את בתו.

עבור אריקה, המשמעות של כותרת הסרט היא גם היותה כבולה למעמד של אביה, אותו היא מלווה לא רק כבת משפחה אלא גם כנהגת ולעתים מתורגמנית, וצלו מלווה אותה כדבר העיקרי שיודעים אודותיה. ארץ האבות היא גם המולדת שלהם והמולדת של השפה בו הם יוצרים (בעיקר האב) וגם ארץ של אבות תרבותיים כמו גתה, או כמו מלחינים גרמניים שתומאס מעריץ, לכל דמות מורשת שיכולה להיות בעייתית ונתונה לפרשנות. מלבד הסערה הפוליטית, מצבו של קלאוס ומפגש עם מכירים מן העבר מייצר גם סערה משפחתית, שכל אחד מן הגיבורים מגיב אליה בדרך אחרת. האב הוא מדור אחר, מאופק יותר ורשמי עד כאב ארסי. הבת פתוחה יותר עם הרגשות שלה וסבורה כי לבטא אותם ולתת להם להוביל, אם כי האיפוק והנוקשות של האב חדרו גם אליה.

כמו בסרטיו הקודמים של פאבליקובסקי, עיצוב הפרייים הוא חלק מהותי ביצירה ומוביל לכמה תמונות יפיפיות וגם לרגעים המראים כמה ניתן לספר סיפור בלי דיאלוגים, אפילו בסרט בו לכאורה מדברים הרבה. למשל, סצנה של קהל שצופה בתומאס מאן נואם, בה העיניים של כל הקהל מביטות לכיוון אחד, חוץ מהעיניים של אריקה. שוט שהדהד עבורי סצנה מפורסמת מ"זרים ברכבת" של היצ'קוק, בה כל הקהל במשחק טניס עוקב אחר הכדור חוץ מאדם אחד העוקב אחר משהו אחר. איני סבור שזה מקרי. פאבליקובסקי יוצר סוג של סרט מתח דרך סיטואציה שעיקרה מסע של סופר הזוכה לכבוד בארצו. לכאורה מבט מאוחר על החיים לרגל קבלת אות כבוד, בפועל סרט מתח המתרחש מתחת לפני השטח. סרט על השאלה האם ניתן לחזור לחיים אחרי הזוועה והאם לקחת חסות פוליטית זו או אחרת, מתוך חשש כי אפלה ואכזריות יש גם בכוחות הפוליטיים האחרים.

כמו בסרטיו הקודמים של הבמאי, זוהי יצירה מהודקת, קצרה בהרבה מסרטים אחרים שאומרים הרבה פחות ועוד לא התייחסתי לרוב האמירות שלה או השאלות שהיא מעלה. ייתכן ועבור חלק מהקהל יהיה בסרט משהו מחושב מדי, אבל ההופעה של השחקנים מעניקה אנושיות גם למה שנראה מרוחק. דבר זה נכון לגבי שחקני המשנה ולגבי האנס זישלר בתפקיד תומאס מאן. משחק יותר אקספרסיבי מפגין אוגוסט דיהל בתפקיד קטן יותר בתור קלאוס מאן, ומעל כולם, כהרגלה, סנדרה הולר בתור אריקה מאן. היא נחושה ופגיעה, מתפרקת ומחזיקה איתנה, הכל באותו שוט.