פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 57: שנת 2012

מגמת השיפור של קטגורית הפרס הבינלאומי באוסקר המשיכה היטב לתוך העשור החדש, רודפת כמה שנים שבהן נראה שהאקדמיה מתעקשת להתעלם מהמיטב שנעשה מחוץ לגבולותיה.
אחרי הזכייה של "פרידה" האירני ב-2011, הגיעה עוד שנה מרשימה באופן יחסי, כזו שהביאה לזוכה שהיה מצד אחד מאוד צפוי באותה שנה, אבל גם מאוד יוצא דופן מבחינת מורשת הקטגוריה הזו.
יותר מזה, לראשונה מאז שנת 2000 היה סרט שעשה את הדאבל היוקרתי של נוכחות הן בפרס הבינלאומי והן בפרס הסרט הטוב ביותר. אין צורך לשמור את זה כהפתעה – זה היה "אהבה" של מיכאל האנקה, מסיים סיבוב ניצחון שהתחיל בפסטיבל קאן כמעט שנה לפני הטקס. נכנס ליותר פרטים כשנגיע לזוכה עצמו.

"אהבה" היה חלק מתשעה שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של הטקס ה-85, קטגוריה שניצח – גם הוא באופן די צפוי – "ארגו" של בן אפלק. "אהבה" היה מועמד בנוסף לפרסי השחקנית הראשית, התסריט המקורי והבימוי. גם בקטגורית הסרט התיעודי באורך מלא הייתה נוכחות מרשימה של קולנוע בין לאומי, או בעצם יהיה נכון יותר לומר הקולנוע הישראלי. "חמש מצלמות שבורות" של גיא דוידי ו"שומרי הסף" של דרור מורה היו חלק מהחמישייה, הישג מדהים בכל אספקט, אבל לא היה להם סיכוי מול "מחפשים את שוגר מן". הנציג של ישראל לאוסקר הבינלאומי, "למלא את החלל" זוכה פרס השחקנית של פסטיבל ונציה, לא הצליח להגיע רחוק מדי.

73 מדינות הגישו נציגות לפרס, אבל בוליביה נפסלה ואירן – זוכת השנה שעברה – משכה את המתמודד שלה, "קוביית סוכר" של סאייד רזה מיר-קאמירי, אחרי שהחליטה להחרים את האוסקר בעקבות סרטון האינטרנט האמריקאי "תמימות המוסלמים".
הרשימה המקוצרת של תשעת המתמודדים שהגיעו לשלב השני של התחרות כללה את חמשת המועמדים הסופיים יחד עם "מחוברים לחיים" הצרפתי (איך קפצתי משמחה כשהוא נשאר בחוץ למרות שהימרתי עליו), "המעמקים" מאיסלנד, "מעבר לגבעות" הרומני ו"אחות" של שווייץ אותו ביימה אורסולה מאייר, האישה היחידה מבין במאי התשיעייה.
סרטים נוספים שנשלחו אך נותרו בחוץ היו כמה מהשמות הגדולים של פסטיבל ברלין: זוכה דב הזהב של האחים טביאני "הקיסר חייב למות" האיטלקי, זוכה פרס חבר השופטים "זו רק הרוח" של בנדיק פלגיאף מהונגריה, וזוכה פרס הבימוי "ברברה" של כריסטיאן פצולד כנציג גרמניה. שני הזוכים האחרים של ברלין (שחקנים ותסריט) היו חלק מחמשת המועמדים אז נדבר עליהם בקרוב.
עוד מהסרטים הבולטים שהוגשו אך נבלמו בשלב המוקדמות היו זוכה אריה הזהב של ונציה "רחמים" עוכר השלווה של קים קי דוק כנציג דרום קוריאה, "לורה" האוסטרלי של קייט שורטלנד לימים במאית מארוול ("האלמנה השחורה"), "אחרי לוסיה" של מישל פרנקו ממקסיקו, "שלגייה" האילם בשחור-לבן מספרד ו"המהפנט" של לאסה הולסטרום משוודיה.

דנמרק – "סיפור מלכותי"

המועמדים

דנמרק – "סיפור מלכותי" (En Kongelig Affære / A Royal Affair)

אם העשור הקודם נשלט על ידי גרמניה, זה שבו אנחנו נמצאים כרגע לגמרי יכול להירשם על שם דנמרק. המדינה הנהדרת פתחה את העשור עם הזכייה של "בעולם טוב יותר" ועד 2019 צברה עוד ארבע מועמדויות ונוכחות כפולה ברשימות המקוצרות. זה מרשים בהחלט, אפילו מבלי לפזול ולעתיד ולראות שגם את העשור הבא תפתח כמנצחת.
המועמדות הראשונה של דנמרק אחרי ניצחון "בעולם טוב יותר" קצת החזיר אותנו לאחור, לימים בהם הקטגוריה הזו אהבה במיוחד דרמות תקופתיות מרהיבות. אמנם הפקות היסטוריות תמיד היו ותמיד יהיו חלק מהפרס הזה, אבל משהו בסגנון של "סיפור מלכותי" – על תלבושותיו המפוארות, תפאורות הענק ונופיו האירופאים המוריקים – לא באמת ראינו פה מאז שנות התשעים עם סרטים כמו "משהו מגוחך", "פרינלי" ו"סירנו דה ברז'רק". והנה משהו יותר מוזר – זאת דרמת התלבושות התקופתיות האחרונה של הקטגוריה הזו נכון ל-2026. אפילו כשצרפת שלחה את "הקדירה" זוכה פרס הבימוי של קאן ב-2023 זה לא הצליח.

שירת הברבור של היכלי הנשפים, המחוכים והפאות בפרס הבינלאומי היה סרטו של ניקולאי ארסל בן הארבעים, אחרי שכבר היה מוכר בסצנה הבינלאומית בעיקר בזכות סרטי מתח ואימה, שיאם בעיבוד הראשון ל"נערה עם קעקוע דרקון" ב-2009. שינוי הכיוון שלו אל הדרמה התקופתית התבסס באופן לא רשמי על הספר "ביקורו של הרופא המלכותי" מ-1999, שהתחקה אחר המקרה האמיתי שהתרחש בחצר המלכות הנורבגי של המאה ה-18. זה מתחיל כאשר הנסיכה האנגליה קרולין מטילדה הצעירה משודכת ליורש העצר הדני ונשלחת למדינתו. היא מגיעה מלאת אופטימיות ורצון טוב, אבל מהר מאוד מגלה שהמלך הצעיר הוא לא חומר לבעל, בטח לא חומר למלך. כריסטיאן השביעי מתגלה כילד מפונק ואכזרי, כנראה מתמודד נפש אפילו, ולמרות כל מאמציה, קרולין לא מצליחה להסתדר אתו. לפחות היא נכנסת להיריון בשלב מוקדם, מה שמאפשר לה לקבע את מעמדה בארמון. גורלם של השניים משתנה כאשר רופא שרמנטי (כמובן) בשם יוהאן נשכר להיות רופאו האישי של כריסטיאן והופך להיות יד ימינו, אבל מתעניין יותר בקרולין, גם היא נכבשת בקסמיו. השניים פוצחים ברומן מלכותי יש שיאמרו, אבל אז גם מבינים שיש להם מספיק כוח מול המלך המעורער כדי להשפיע על גורל המדינה ולהפוך אותה לטובה יותר לאנשים הפשוטים שנאבקים לשרוד. השאלה היא האם – או מתי – כריסטיאן יגלה שמתמרנים אותו. כנראה שלא יותר מדי זמן, כי הסרט נפתח בשלבים מאוחרים בסיפור, שם קרולין כותבת מכתב מהגלות לילדיה שנלקחו ממנה.

"סיפור מלכותי" הוקרן בפסטיבל ברלין משם יצא עם שני פרסים, לתסריט ולשחקן, מיקל בו פולסגארד המגלם את כריסטיאן. עם זאת, שני השחקנים הראשיים האחרים היו בעלי אפיל יותר משמעותי – קרולין גולמה על ידי אליסיה ויקנדר השוודית בת ה-24, ממש באותה שנה בו קיבלה את תפקידה של קיטי בעיבוד המרהיב של ג'ו רייט ל"אנה קארנינה", נוסקת במהירות לקריירה בינלאומית, ותוך שלוש שנים מהנקודה הזו תזכה באוסקר על "הנערה הדנית"; ויוהאן אותו שיחק מאס מיקלסן, כנראה השחקן הנורדי הגדול ביותר של התקופה, ואולי גם היום. את מיקלסן פגשנו פה בעבר עם "אחרי החתונה", ולמרבה השמחה נפגוש אותו שוב בפרק הבא.
בעונת הפרסים האמריקאית היה "סיפור מלכותי" מועמד לגלובוס הזהב ולפרסי בחירת המבקרים.

נורבגיה – "קון-טיקי" (Kon-Tiki)

בין המועמדים "סיפור מלכותי" ו"קון-טיקי", יחד עם "המעמקים" האיסלנדי שהיה בתשיעייה, נראה שהמדינות הנורדיות באו להרשים עם הפקות עצומות, מהגדולות ביותר של התחרות השנה.
"קון-טיקי", המועמדות החמישית של נורבגיה, החזירה אותנו לסרטים הראשונים שלה שקסמו לאקדמיה – דרמות הישרדות בתנאי שטח קיצוניים כמו "תשע נפשות" (1957) ו"מורה הדרך" (1983).
האנקדוטה המרכזית לגבי המועמד הנורבגי הוא שאם אינני טועה, זו הפעם הראשונה שאחד ממועמדי הסרט הבינלאומי מבוסס על סרט תיעודי זוכה באוסקר. מדובר בדוקו שבעצמו נקרא "קון-טיקי", המנצח של קטגורית הסרט התיעודי באורך מלא אי שם ב-1951, לא הרבה אחרי האירועים המתוארים בו. את הסרט התיעודי ביים תור היירדאהל, האיש שעומד במרכז הסרט הנוכחי שמועמד לאוסקר הבינלאומי. עם זאת, באותן שנים האוסקר הלך למפיק, לא לבמאי, ולכן נמענו מסיטואציה בה מועמד לאוסקר הבינלאומי מביא את סיפורו של זוכה אוסקר בעצמו.
מה שעוד מצחיק בהקשר של המועמדות הנורבגית, היא שזו הייתה בעצם תמונת מראה לאחד מסרטי האוסקר הגדולים של אותה השנה, "חיי פיי", שסיים את הטקס עם ארבעה אוסקרים כולל בימוי. כולם אהבו רפסודות על מים סוערים ב-2012. אני באופן אישי העדפתי את זו שיש עליה חמישה נורבגים בלבוש מינימלי, אבל לכל אחד מה שעושה לו את זה.

"קון-טיקי" מודל 2012, שלפני האוסקר צבר מועמדות לגלובס הזהב, הוא הפקה מדהימה שמשחזרת את המסע שהוביל החוקר והאטנוגרף תור היירדאהל ב-1947, להוכיח שהאיים הפולינזים אוכלסו על ידי ילידים מדרום אמריקה, ולא מאסיה כמו שכולם חשבו. טיפשונים שכמותם.
בתחילה התיאוריה של תור זכתה לבוז מהקהילה המדעית, אבל הנורבגי הגבוה, שטען ש"האוקינוס אינו גבול אלא דרך" (משפט מהמם) החליט להוכיח שכולם טועים על ידי ניסיון לשחזר את הדרך שעשו אותם ילידים בעזרת אותם אמצעים שהיו להם – כלומר, רפסודת עץ ולא יותר מזה. היירדאהל אוסף סביבו חבורה של חבובים עם שיזוף אלוהי ועוד כמה איכויות, והם יוצאים למשלחת המסוכנת באמצע לב ים.
את הסרט ביימו יואכים רונינג ואספן סנדברג, שכבר היו מוכרים לקהילת הקולנוע העולמית עם סרט הביכורים המקסיקני-אמריקאי שלהם "שודדות" בכיכובן של פנלופה קרוז וסלמה הייק. "קון-טיקי" לא נעלם מעיניהם של מנהלי האולפנים ההוליוודיים, והצמד נלקח היישר לתעשיית הסרטים האמריקאית שהחזירה אותם ללב ים עם "שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר" (החמישי במותג) שהיה להצלחה עצומה. ההמשך היה קצת פחות מעודד, כשהשניים היו חתומים על סרט ההמשך ל"מליפיסנט" ולאחרונה לעוד חלק בעולם הקולנועי המתפורר של "טרון".
את תור גילם פול סוורה האגן ולצדו אנדרס באסמו כריסטיאנסן, טוביאס סאנטלמן, וגוסטאף סקארסגארד (הבן של סטלאן, אח של אלכסנדר וביל) שזו הפעם השנייה שהוא צץ בפרויקט, אחרי מועמד שוודיה של 2003, "רוע".

נורבגיה – "קון-טיקי"

צ'ילה – "לא" (No)

ברכות לצ'ילה שהצטרפה למועדון המוזהב עם מועמדותה הראשונה. למרוץ האוסקר היא נכנסה קצת מאוחר, בתחילת שנות התשעים, אבל לא הצליחה לשכנע את המצביעים עד "לא", הסרט עם השם שהכי סיוט לחפש באינטרנט.
כמו דנמרק ונורבגיה, גם צ'ילה הייתה מועמדת עם סרט המבוסס על סיפור אמיתי, אבל כזה מההיסטוריה היותר קרובה. 1988, למעשה. אז, תחת ממשל פינושה, התנהל בצ'ילה משאל עם לגבי המשך כהונתו של הדיקטטור, אירוע שהיה ברור שנתפר לתת לגיטימציה למשטר האפל שרצח והעלים אזרחים במשך 15 שנה. מה שהחוליירות של פינושה לא לקחו בחשבון הוא פרסומאי בשם רנה סאוודרה, שנשכר להרים קמפיין פרסומי אנטי-פינושה, "הצביעו לא", כלומר לעודד בחירות דמוקרטיות, ועלה על רעיון מבריק למכור את סיום הדיקטטורה כמו קוקה-קולה. ככל שהקמפיין המשיך וצבר הצלחה, כך חייו של סאוודרה ומשפחתו עמדו בסכנה, אבל האנשים שהאמינו בדמוקרטיה וחופש לא התקפלו, גם כשרדפו אותם, גם כשהכו אותם ברחוב.

אני ממש מתחנן מכל ישראלי שקורא את הטקסט הזה לצפות ב"לא" עוד היום. לא משנה באיזו דרך, בבקשה תעשו את זה. זה חשוב.

"לא" היה סרטו הרביעי של הבולט בבמאי צ'ילה, פבלו לאריין (הוא נשלח בעבר לאוסקר עם "טוני מנרו"), אז בן 36 בסך הכול, והוא בחר בגישה סגנונית מאוד יוצאת דופן לסרט: "לא" מצולם כמו ממצלמת טלוויזיה ישנה, כזו עם מסך מרובע, שוליים מטושטשים וצבעים דהויים ונמרחים. קשה לתאר כמה זה אפקטיבי, גם אם בטח עלה לסרט בכמה צופים (ואולי כמה הצבעות באוסקר). כנראה כדי לתת קונטרה למראה החזותי המאתגר ובכל זאת למשוך צופים, לאריין תפס את גאל גרסיה ברנאל לתפקיד הראשי של סווארדה, השחקן המקסים שכבר נכח בשני מועמדים בינלאומיים מטעם מולדתו מקסיקו ("אהבה נושכת", "חטאו של האב אמארה") וכבר היה כוכב בינלאומי אהוב ("בבל", "דרום אמריקה באופנוע"). כמו תמיד, ברנאל מעולה גם פה.
"לא" עשה את בכורתו בפסטיבל קאן אבל לא בתחרות הרשמית, ולהוציא תמיכה מכמה תאי מבקרים מוניציפליים בארה"ב (סן דייגו, ג'ורג'יה) וה-NBR, לא נכח בעונת הפרסים עד המועמדות לאוסקר.

קנדה – "מכשפת מלחמה" (War Witch / Rebelle)

בין 2010 ל-2012 הצליחה קנדה להיכנס ברצף לפרס הסרט הבינלאומי, אבל כנראה שבזבזה את כל מטבעות המזל שלה, כי מאז – ונכון ל-2026 – לא הצליחה לחזור לאוסקר. לכן בשלב זה של הפרויקט אנחנו נפרדים ממנה אחרי שש מועמדויות וזכייה אחת ("שיחות נפש" ב-2003).
"מכשפת מלחמה" מסמן את הפעם השנייה שקנדה נכנסת לאוסקר בזכות סרט שמתרחש ביבשת אחרת. אחרי "מים" ב-2005 שהביא נראטיב הודי, הפעם קנדה החליטה לייצג את אפריקה בסיפור מצמרר על ילדותה של קומונה, שהכפר בו חיה נטבח על ידי כוחות המורדים, והיא נאלצת להרוג את הוריה. קומונה מצטרפת בעל כורחה למורדים כחיילת, וכשמפקדיה מאמינים שהיא בעלת כוחות נבואיים היא מקודמת להיות לצדו של המפקד. משם מתרחשים הרבה דברים אכזריים שלא אפרט, אבל כן אומר שהם די גורמים לאבד אמון באנושות.

את הסרט ביים וכתב קים אנגויין הקוויבקי, ואת בכורתו ערך בפסטיבל ברלין, שם זכתה רייצ'ל מוואנזה המגלמת את קומונה בפרס השחקנית הטובה ביותר. היא גם קיבלה פרס מטעם פסטיבל טרייבקה, יחד עם פרס חבר השופטים לסרט. "מכשפת מלחמה" היה מועמד גם לפרסי הקולנוע העצמאי, והיה ברשימות הזרים המצטיינים של ה-NBR.

צ'ילה – "לא"

הזוכה

אוסטריה – "אהבה" (Amour)

ב-2012 עשה הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה מהלך שהצליחו רק שני אנשים לפניו, כאשר זכה פעמיים רצוף בפרס דקל הזהב של פסטיבל קאן. הכוונה היא לא לשנתיים רצוף, אלא לרצף הפילמוגרפיה של הבמאי אחרי שסרטו הקודם, "הסרט הלבן" (שגם היה מועמד לאוסקר) זכה בדקל הזהב ב-2008.
אלו שעשו זאת לפניו היו בילה אוגוסט השבדי ("פלה הכובש" ו"כוונות טובות"); ואמיר קוסטוריצה ("מסע העסקים של אבא" ו"מתחת לפני השטח"). אל השניים האלו יצטרף בעתיד שבדי אחר, רובן אוסטלונד בזכות "הריבוע" ו"משולש העצבות".
"אהבה" הפך להיות זוכה דקל הזהב השישי שממשיך משם אל זכייה באוסקר הבינלאומי, והראשון שעשה זאת מאז 1988 (ניחשתם נכון, זהו "פלה הכובש"). האחרים עד לאותה נקודה, אגב, הם "תוף הפח" הגרמני, "גבר ואישה" הצרפתי גם לו קשר עקיף ל"אהבה" שאזכיר עוד רגע, "שומר ההבטחות" הברזילאי, ו"אורפיאוס השחור" הצרפתי-ברזילאי.

סרטו של האנקה הגיע לאוסקר רכוב על כרכרות ניצחון שהתחילו בריביירה הצרפתית והמשיכו עד הטקס בלי לאבד מומנטום. האנקה לא רק נתן לאוסטריה את האוסקר השני שלה (אחרי "הזייפנים" ב-2007), אלא גם הביא ל"אהבה" ארבע מועמדויות נוספות: התסריט המקורי, הבימוי, השחקנית הראשית ואפילו הסרט הטוב ביותר. אם כבר שכחתם את הפתיחה לפרק – ובצדק, עבר הרבה זמן – זהו הסרט הראשון מאז "נמר דרקון" בשנת 2000, והחמישי בסך הכול עד לאותה נקודה, שעשה את הדאבל הזה.
אחרי דקל הזהב, "אהבה" צבר כל כך הרבה פרסים שהוא כנראה היה הסרט הבינלאומי המעוטר ביותר של 2012. מעבר לפרסי הביקורת המוניציפליים (שם "אהבה" די סחף), הוא זכה בפרסי הסרט הזר והשחקנית הראשית של הבאפט"א, בפרס בחירת המבקרים, ארבעה פרסי הקולנוע האירופאי (סרט, בימוי, שחקן, שחקנית), בגלובוס הזהב ובפרסי הקולנוע העצמאי בין היתר. בנוסף הוא גם היה להצלחה קופתית יפה – מדהימה למעשה, במיוחד בהתחשב בתכנים שלו – וניצב כאחד מאירועי הקולנוע של השנה.

רגע לפני עלילת הסרט, קצת מההיסטוריה הלא רחוקה: בשנת 2004 שלחה אוסטריה לאוסקר את סרטו המהולל של האנקה "מחבואים", אבל האקדמיה פסלה אותו מכיוון שהוא לא דבר בשפה הרשמית של המדינה המגישה. המהלך הזה זכה להתנגדות ערה ובעקבותיו חוקי האוסקר השתנו. כך, החל מ-2005, הותר למדינה להגיש סרט באיזו שפה שבא לה, כל עוד חמישים אחוז מהדיאלוגים בו אינם באנגלית. כך האנקה הצליח בעקיפין לייצר שינוי משמעותי באוסקר, ושמונה שנים לאחר מכן לזכות כנציג מדינה דוברת גרמנית בזכות סרט דובר צרפתית עם שחקנים צרפתים, ממש כמו זה שנפסל ב-2004. עם "מחבואים" היו אלו ז'ולייט בינוש ודניאל אוטיי המתמודדים עם איום חיצוני המפר של שלוותם הבורגנית. הפעם אלו עמנואל ריבה וז'אן-לואי טרינטיניאן המתמודדים עם איום פנימי המפר את שלוותם הפנסיונרית.
שני השחקנים הוותיקים מגלמים את אן וז'ורז', זוג צרפתי חביב שגר בדירה נאה בפריז, חיים את חייהם די בנעימים, נהנים מהופעות תרבות ומביכורים תכופים של ביתם היחידה. הדברים משתבשים כאשר מצבה הבריאותי של אן מתדרדר במהירות, בהתחלה שבץ וניתוח שמביא לשיתוק חצי גופה, ומשם התפוררות קוגנטיבית ששוללת ממנה את כל האור שהיה בחייו של ז'ורז', לו לא נותר אלא לעמוד מהצד ולראות את החצי השני שלו מאבד שליטה על חייו. הסרט עצמו נפתח באנשי כוחות הצלה שפורצים לדירתם של אן וז'ורז', הוא לא נמצא באיזור, והיא מוטלת במיטתה ללא רוח חיים. כלומר, לא באנו ליהנות.
לא שזה מפתיע, כן? לכל אדם שמיודע בקולנוע, סמיכות המילים "אהבה" לצד "מיכאל האנקה" אמורה לגרום לרוץ רחוק בבהלה.

לצד טרינטיניאן וריבה מככבים בסרט איזבל הופר ויונה. הצילום הוא של דריוס קונדי ("שבעה חטאים", "דליקטסן", "מרטי סופרים"), העריכה של נאדין מיוז ומוניקה ווילי, העיצוב של ז'אן-ונסן פוזו ("ילדותו של מנהיג", "העיר האבודה זי") והתלבושות של קת'רין לטרייה (המועמדת לאוסקר על "קוקו לפני שאנל"). אין מלחין. מוזיקה זה לחלשים.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

על אף שהיה ברור לחלוטין ש"אהבה" הולך לקחת את פרס הסרט הבינלאומי (לא מעט גם הימרו עליו בקטגוריות אחרות כמו תסריט מקורי ושחקנית ראשית לריבה, שבערב הטקס חגגה את יום הולדתה ה-86), בטח בהתחשב במועמדותו לפרס הסרט הטוב ביותר, אם עושים זום-אאוט ומביטים על ההיסטוריה של הקטגוריה, זה הכול חוץ ממובן מאליו.
לא רק ש"אהבה" הוא דרמת החדר הראשונה שזוכה (להוציא כמה דקות קלות בהתחלה, כל הסרט מצולם בדירה אחת), אלא גם שהאקדמיה סטטיסטית לא הכתירה יותר מדי סרטים כל כך מייאשים. על אף כל השואה והמלחמות שהיינו צריכים לעבור כאן, בסופו של דבר המנצחים הם סרטים די אופטימיים. "אהבה" הוא כנראה הסרט הכי מדכדך שזכה עד לאותה נקודה, עם פייט ראוי מצד "מסע של תקווה" זוכה שווייץ של 1990. גם את "צוצי", "שטח הפקר", "מפסיטו", "החנות מעבר לפינה", "ימי ראשון עם סיבל" ושני זוכי ברגמן "מעיין הבתולים" ו"מבעד לזכוכית האפלה" אפשר להזכיר בהקשר הזה. זו כמות די זעומה יחסית ל-57 שנות הפרס.
אני מאמין שהסיבה המרכזית שהביאה לניצחון "אהבה" הייתה התמיכה הבינלאומית החזקה מאחוריו. האקדמיה התפתחה והשתנתה באותן שנים, בטח אל מול הביקורת שזכתה מקהילת הקולנוע העולמית, והתחילה לשים לב על מה כולם מדברים ומה הבון-טון הכללי. זה לא רק זה, כמובן. "אהבה" בהחלט סחף את האקדמיה בזכות איכויותיו, ולראייה שאר מועמדויותיו המרשימות, אבל נראה שבלי קשר ומקביל, האוסקר עבר תהליך שסנכרן אותו עם המתרחש מחוץ לגבולות הוליווד, וזו בהחלט מגמה שתמשיך גם לשנים הבאות.

בכל אספקט, טוב עשתה האקדמיה שנתנה את האוסקר ל"אהבה", ואני בטוח שהרבה מאוד עוקבי אוסקר חששו שכמו במהלך העשור הקודם, שוב סרט מהולל ואומנותי שמאתגר את צופיו יפסיד לסרט יותר קל לעיכול ונוח לצפייה. הניצחון הזה החזיר את האמון בקטגוריה הזו, במיוחד כשמאחורי הזוכה עמד במאי שזכה למעמד של מאסטר, ועוד כזה שסגנונו הקולנועי בדרך כלל רחוק ממה שהאוסקר נוטה להעריך, לפחות באותה התקופה.
אך בזמן שזו הייתה נשימה לרווחה, בטח באקדמיה עצמה, אני מרשה לעצמי להכניס קצת כאוס לעניין ולשאול – האם הגיע לו לזכות?

בשונה מהמועמד הצ'יליאני, התשובה המיידית חייבת להיות "כן", או שזה אני נבהל כרגע ממה שכתבתי. "אהבה" היה לחביב המבקרים ומעניקי הפרסים, ואפילו הצליח מאוד אצל הקהל, שזה בכלל הלם כי בחיי שאני לא מבין. כלומר, אני מבין את הסינפילים ומסקרי הקולנוע שבאו לצפות בו. אבל צופים מן השורה? מה יש להם לעשות שם?

קל להבין מדוע האנקה עשה את "אהבה". קודם כל, זכותו לעשות מה שהוא רוצה כמובן, אבל הנושא הזה של אימת הזקנה ומשגי הגוף הוא משהו שהרוב המוחץ של בני האדם יעברו, בין אם על בשרם או אצל יקיריהם. זו חוויה אנושית שלא מדברים בה מספיק, והקולנוע והאומנות בכלל ראוי שיתמודדו עם זה. ואם זה מובא דרך קולנוען כל כך מוכשר כמו האנקה, מה טוב.
העניין הוא ש"אהבה" הוא עינוי. פיזי. מהדקות הראשונות בהן האנקה חושף את העתיד הנורא לבוא, זה ממשיך באיטיות מורטת עצבים רגע אחרי רגע, כאשר אישה שנראית סימפטית למדי מאבדת את כל מה שהפך אותה למי שהיא, והגבר שאוהב אותה מתפורר בעקבותיה. והנה אני אגיד את זה, "אהבה" על השעתיים וקצת שלו לא הצליח לעניין אותי לכל אורכו, למעשה אפילו לא ברובו. המשחק המעולה, העיצוב האומנותי כמעט מכושף למרות שמדובר בדירה ריאליסטית, והצילום מבחינתי יכול לקחת אוסקר בעצמו. ועדיין, האם זה סרט שאני רוצה לראות? לא. אני אעדיף את "האבא" שהביא לאנתוני הופקינס את האוסקר השני שלו. אני אפילו אקח את "מערבולת" של גאספר נואה, שהוא בעצם "אהבה" רק ממעמקי הגיהנום, משולל מכל אנושיות שהאנקה הביא. לפחות באלו אני מרגיש שאני צופה בסרט, ולא שמטביעים אותי בכיור.

עוד משהו שאני לא מבין, ואני מבטיח לסיים פה, הוא ההתלהבות מהופעתה של עמנואל ריבה. אז רק כדי לייצב את הקרקע, ריבה מצוינת בסרט, והיא נדרשת להופעה פיזית שאין ספק שהייתה קשה ומאתגרת. העניין הוא שבגלל אופי התפקיד שלה היא בעיני שחקנית משנה בכלל, ואני לא מבין את התמיכה שלה בפרס הראשי, לשם נכנסה על פני צרפתייה אחרת ראויה יותר בעיני, מריון קוטיאר של "חלודה ועצם".
אם הייתה לוקחת על עצמה קמפיין של תפקיד משנה, הייתי מציב את ריבה בקטגוריה הייעודית במקום סאלי פילד ב"לינקולן" או ג'קי וויבר ב"אופטימיות היא שם המשחק". גם על הלן האנט של "מפגשים" יכולתי לוותר (למרות שזו מועמדות משמחת) והייתי מכניס את ריבה לצד המועמדות הסופיות איימי אדמס ("המאסטר") ואן הת'וואי ("עלובי החיים", שגם זכתה, למרות שאני הייתי נותן לה את המועמדות על "עלייתו של האביר האפל"), יחד עם פולין קולינס ("קווארטט") וקורינה מסיירו ("חלודה ועצם").
הסיפור עם ריבה עוד יותר מתסכל בהתחשב בהתעלמות ז'אן-לואי טרינטיניאן שצריך לסחוב הרבה יותר, ועושה את זה הרבה יותר טוב.

מה שמצחיק, נגיד, הוא שמדובר בשידור חוזר של מה שקרה ב-1966: זכה האוסקר הבינלאומי של אותה שנה היה "גבר ואישה", סיפור אהבה צרפתי בכיכובו של טרינטיניאן, כשדווקא השחקנית לצדו (אז אנוק איימה, הפעם עמנואל ריבה) הייתה מועמד לפרס השחקנית הראשית כשהוא בכלל זה שהיה צריך לקבל אוסקר. מקווה שהוא לא היה מריר על זה.

אבל אפילו אחרי ההכרזות האלו – שלא הוסיפו לי כבוד, אני יודע – "אהבה" הוא עדיין המקום השני שלי. ולא שהסרטים האחרים לא טובים. להוציא אחד מהחמישייה עליו נדבר בהמשך, מדובר בקטגוריה יחסית חזקה. זה פשוט ש"אהבה" באמת בלתי נמנע. צפיתי בו יותר מפעם אחת, נרתעתי והשתעממתי ממנו בשתי הפעמים, אבל אני עדיין לא יכול להתכחש לעוצמות שלו.

ההצבעה שלי ב-2012 הייתה הולכת בלי מחשבה בכלל ל"לא" הצ'יליאני, וזה לא בהכרח קשור לפריזמה הנוכחית שלי כישראלי ב-2026. אהבתי אותו גם כשראיתי אותו בקולנוע בשנת יציאתו הרבה לפני שמדינת ישראל הפכה לפח אשפה בוער, כי זה פשוט סרט מעולה. הוא כתוב נהדר, משוחק נפלא, וגם אם הבחירה האומנותית בצילום הווידאו לא עושה חיים קלים, היא נותנת תבלין שמבדיל אותו משאר הסרטים האקטיביסטיים. "לא" הוא גם סיפור מעולה וסוחף וגם סרט חשוב. ברוב הפעמים המשוואה הזו נוטה יותר לכיוון צד אחד מאשר השני.
אדגיש שוב, הסרט הוא בעיני חובת צפייה בהרבה יותר מאספקט אחד.

נציגי סקנדינביה גם הם סרטים מאוד טובים וראויים לצפייה, אבל אחד מהם פותח פער קטן מזה שלצידו.
"סיפור מלכותי" הדני הוא דרמת תלבושות נאה מאוד, אבל לא הרבה יותר מזה. חשוב לי להדגיש שאני רחוק מלזלזל בזה. לעשות סרט טוב זה הדבר הכי לא מובן מאליו, ולהרים הפקה כל כך מפוארת זה רמות אחרות. העניין הוא, ואני לא מרגיש טוב לכתוב את זה, פשוט ראינו כאלה. המון. בקטגוריה הזו ומחוצה לה. "סיפור מלכותי" מצליח נהדר בכל אספקט, אבל מרגיש כמו טריטוריות כבושות. כל השחקנים מצוינים, ובאמת שקשה למצוא מילים לתאר את יופיים של הסטים והתלבושות, והוא יופי של המלצה לאנשים שרוצים קצת קולנוע איכות בינלאומי אבל לא לגמרי בקטע של משהו כמו "אהבה". זה פשוט לא משהו שמסעיר אותי יותר מדי, ובאופן אישי גם לא כל כך הבנתי למה הסרט בחר לפתוח עם חלקים מאוחרים של הסיפור, שקצת הורסים את המתח (אני מניח שהדנים מכירים את הסיפור הזה היטב, אז זה בטח לא בתחומי הספויילר). קשה לומר שהסיפור החזיק אותי בזמן שידעתי לאן הוא מתקדם.
אבל אלו מילים של צופה מפונק, אני יודע. המועמדות של "סיפור מלכותי" ראויה ביותר אבל בעיני היו מעניינים יותר לקטגוריה הזו באותה שנה כמו "ברברה" הגרמני, "בצללים" הצ'כי, "זו רק הרוח" ההונגרי או "מעבר לגבעות" הרומני. האמת שהאקדמיה כנראה הרגישה כמוני כי כאמור זאת דרמת התלבושות האחרונה שהייתה מועמדת.

המקרה של "קון-טיקי" קצת אחר כי גם אם מדובר בתבנית ז'אנרית של דרמת הישרדות, יש לו הפקה וסיפור שאני לא זוכר הרבה כמוהם. מעניין מה היה קורה אם מיראמקס, שרכשה את זכויות ההפצה של הסרט, הייתה מוציאה אותו לקולנוע בארה"ב במהלך 2012, לצד "חיי פיי", ולא שנה לאחר מכן. אולי בעצם התשובה בגוף השאלה: הם ידעו שהצופים יעדיפו את הרפסודה דוברת האנגלית המבוססת על ספר מצליח, וזו הנורבגית תשקע במצולות.
מכיוון שיש לי את הפריבילגיה לא לחשוב על הכנסות בקופות, אני לא יכול להמליץ יותר על "קון-טיקי", סרט הרפתקאות כמו של פעם אבל מרשים וחדשני באותו הזמן. ובאיזשהו מקום גורם לי להיות מבואס קלות על המשך הקריירה של הבמאים רונינג וסאנדברג. אני בטוח שהם נהנים מלהתגלגל בכסף המתוק של הוליווד, אבל נראה שהם יכלו לעשות דברים יותר מעניינים מסיפור המקור של מליפיסנט (לא סרט מאוד רע, אגב).

כך יוצא שהסרט היחיד מחמישיית 2012 שאני לא יכול לעמוד מאחוריו כלל הוא "מכשפת מלחמה" הקנדי. כמו שאר המועמדים גם בו צפיתי פעמיים – סמוך לשנה בה נולד, ואז שוב לקראת כתיבת הפרק – ודעתי עליו נותרה זהה. לא זרמנו הוא ואני.
דבר ראשון שצריך לומר, וזה משהו שכבר יצא לי להזכיר בעבר ("צוצי", "מים", "בעולם טוב יותר"), הוא שיש בי חשדנות מאוד גדולה לבמאים לבנים ו/או מערביים שלוקחים על עצמם להביא נראטיב של מדינות נחשלות, ולרוב מתגלה שהיא מוצדקת. אני לא מכיר את קים אנגויין הבמאי ובטח לא מכיר את התרבות האפריקאית, אבל החוויה שמתקבלת מ"מכשפת מלחמה" מאוד לא נוחה באופן שבו מיוצגים האפריקאים, שהם או קורבנות אומללים או שרי מלחמה אכזריים. מעט מאוד מורכבות יש בדמויות האלו. "מכשפת מלחמה" זה ברמת "ספר המורמונים", רק שפה הבדיחה היא לא העליונות הלבנה. יכול להיות שכל דבר ב"מכשפת מלחמה" אמין ונכון, אבל מספיק שיש צרימה אפילו קטנה, והכול מתפורר. בהתחשב בכך שבחור קנדי וכתב וביים את הסרט, לי קשה לעשות את ההפרדה.
אבל עם יד על הלב כנראה שלא הייתי מתייחס לזה באריכות אם הסרט היה עובד, או במינימום מעניין. לצערי זה לא המצב. רייצ'ל מוואנזה בהחלט מדהימה בתפקיד הילדה האומללה במרכזו, אבל לא מצאתי הרבה יותר מדי ערך מוסף מעבר לכמה זוועה לחיות באפריקה. אי אפשר לבוא בטענות לעשייה עצמה, הסרט בהחלט נראה טוב, אבל זה הכי רחוק שאני יכול לעמוד לצדו.
בשבילי "האישה ששרה" נותר הטוב ביותר בין מועמדי קנדה, כאשר שני האחרונים ברשימה הם "מכשפת מלחמה" ו"שיחות מלוכלכות".

בפרק הבא שיאנית הקטגוריה שלא שמענו ממנה כבר עשור חוזרת לסיבוב ניצחון, מדינה חדשה מצטרפת עם מועמדות בכורה, וגם גיחה פלסטינית, מאס מיקלסן ומזמורי בלו-גראס לנשמה.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-2012:
צרפת – 36 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 27 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 17 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 14 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
ישראל – 10
דנמרק – 9 (מתוכן 3 זכיות)
פולין – 9
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
מקסיקו – 8
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
קנדה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 6
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוון – 5
נורבגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
אוסטריה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אירן – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פלסטין – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
צ'ילה – 1
קובה – 1
קזחסטן – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009,
2010, 2011