• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • ״הוולווט אנדרגראונד״, סקירה לסרטו של טוד היינס
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

״אסיה״, סקירה

24 ביוני 2021 מאת עופר ליברגל

אחרי מסע ארוך יותר ממה שאמור היה להיות מאז הקרנת הבכורה בפסטיבל טרייבקה 2020, "אסיה" יוצא סוף כל סוף להקרנות מסחריות בישראל. בדרך, סרטה של רותי פרי-בר הוסיף לפרסים מטרייבקה גם תשעה פרסי אופיר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. אני מניח כי לרבים מן הקוראים של הטקסט הזה יצא להיתקל בפוסטר של הסרט, אותו אני פגשתי שוב ושוב הן לקראת ההצבעה על פרסי אופיר והן לקראת היציאה למסכים. הפוסטר גם מבוסס על תמונה שמספק היח"ץ לכל הכתבות אודות הסרט: דימוי של שתי השחקניות הראשיות, אלונה איב ושירה האס, כאשר ברקע נוף של שכונת מגורים בדרום ירושלים. התמונה הזו אכן מתמצתת את המיטב של הסרט: שימוש יפה בנוף שהוא ירושלים הלא מתויירת (אבל המוסרטת יותר ויותר בשנים האחרונות, וכמי שגדל באזור זה עדיין מרגיש מוזר), והצגה של קשר בין אם ובת דרך שתי שחקניות שמגלמות את תפקידן בצורה נהדרת. הפוסטר גם מראה עד כמה שתי השחקניות דומות, מה שמדגיש לדעתי את גדול ההישג בליהוק, עליו חתומה אסתר קלינג.

אסיה (איב) היא אחות שעלתה מרוסיה וחיה ביחד עם בתה בת ה-17, ויקה (האס), ונדמה שהבת נולדה כאשר אסיה עצמה לא הייתה מבוגרת יותר מהגיל בו בתה נמצאת כעת. אסיה רוצה למצוא זמן לבילויים ולקשרים עם גברים, והסרט נפתח ברגע אשר מאפשר לה לעשות בדיוק את זה. אולם ההורות שוב ושוב גובה ממנה מחיר, ולא בגלל שהיא לא מאפשרת לבתה חופש יחסי. ויקה סובלת ממחלת ניוון שרירים שניכרת כבר בתחילת הסרט, וככל שהוא מתקדם היא תגביל אותה יותר ויותר ואף תהווה סוג של איום על חייה. ההתדרדרות במצבה הרפואי של בתה ידרוש מאסיה לקבל מספר החלטות בלתי אפשריות מבחינה אתית בכל אופציה שתבחר, דבר שגם משפיע על עבודתה בבית החולים.

תצוגת המשחק של שתי השחקניות והקשר האמין ביניהן כבנות משפחה שרבות ואוהבות, עוזרת לסרט להתגבר על חסרונות מסוימים בתסריט שכתבה פרי-בר. הסצנות בין השתיים לא רק משוחקת נהדר, הם גם כתובות היטב ומכילות שילוב טבעי של עברית ורוסית. אולם עלילת הסרט כוללת מספר דמויות משנה שלחלקן יש חשיבות גדולה בעלילה והעיצוב של הדמויות הללו זכה להשקעה פחותה. לרוב הדבר לא מפריע יותר מדי, עם זאת לקראת המערכה האחרונה, כאשר אחת מן הדילמות עוברת לדמות נוספת, הדבר מורגש באופן שאולי היה ניתן לפתור אחרת. אחרי שתי צפיות בסרט, אני סבור כי בסופו של דבר ההתנהגות של הדמויות נותרת אמינה דיה, גם אם הסרט היה יכול להרוויח מהענקת מעט יותר רקע לעולם ממנו באים חלק מן הגברים המוצגים בו. אולם, מתגלה כעניין משני בסרט אשר קרוי על שם הגיבורה שלו – אסיה הוא גם שם של אישה פשוטה וגם של יבשת גדולה. דומה כי הדמות הראשית לקוחה משולי החברה בישראל, אבל יש בתוכה סערה פנימית ודילמה שגדולה כמו יבשת.

כאמור, הסצנות הטובות ביותר בסרט הן אלו בהן שתי הגיבורות מקיימות אינטרקציה זו עם זו. לא מדובר רק בסצנות הכי טעונות דרמטיות או בסצנות של ריב או קירבה, אלא גם בסצנות של שהות ביחד, כמו חופשה מתוחה בים המלח. במהלכה, הפער בין ריב לשיחה מטשטש, כמו גם הפער בין הורות חברית ליציאה משותפת של שתי נשים שכמו שניתן לראות בהן אמא ובת, ניתן גם לראות בהן אחיות שאף יכולות לחזר יחדיו אחר גברים. הסצנות הללו חזקות ולא רק בזכות המשחק של השתיים, אלא גם מסיבות קולנועיות נוספות. בזכות העריכה היעילה של נטע דבורקיס בין הסצנות ובתוך הסצנות, או הצילום של דניאלה נוביץ. הוא גורם לים המלח להיראות בו זמנית כאתר חופשה יפהפה וכמקום שאין לצעירות מה לחפש בו. ממש כפי שהוא גורם לשיכון בירושלים להיראות עני וקסום בו זמנית, ולהרי ירושלים להיראות כפיסת טבע אירופאית דווקא בסצנות קשות המתרחשות בבית החולים.

עושה רושם כי הבמאית והמפיקים שלה, אורית זמיר ויואב רועה, בחרו במודע להעסיק נשים בכל התפקידים מאחורי הקלעים (פרט למפיק השותף) וליצור סרט שלא מתבייש לגעת בעלילה אשר הייתה יכולה להפוך להיות מלודרמה הנתפסת כ״נשית״. אבל נקודת המבט הנשית מפשיטה את הסרט מאלמנטים מוגזמים וגורמת ליצירה להרגיש בועטת דווקא בסצנות הצנועות שלה. מימד נוסף של בעיטה מסוימת במוסכמות קיים בסרט דרך הצגת נעוריה של ויקה, או יותר נכון הנעורים שהיו יוכלים להיות לה בתור חובבת סקייטבורד, כאשר מחלתה מונעת ממנה להפגין את כישורה בתחום. אומנם החברה הטובה שלה והגברים עמן השתיים באות במגע נופלים היטב להגדרה של דמויות משנה שאנחנו כמעטו לא זוכים להכיר, אך במארג של הסרט הדבר מנומק בתור החיים שוויקה פספסה. בעיניי, הסצנות הללו הן הטובות בקרב הרגעים בסרט שאינם האינטרקציה בין האם והבת.

חולשה מסוימת יש בתיאור שגרת העבודה של אסיה בבית החולים, שמתחילה את הצגתה באופן מעניין אבל בחצי השני של הסרט לוקה בחוסר אמינות ובהצגה של סצנות בוטות בלבד במקום עידון. כתוצאה מכך, לקראת המערכה המסיימת הסרט מאבד מעט מכוחו במקום להגביר, אולם הוא מפצה על כך בזכות הדמויות הראשיות וכאמור, התצוגה של שתי השחקניות בנפרד ובעיקר ביחד. יכולתי להצביע על עוד בעיות בשוליים ואלו בהחלט מונעת מ"אסיה" להפוך לסרט גדול, כפי שאולי היה יכול להיות. אבל גרעין הסרט מנומק היטב, משוחק היטב ומבויים היטב, והגרעין של הסרט הוא הלב שלו ביותר ממובן אחד. זהו סרט עם לב גדול וחזק, והלב זה הופך אותו למומלץ לצפייה, גם מול יתר הסרטים הישראליים העלילתיים שהחלו להצטרף בטפטופים קטנים מדי לבתי הקולנוע, מאז שאלו נפתחו מחדש. אני מקווה כי בקרוב הטפטוף הזה יתעצם ואוכל להמליץ גם על סרטים ישראלים נוספים. בינתיים, "אסיה" הוא התחלה טובה למדי.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    הסרט די בעייתי,בעיני,אבל השחקניות מעלות
    אותו בשתי דרגות…מומלץ,בזכות המשחק.

  2. יוסף קאופמן הגיב:

    פרסי אופיר לא אומרים כלום.
    כמעט כל סרט ישראלי זוכה, והרוב לא שווים צפייה.
    יש רק כמה שמות שאני יודע שכדאי לצפות עם או בלי האופיר הזה…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.