פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 36: שנת 1991

ייתכן ואצטער מאוד על המנחוס הזה שאני עומד לעשות כרגע, אבל איזו פתיחה מרהיבה הייתה לניינטיז באוסקר הבינלאומי. שנתיים רצוף, זו הקודמת וזו הנוכחית, שמורכבות רק מסרטים טובים או לפחות ראויים. הסיבה שאני חוגג את זה עכשיו היא כי הצצתי במה שעומד לקרות בפרק הבא ואני חושב שאני מתקדם לקטסטרופה קיצונית, אבל אין מה לחשוש מזה בשלב הזה. מה שיגיע יגיע.
אם להתרכז בהווה, בשנת 1991 נכנסו כרגיל חמישה סרטים לפרס הסרט הבינלאומי (זה לא יהיה המצב בשנה הבאה), שניים מהם מאת קולנוענים ידועים ומוערכים, מדינה אחת בהופעה נדירה ראשונה ואחרונה (נכון ל-2025), וזוכת עבר עם מועמדותה האחרונה בהחלט. ושוב, אדגיש את זה כי אני לא חושב שזה קרה מאז הסיקסטיז, שנה שנייה ברציפות שכל הסרטים עובדים טוב, לכל הפחות. מה שכן, לפחות שלוש חיות מתות בקבוצה הזו, ולא אשקר, נאלצתי להקפיץ לעיתים כמה שניות קדימה.

ואם כבר חיות, גם באוסקר הכללי הטקס ה-64 היה אחד הבלתי נשכחים עם הזכייה ההיסטורית של "שתיקת הכבשים", שהתקבל למועדון מצומצם של שלושה סרטים בלבד שזכו בכל חמשת האוסקרים הגדולים (סרט, בימוי, שחקנים ראשיים, תסריט) יחד עם "זה קרה לילה אחד" ו"קן הקוקייה". אף סרט לא עשה זאת מאז. ובמוטיב החיות גם ראוי להזכיר שזאת השנה ההיסטורית של "היפה והחיה", מועמד האנימציה הראשון לפרס הסרט הטוב ביותר.
מעבר לחמשת המועמדים הבינלאומיים, הקולנוע שאיננו דובר אנגלית יוצג באוסקר בפרס התסריט המקורי, כאשר מועמדת העבר אניישקה הולנד ("קציר מר" מטעם גרמניה ב-1985) הייתה מועמדת לפרס התסריט המעובד על "אירופה אירופה" הגרמני-צרפתי-פולני, ו"מאדאם בובארי" מצרפת היה מועמד לפרס התלבושות.

צרפת עצמה לא הצליחה להיכנס לחמישייה עם "ואן גוך", ויחד אתה נשארו בחוץ אוסטריה, אלג'יר, ארגנטינה, ארמניה, בולגריה, בלגיה, ברזיל (עם "חשיפה", סרטו של וולטר סאלס ששלושים שנה קדימה יביים את הזוכה הברזילאי הראשון "אני עדיין כאן"), בריטניה, ברית המועצות, דנמרק, הודו, הולנד, הונגריה, ונצואלה, טייוואן, יוגוסלביה, יפן ("רפסודיה באוגוסט" של קוראסווה), מקסיקו, נורבגיה, סין, ספרד ("עקבים גבוהים" של אלמודובר), פולין ("החיים הכפולים של ורוניק"), פורטוגל, פרו, צ'ילה, קובה, קמבודיה, קנדה, קרואטיה, זוכת השנה שעברה שווייץ, וישראל שהגישה את "מעבר לים" של ינקול גולדווסר.

הונג קונג – "הפנסים האדומים"

המועמדים

איסלנד – "ילדי הטבע" (Börn Náttúrunnar / Children of Nature)

ב-1980 הצטרפה איסלנד למרוץ אל הזהב, ומאז הגישה באדיקות מרשימה סרט בכל שנה ושנה. עם זאת, היא הצליחה לבקוע את החומות רק פעם אחת, ב-1991, עם סרטו של של פרידריק ת'ור פרידריקסון, שבעצמו ניסה לייצג את איסלנד ב-1987 ואז עוד ארבע פעמים נוספות.
ראיתי רק חלק קטן מהנציגויות האיסלנדיות, כולן מהעת האחרונה ("איילים", "אישה במלחמה", "יום לבן לבן", "טלה" ו"ארץ אלוהים") כולם סרטים משובחים שהיו יכולים להיות מועמדים ראויים בעיני, אז מעניין אילו עוד פלאות מסתתרים שם, ובאותה נשימה למה האקדמיה לא מצליחה להתחבר לקולנוע האיסלנדי. מה שאני יכול לומר בוודאות, שלהוציא את "טלה", המועמד היחיד של איסלנד הוא בקלות המשונה ביותר מכל נציגיה שראיתי. הייתי מת לדעת מה קרה בהקרנות האקדמיה של הסרט הזה.

"ילדי הטבע" היה סרטו החמישי של פרידריקסון. הוא הוקרן בשלל פסטיבלי העולם וזכה בפרס המוזיקה של פרסי הקולנוע האירופאי. על פני פחות משעה וחצי, הוא גם אחת המועמדויות הקצרות ביותר של תולדות הקטגוריה.
הסרט נפתח בכפר קטן וכמובן יפהפה, שם ת'ורג'יר הקשיש מנהל את שגרת הבוקר שלו בחווה, מסדר את הבית, יורה בכלב שלו (חיה מתה מספר אחת מתוך שלוש), אורז מזוודה ונוסע באוטובוסים לעיר הגדולה שם גרה בתו עם משפחתה. המפגש מתנהל היטב, אבל כעבור כמה ימים של אירוח הוא מתבקש לעזוב בעיקר בגלל הנכדה המתבגרת הבלתי נסבלת שלו (אני עוד כעסתי עליו בגלל העניין עם הכלב אז מבחינתי הגיע לו) ונלקח לבית אבות שנראה נעים למדי. שם ת'ורג'יר נתקל באישה שהכיר בצעירותו, ויחד הם מתכננים לברוח מהמקום בחזרה אל נופי ילדותם. מהרגע הזה הסרט מקבל תפנית של ריאליזם פיוטי כאשר המציאות הולכת ונפרמת לה כולל, ואני חייב לומר שהייתי די מופתע לרמה שתהיתי אם אני מדמיין את זה, מחווה משונה שרומזת ש"ילדי הטבע" הוא חלק מהיקום המשותף של "מלאכים בשמי ברלין".

הונג קונג – "הפנסים האדומים" (Raise the Red Lanterns)

בפרק הקודם, של אוסקר 1990, כתבתי שהמועמד הסיני "ז'ו דו" כנראה היה במקום החמישי במרוץ השנתי לאוסקר. עכשיו אני קצת מפקפק בזה, כי נראה שהאקדמיה האמריקאית חיבבה אותו יותר ממה שנדמה. זאת בגלל שהם אפילו לא התאפקו שנה מלתת לז'אנג יימו, הבמאי של "ז'ו דו", מועמדות נוספת לסרט עם אותה שחקנית ראשית (גונג לי האחת והיחידה) ובגדול אותו סיפור ואותו סגנון. ההבדל המרכזי הוא שהפעם הסרט מייצג את הונג קונג, מדינה שיחסיה עם סין לכל הפחות מורכבים.

כמו איסלנד, זוהי כניסתה הראשונה של הונג קונג לאוסקר – הפעם הראשונה מאז 1986 ששתי מדינות חדשות מאכלסות את החמישייה. בשונה מאיסלנד, הונג קונג תחזור לאוסקר עוד פעמיים בעתיד, הבאה ממש לא רחוקה.
וכמו ב"ז'ו דו", גם ב"הפנסים האדומים" לוקח ז'אנג יימו את גונג לי אל נישואים כפויים ונצלניים במקום מבודד אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת. הפעם היא שונגליאן, סטודנטית בת 19 שבעקבות מות אביה משפחתה איבדה את נכסיה, והיא נאלצת לעזוב את הלימודים לטובת נישואים עם בעל אדמות עשיר. היא נשלחת למבצר שלו, שם היא מגלה שהיא האישה הרביעית של האיש. מעבר לשעון המתקתק של ההיריון, שונגליאן מתמודדת גם עם שלוש הרעיות האחרות, מגלה שמי שחשבה שאפשר לסמוך עליה עלולה להיות הנחש אמיתי, ומוצאת את עצמה ברשת של תככים ומזימות על מנת לשמור על מקומה ומעמדה.

"הפנסים האדומים" (אל תתבלבלו עם נציג יוון מ-1963) היה לסיפור די גדול אחרי הקרנותיו בטורונטו ובפסטיבל ונציה, שם זכה בשלושה פרסים כולל אריה הכסף ליימו. הביקורות היללו אותו, ומאז ועד היום נוטה להופיע בהרבה מרשימות הסרטים הטובים ביותר אי פעם, בטח אלו שמתמקדים בסרטי סין והמזרח. אל האוסקר הגיע עם פרסי מבקרים לרוב, זכייה בפרס הצילום של מבקרי לוס אנג'לס ואגודת המבקרים הלאומית, ופרס הסרט הזר של מבקרי ניו יורק.

צ'כוסלובקיה – "בית הספר היסודי" (Obecná Skola/ The Elementary School)

פה אנחנו נפרדים לנצח מצ'כוסלובקיה שתהיה לה עוד שנה אחת על פני הגלובוס לפני שתתפרק ותהפוך למדינות שונות (צ'כיה וסלובקיה. על אחת מהן עוד נשמע בהמשך ובקרוב). בשנות השישים צ'כוסלובקיה הייתה אחת המדינות האהובות על האוסקר, כאשר על פני ארבע שנים בודדות הצליחה לזכות פעמיים ("החנות ברחוב הראשי", "רכבות שמורות היטב") ולהיות מועמדת פעמיים נוספות ("אהבותיה של בלונדינית", "נשף הכבאים"). כל הסרטים האלו, אגב, נשארו מוערכים ואהובים עד היום, ונחשבים לטובים שבסרטי האוסקר הבינלאומי.
אחרי שנות השישים האקדמיה הפנתה את גבה אל המדינה, מעניקה לה רק שתי מועמדויות נוספות, "כפר קטן שלי" ב-1986 ו"בית הספר היסודי" ב-1991, שתיהן הסתיימו בהפסד.

שירת הברבור של צ'כוסלובקיה באוסקר מגיעה מהבמאי יאן סווראק על פי תסריט של אביו, זדאנק סווראק (שכתב את המועמד הקודם, "כפר קטן שלי"). הסיפור מתרחש בתקופה קסומה ומצומצמת למדי בהיסטוריה של המדינה, ממש בין נפילת הנאצים ועליית הקומוניזם. בהתחשב בזהות התסריטאי, לא מפליא שכמו המועמדות הקודמת שלה, גם הנוכחית מתרחשת בכפר קטן, הפעם דרך נקודת המבט של הילדים, במיוחד זו של אדה, ילדון חמוד שאביו הוא החשמלאי של המקום. אדה מבלה את ימיו במשחקי מלחמה עם חבריו, ובשעות הלימודים בהתעללות קיצונית במורה הצעירה שלהם. לאחר שהם מילולית גורמים לה לאבד את דעתה, מגיע לבית הספר מורה חדש, גבר הפעם, ולא סתם, אלא גיבור מלחמה קשוח. זה כמובן לא מתחיל טוב, כאשר הילדים הפוחזים בודקים את הגבולות, אבל לאט לאט המורה השרמנטי סוחף אותם, כמו גם את נשות העיירה, חלקן ייתכן וקטינות. לא משנה כרגע. במהלך השנה הזו יגלה אדה את העולם שסביבו, כאשר אף אחד לא יכול לדעת שהימים הטובים של צ'כוסלובקיה מתקדמים במהירות לקיצם.

צ'כוסלובקיה – "בית הספר היסודי"

שבדיה – "השור" (Oxen / The Ox)

שבע שנים אחרי הניצחון המזהיר (והאחרון, לשנת 2025) של שבדיה באוסקר הבינלאומי בזכות "פאני ואלכסנדר", היא נכנסה לחמישייה שוב, והפעם בזכות הצלם של כל זוכי שבדיה, סוון ניקוויסט. זה אמנם לא סרט הביכורים של אחד הצלמים הגדולים בתולדות הקולנוע (שבעצמו זכה באוסקר על "זעקות ולחישות" ו"פאני ואלכסנדר" הבגרמניים), אבל הוא הצטרף לקבוצה מצומצמת של צלמים מהוללים שעברו לכס הבימוי והביאו את מדינתם לאוסקר, כמו למשל ראול קוטאר של "הואה-בין" וברונו נוייטן של "קמיל קלודל". הבדל נוסף מהשניים האלו, הוא שניקוויסט בן ה-69 נשאר גם בעמדת הצלם. הוא לא ייתן לאף אחד לגעת במצלמה, זה די ברור.
ניקוויסט בהחלט לא התרחק הרבה משותפו אינגמר ברגמן, ויצר סיפור מוסר עגום ונוצרי למדי שמתרחש בשולי שבדיה הנושנה. הפעם ספציפית מדובר בסרט המבוסס על ספרו של סיב סדרינג שיצא לאור עשור לפני, ובו קורותיהם של הלגה רוס ואשתו אלפרידה, עובדי חווה של בעל אדמות בקהילה נוצרית אדוקה. האירוע הפותח מתרחש בערב חג המולד כאשר החורף קשה, אוכל אין, והתינוקת של הלגה ואלפרידה כמעט גוועת. ברגע של איבוד שפיות קל מדאגה למשפחתו, הלגה יוצא מהבקתה והורג בפטיש את השור של מעבידו (חיה מתה מספר שתיים), על מנת שיוכל להשאיר את יקירותיו בחיים. העדר הבהמה מתגלה במהרה, אך איש לא חושד בזוג האהוב, לפחות לא עד שהם מתחילים קצת להעלות בשר על העצמות ולהיראות פחות חיוורים. עם זאת, כל הזמן הזה, האשמה והחרטה על הגניבה והרצח ממעסיקם הנחמד-לרוב, מדרדר את מצבם הנפשי. אבל פשע סופו להתגלות, וכאשר הכומר המקומי מבין מה קרה, הוא מציע להלגה ללכת ולהתוודות מול הרשויות ולזכות את נשמתו. זה לא הולך מאוד טוב, והלגה מקבל מאסר עולם, כאשר אלפרידה נותרת לגורלה והוא לא משהו. בינתיים, הכומר טוב הלב מנסה להושיע את הלגה ולהביא לשחרורו המוקדם, סיכוי קלוש של המשפחה הקטנה להתאחד ולקבל מחילה.

מעבר לאוסקר, ועם ידע יחסית מצומצם בקולנוע השבדי של אותן שנים, לי "השור" מרגיש כמו העברת מקל, במיוחד בתחום השחקנים. השמות העצומים ביותר של הקולנוע השבדי (לפחות בזירה הבינלאומית) מקס פון סידו וליב אולמן (שניהם היו מועמדים לאוסקר בעצמם) חוזרים לשתף פעולה ככומר ואשתו, אבל הם דמויות המשנה. את הלגה ואלפרידה מגלמים סטלן סקארסגארד ממש בימים האחרונים לפני פריצתו לקולנוע האמריקאי ("סיפורו של וויל האנטינג", "הנוקמים") ובזמן שגידל את דור העתיד של שחקני שבדיה המפורסמים ביותר (אלכסנדר וביל); ואלפרידה היא אווה פרולינג בת ה-39, האמא הצעירה מזוכה האוסקר השבדי הקודם, "פאני ואלכסנדר".
זו הייתה מועמדותה העשירית של שבדיה, ובכך הצטרפה למועדון יוקרתי של חמש מדינות עם מספר דו ספרתי של מועמדויות.

הזוכה

איטליה – "מדיטרנו" (Mediterraneo)

ב-1991 עקפה איטליה את צרפת במונה הזכיות, וגם אם שנה לאחר מכן צרפת תשווה שוב, תוך כמה שנים בודדות איטליה תתקבע כשיאנית הזוכות של הקטגוריה. התואר הזה נשמר לה עד היום (2025), ועם 11 זכיות תחרותיות קשה לראות איזושהי מדינה מאיימת על מקומה בשנים הבאות. גם אם הקולנוע האיטלקי כבר ממש לא סמל האיכות שהיה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים.
"מדיטרנו" היה לזכייה השנייה של איטליה תוך שלוש שנים, והתשיעית בסך הכול. אבל לדעתי יש לסרט הזה תואר מאוד מובהק – זהו כנראה הזוכה האיטלקי הכי פחות מוכר ונזכר מכולם.

סרטו של גבריאלה סלבאטורס על פי תסריט של אנזו מונטלאונה, הוא סרט מלחמה ללא מלחמה, אבל כן החזיר את ימי מלחמת העולם השנייה לעמדת הזוכה לראשונה מאז "התקיפה" ההולנדי ב-1986. זה כבר הזוכה השישי שמתנהל בתקופה ההיא (גם הזכייה הבאה של איטליה תעסוק בה).
"מדיטרנו" נפתח בעיצומה של המלחמה, כאשר חולייה קטנה של חיילים איטלקיים (שכזכור, היו בצד הלא נכון של ההיסטוריה) נשלחת לתפוס עמדה באי יווני ולכבוש אותו עד להודעה חדשה. הקבוצה הדי קלולסית הזו, לא בדיוק גיבורי מלחמה קלאסיים, מגיעים למקום ומגלים שהוא נטוש לחלוטין, אבל זו רק אשליה. במהרה הם מבינים שהיוונים עדיין שם, ולא רק שהם אינם אויבים, אלא למעשה קהילה נעימה למדי. האיטלקים משתלבים היטב, אפילו לא שמים לב כמה זמן עובר בלי חדשות מהחזית. הם שוכחים לחלוטין מיהו אויב ומיהו בעל ברית, אבל כאשר החדשות מאירופה סוף סוף מגיעות, הם נאלצים לבחור בין החיים שבנו לעצמם לבין הבית שמחכה להם.
אגב, אם הייתם מסוקרנים – זהו הסרט השלישי עם חיה מתה, הפעם פרדה חמודה שנפרדת מעולמנו בטרם עת.

שבדיה – "השור"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אם מסתכלים על הנתונים היבשים, על פניו נראה כאילו המרוץ לאוסקר של 1991 היה די פתוח, להוציא כנראה את היציאה האיסלנדית "ילדי הטבע" שבכל שנה שעוברת נראית כמו מועמדות משונה יותר ויותר.
הנציג הצ'כוסלובקי "בית הספר היסודי" הגיע ממדינה שכבר קסמה לאוסקר בעבר, ויכלה בכיף שלה להמשיך את רצף הזוכים האחרון שעסקו בילדים חמודים בסיטואציות קשוחות ("פלה הכובש", "סינמה פרדיסו", "מסע של תקווה"); שבדיה הביאה עם "השור" תותח כבד למדי בדמות סוון ניקוויסט, מגובה בקאסט שחקנים שהוליווד אהבה והוקירה, בסיפור מלא משמעות ופאתוס; והונג קונג ו"הפנסים האדומים" הגיעו עם כל הפרסים והשבחים בעולם, פותחים פער יוקרה מאוד גדול מכל שאר המועמדים.
עם זאת, אחרי שבאמת רואים את כל חמשת הפרסים, אין פה באמת שאלה. האוסקר של 1991 היה שייך לאיטליה ברמה שאהיה מופתע אם בכלל מישהו איים עליה בשלב ההצבעות.

ענייני מלחמת העולם השנייה בהחלט היו חלק ממה שהטה את הכף לטובת איטליה, אבל בעיני זה אפילו לא החלק הכי משמעותי בזכיית "מדיטרנו". זאת מגמה שאני מאמין שנראה מרגע זה ועד פחות או יותר 2012, כשהסרט הכי מנחם, סוחף ומחזק ייקח את הפרס הגדול. אם זה נשמע מזלזל אני מתנצל. אנחנו נגיע לימים קשוחים מאוד בקטגוריה הבינלאומית, אבל 1991 בעיני איננה חלק מהם. נכון, אני אישית הייתי מצביע לסרט אחר מהחמישייה הנוכחית, אבל "מדיטרנו" הוא פשוט סרט כל כך נפלא, שאין דרך להתנגד אליו.
כשזה מגיע לקולנוע שלו, הנציג האיטלקי בשום אופן איננו סרט חשוב או מרהיב במיוחד, ועיקר הכוח שלו הוא באג'נדה האנושית והסנטימנטלית שלו. אבל כמה שהוא אפקטיבי. הוא בקלות הסרט הכי מצחיק שראינו בקטגוריה הזו שנים (מאז, נגיד, 1985 עם "שלושה גברים ועריסה". מי שצחק מנציג ספרד של 1988 "נשים על סף התמוטטות עצבים" שיהיה לו לבריאות), בטח מהמרגשים ביותר, וכל כולו פלא הומני אחד גדול. כמובן שכמו הרבה סרטים מהתקופה הוא מאוד התיישן בענייני פוליטיקת זהויות, אבל כן לזכותו הגדולה הוא הזוכה הראשון עם דמות גאה מוצהרת, והיא אפילו לא מגיעה כפאנץ'-ליין. למעשה, אמנם החייל הגיי שמאוהב בחברו למרות שאין לו סיכוי לא מקבל הרבה זמן מסך, אבל כשזה קורה מדובר בטיפול חמוד ורגיש למדי.
גם אם איננו מהסרטים החשובים אי פעם, או משהו שייכנס לרשימת צפיות החובה של תולדות הקולנוע, "מדיטרנו" הוא סרט נהדר וזוכה משובח.

איטליה – "מדיטרנו"

ההצבעה שלי, עם זאת, הייתה נודדת אל מחוץ לאירופה. בפרק הקודם מיקמתי את "ז'ו דו" של ז'אנג יימו כסרט הכי פחות אהוב עלי מהחמישייה (אם כי, כזכור, הרף היה גבוה), אבל כעת עם "הפנסים האדומים" הוא מבחינתי הראשון בקבוצה. אני יודע שזו קצת קלישאה מצדי לעמוד איתן לצד עולם הביקורת הבינלאומי שחגג את הסרט, אבל באמת שהכול הורווח ביושר.
בסופו של דבר, "הפנסים האדומים" הוא סרט קטן, ממש כמו "מדיטרנו". הוא מתרכז במספר דמויות מצומצם בלוקיישן מוגבל, מעמיד את גיבוריו במספר אתגרים ומבחנים לא פשוטים. האיטלקי בוחר בצד החומל והאוהב, כאשר ההונג קונגי עושה בדיוק את ההפך – מקלף את השכבות גם אם זה כואב, ומראה כמה בני האדם יכולים להיות זבל כשהם עם הגב לקיר. אל זה אפשר להוסיף שלמרות זירות ההתרחשויות המצומצמות, "הפנסים האדומים" עובר כמו אופרה, ממש כמו "ז'ו דו" אבל אפילו מרים יותר. הצילום, הסאונד והעיצוב מדהימים לכל הפחות, והדובדבן שמונח על כל הפלא הזה הוא גונג לי שקשה לתארה במילים. שחקניות אסייתיות הן ממש לא משהו שהאקדמיה טרחה להתמודד אתו אי פעם (על פי הוויקיפדיה, שש נשים אסייתיות היו מועמדות לפרס השחקנית הראשית – שלוש מהן אלו שר, סלמה הייק ונטלי פורטמן, אז אפשר להתייחס למספר הזה כמפוקפק במקרה הטוב), ועם כמה שאני מאושר על זכייתה של מישל יו בזכות "הכול בכל מקום בבת אחת", גונג לי הייתה צריכה להיות שם לפניה. אולי לא מול ג'ודי פוסטר של "שתיקת הכבשים" אבל נראה לי שעל "סיפור חיים" יכלה לגבור על ג'סיקה לאנג של "שמיים כחולים".

לפני שמגיעים לשלושת הנותרים, חשוב לומר שמקסימים וראויים ככל שיהיו, אף אחד מהם לא מתקרב לנציג פולין שנותר בחוץ, "חייה הכפולים של ורוניק". למעשה, זה כנראה היה צריך להיות הזוכה הפולני הראשון (המדינה תזכה רק ב-2014). לא לגמרי ברור למה האקדמיה פסחה עליו. עוד יותר מוזר הוא שקרז'יסטוף קישלובסקי מעולם לא הצליח להכניס סרט לקטגוריה הבינלאומית. נחמה קטנה היא שהאקדמיה של הניינטיז פיצתה על כך עם שתי מועמדויות בשבילו ב-1994 על "שלושת הצבעים: אדום" (תסריט ובימוי), שבעצמו נפסל מלייצג את שווייץ. נגיע לזה בעוד שלושה פרקים.

אם הייתי צריך להמר, הייתי כנראה אומר ש"בית הספר היסודי" הצ'כוסלובקי היה המקום השני בהצבעות. זאת, כאמור, כי האקדמיה אז מאוד אהבה סרטים על ילדים חמודים (עוד שלושה סרטים כאלו יזכו במהלך העשור) והאווירה ההיסטורית שנחה על הסרט גם היא בוודאי הביאה לו כמה נקודות. ואמנם היו כמה מקומות בהם הרגשתי שכבר היינו בטריטוריות האלו בעבר הלא רחוק ("סינמה פרדיסו", "הילדים מרחוב פאל", "סלאם בומביי!", "להתראות, ילדים", "מסע העסקים של אבא", "פאני ואלכסנדר", "אלסינו והקונדור", "נהר הבוץ", "תוף הפח"), אבל "בית הספר היסודי" הוא בהחלט סרט יפה מאוד, מרגש במידה, ועל אף הכול די אוהב אדם.
גם בהקשר של "השור" השבדי זה לא איזה ניצחון מוחלט, אבל כשזה מגיע לעשייה קולנועית הוא מהמרשימים של העת האחרונה, וזה בלי להזכיר את ההופעה של סטלאן סקארסגארד. אני אישית נחשפתי אליו רק ב-1996 עם "לשבור את הגלים", אבל כנראה שאיחרתי למסיבה. סקארסגארד הוא אחד מגדולי השחקנים של תקופתנו, בלי קשר לעובדה שהגנטיקה שלו יצרה את אריק נורת'מן, ו"השור" הוא הזדמנות מדהימה לראות אותו בשפת אמו נותן את כל מה שהוא יכול. סרט מדכא למדי (גם אם מסתיים באופן חיובי, למרות שאפשר להתווכח על זה), ובהחלט מרגיש כמו סיפור מוסר כאמור, אבל בהחלט קצר וקולע.

אחרון וחביב בהחלט הוא המועמד האיסלנדי, "ילדי הטבע", שמבחינתי נרשם כאחת המועמדויות המוזרות ביותר בתולדות הפרס. על חלק מהסיבות כבר פירטתי במאות המילים עד כה אז אין צורך לחזור עליהן, אבל מדובר בסרט כל כך יוצא דופן שאני לא בטוח כמה ראינו כמותו לפני ואחרי בקטגוריה הזו. אני צריך שתראו אותו, גם כי הוא יפהפה, וגם כי אני צריך לדעת אם הבנתי נכון את הרפנס לקולנוע של וים ונדרס, או שאני פשוט ממציא פה לינקים כדי לעשות סדר בכאוס.

הפרק הבא יכלול ארבעה סרטים (כן, לראשונה ולאחרונה רק ארבעה) וכבר מעכשיו אני מפחד. שלא נדבר על כך שמדובר בזוכה הצרפתי האחרון אי פעם סטופ נגעתי באדום. שיהיה לכולנו בהצלחה.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1991:
צרפת – 27 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 24 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 14 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
שוודיה – 10 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 9 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 9 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 2
הודו – 2
נורבגיה – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אוסטריה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הונג קונג – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989
1990