״הדרמה״, סקירה לסרטו של קריסטופר בורגלי

כותרת הסרט "הדרמה" (The Drama) היא כללית במתכוון ודומה כי הסרט שואף שהקהל שצופה בו ידע כמה שפחות דברים. למילה יש כמה פירושים קרובים, החל מהתרחשות בכלל ועד להתרחשות מסעירה, כולל בהקשר של קולנוע גם הז'אנר שההגדרה שלו היא הרחבה ביותר. הסרט מתייחס לאירוע "דרמטי" ספציפי ולהתרחשות עצומה, אבל גם סוג של חותר תחת ההגדרה. בעיקר, דומה כי יוצרי הסרט לא רוצים שהקהל ידע יותר מדי פרטי העלילה, או אפילו במה הסרט עוסק. אז כן, יש בסרט "דרמה" ויש גם ערעור על כך למי שעבורו הכוונה במונח הוא ההפך מקומדיה, אם כי הסרט גם די מצחיק. אמנם עם הומור שחור מאוד, אבל גם תוך הסתמכות על תבניות של ז'אנר הקומדיה הרומנטית. רק אל תסמכו על זה יותר מדי, כי אחד מן הדברים העיקרים שאני יכול לומר על הסרט מבלי לגלוש לפרטים שעלולים להרוס היא שמוטב לא לבוא עם ציפיות לסרט רומנטי קליל, גם אם הסרט אולי נהנה לשחק עם הציפיות הללו.

כפי שכבר ניתן לחוש, קשה למדי לכתוב על הסרט מבלי לחשוף או לרמוז למהלך שיוצרי הסרט רוצים לשמור בגדר הפתעה. אני אכבד את הבקשה, אבל זה מקשה עליי לכתוב. גם לרמוז לאזור של הרובד הזה עלול להיות רמז עבה מדי, לסרט שלדעתי היה ניתן לשווק אותו באופן שהיה גורם לקהל להנות גם עם חשיפה של יותר פרטים, אם כי המסתורין בהחלט מוסיף ובלי ספק מדובר גם בפרט עלילה מסעיר. שלא לומר, דרמטי. הוא נחשף בשלב די מוקדם ובכך לא מסתיימות ההפתעות בסרט שכתב וביים הבמאי הנורווגי קריסטופר בורגלי, מי שפרץ לתודעה עם "חולה מעצמי" שביים במולדתו ואז עבר לקולנוע דובר אנגלית ועתיר הכוכבים עם "האיש מהחלומות" בהובלת ניקולס קייג'. בסרטו הנוכחי הוא מוסיף לעבוד עם שחקנים מוכרים, ספק כוכבי הנוער הגדולים של העשורים האחרונים – זנדאיה ורוברט פטינסון.

למעשה, רוב המידע על הסרט הוא המפגש בין השניים, בין החברה של ספיידרמן לבאטמן עצמו. אם כי בסרט הזה הם מגלמים את אמה וצ'ארלי, זוג צעיר שמצוי בשבוע שלפני החתונה, בשלב ההכנות האחרונות. בראשית הסרט אנו פוגשים אותם עובדים על הנאומים שלהם לחתונה, אמצעי דרכו אנו חוזרים לנקודות מפתח בקשר וסוג של בונים סרט רומנטי. כמו בסיפורי אהבה רבים, יש מן פתיחה גיחות גם לתחום האפור מבחינת התנהגות, הקו הדק בין רומנטיקה לתחבולות לא נעימות פינת דילמה מוסרית.

למשל, צ׳ארלי שיקר לגבי היכרות עם הספר שאמה קוראת, ברגע בו נפגשו לראשונה. הפתיחה הזו גם ממסגרת את העבר ככזה שנחווה כפי שהם זוכרים אותו, נקודה מהותית להמשך הסרט שעוסק לא רק באירועים בעבר הרחוק והקרוב, אלא גם בתפיסה שלהם דרך העיניים של אנשים שונים. לעתים הם חוו את אותו סיפור, אבל הוא השתנה בזיכרון והשתנה עוד יותר כאשר הם מספרים אותו. במקרים אחרים, יש פער בין האופן שבו מי שמספר את הסיפור תופס אותו לבין הדברים שהמאזין קולט. כל זה נוכח בסרט גם לפני שנחשפנו לדרמה המרכזית עצמה ולדרמות הנוספות שהיא יוצרת או מהדהדת.

האזנה היא מה שהסרט נפתח איתו. ליתר דיוק, קלוז-אפ על האוזן של אמה. זה גם רומז לנו כי זהו סרט על הקשבה ובסופו של דבר על תפיסה. אבל זה הטריק הראשון והממש-לא-אחרון דרכו היוצר משחק עם התפיסה של הקהל – מהר מאוד אנו למדים כי אמה חירשת באוזן הימנית שלה, מה שאומר שלרוב היא שומעת, אבל לא תמיד. הדבר חוזר יותר מפעם אחת וגם תורם לבניית הדמות שלה ולאופן בו היא מתקשרת עם המציאות, שהוא אולי קצת פחות "נורמלית" מן האופן שבו צ'ארלי מתפקד.

רמז נוסף על חיי החברה של השניים ניתן דרך זהות האנשים עמם הם מתייעצים לגבי הנאום לחתונה. צ'ארלי מתייעץ עם השושבין שלו, מייק (מאמודו את'יי) חברו הטוב מזה שנים רבות. אמה מתייעצת עם השושבינה שלה, רייצ'ל (אלנה חיים), אשתו של מייק אותה הכירה אחרי שהחלה לצאת עם צ'ארלי. במהלך העבודה על הנאום, רייצ'ל לומדת כי צ'ארלי הוא לא רק האהבה הגדולה בחייה של אמה, אלא גם הראשונה והיחידה שלה, במפגש שהתחיל בגיל מאוחר. זה עוד רובד מהותי לסרט. כל זה עדיין בדקות הפתיחה, אני לא נכנס לפרטי עלילה משלבים מאוחרים יותר. אבל הרבדים על האופן בו הזוג הזה שונה מכל הזוגות המאושרים ועדיין מאושר בדרכו הם כבר שם. סוג של הצבת כלים על לוח השחמט, לפני ניסיון ההתקפה של הסרט שישנה את המשחק והרגש של הקהל מול הדרמה.

כתסריטאי ובמאי, בורגלי הוא חובב פרובוקציות ולמעשה ניתן לראות את הסרט הזה כסוג של התרסה. באו לסרט עם צמד השחקנים הכריזמטי והסקסי, גלו משהו שהוא לא רק עתיר בהומור שחור, אלא גם נוגע במספר נושאים טעונים בצורה שאינה בהכרח תקינה פוליטית אבל כן שואפת לעורר הרבה מחשבות וחוסר נחת. קהל המעריצים של פטינסון כנראה כבר מורגל בסרטים כאלו, וגם באישיות הטלוויזיונית-קולנועית של זנדאיה יש כבר כמה דוגמאות לעיסוק בכוח ובהשפלה במערכות יחסים רומנטיות, אם כי זה לא ממש הכיוון שהסרט הזה הולך אליו. הצד האפל של הדמות שלה כאן שונה ממה שהפגינה בעבר, אם כי החביבות הטבעית שלה, לצד היכולת של פטינסון לגלם גם חתיך כריזמטי וגם חנון גמלוני, חיונית בסופו של דבר למהלכים של הסרט.

עבורי, גונבת ההצגה של הסרט/המצטיינת היא אלנה חיים, בדמות משנה שהיא לפרקים ספק איתות לקהל איך התגובה הנורמלית לאירועים עשויה להיות אבל רוב הזמן היא משהו מפחיד בכמה רמות שונות, גם אם קשה להסיט ממנו את העיניים. יש בסרט עוד כמה שחקנים עם תפקידים של סצנה או סצנה וחצי, רובם עושים עבודה טובה, הן בהעברת לחץ מן הסיטואציה שהם מצויים בה והן בשמירה על קצב מהיר ודי קומי. כל זאת בעוד הסרט נוגע לא רק בנושאים טוענים ומורכבים, אלא גם באופן התפיסה של השיח והדעות הקדומות, השגויות או המוצדקות, כלפי הסוגיות שעולות וההשלכות הספציפיות כמו גם הכלליות.

כל זה מייצר סרט שאפתני למדי והחיבה של בורגלי לפרובוקציה נותנת לסרט את הזהות שלו וכמה מן הרגעים הטובים ביותר בו, לרוב מן הצד הקומי. בו זמנית, היא גם מגבילה את הסרט. כי ברמיזה הסרט בונה דמויות מורכבות, אך באופן ישיר הוא מעלה דילמות מוסריות שנוגעות לכמה היבטים בחיים ולא רק לסיפור המרכזי. מעבר לכך, יש גם את העיסוק בנקודות מבט, זיכרון וגם בתפקיד האמנות בעיצוב התופעה, דבר הבא לידי ביטוי גם במקצועות של הגיבורים.

אמה עובדת בתחום הספרים ועל פניו בקיאה בספרות ובסיפורים. צ׳ארלי אוצר במוזיאון לאמנות חזותית, מה שמאפשר לסרט מדי פעם לזרוק אזכורים לסרטים שקהל צעיר לא בהכרח יכיר. וגם למסגר את המחשבות של הדמויות בתור דימויים אמנותיים ולתהות על הקשר שבין הדימוי לשיפוט הערכי לכאורה של המעשים, הסיטואציה והשלכה של רצונות ומחשבות בתקופות שונות. כלומר, הסרט דן באופן שאמנות מסוגים שונים נתפסת, כולל אמנות על סוגיות אתיות וגם אמנות העוסקת ברומנטיקה, לצד דימויים המקשרים בין מיניות ואלימות. זה עמוס מאוד וזאת עוד בלי להיכנס לפרטי עלילה ומשפטים שהבמאי מכניס ליצירה, כמו ניסיון להתססה נוספות וקריאת תיגר על הדעות עמן בא הקהל לסרט מראש.

כך נותרתי עם הרבה חומר למחשבה במהלך הצפייה ובעיקר אחריה. אולם איני בטוח האם הסרט עצמו מעוניין בדיון מעמיק שכזה ובכל מקרה בכמה מקרים הוא בוחר לברוח לכיוון של שורה שנונה בדיאלוג, על פני מבט ארוך וממושך על סוגיות שאין להן פתרון פשוט של נכון ולא נכון. הסרט מודע למורכבות, הוא פשוט לא תמיד נכנס אליה. ייתכן בהחלט כי הדבר הופך אותו למבדר יותר ועצם ההפקה של בידור בסרט שיש לו צדדים אפלים כל כך היא חלק מן הפרובוקציה המכוונת. בורגלי הוא במאי חכם שמייצר קולנוע קולח ושנון, אבל הוא גם לא תמיד מבריק כפי שהוא רוצה להיות.

בנוסף, לתחושתי הדמויות הנשיות מעניינות יותר מן הדמויות הגבריות בסרט, או לפחות יש להן יותר בשר. זה יכול להיות בעייתי עבור חלק מן הצופים, כי ככל שבורגלי מביט יותר על דמות, כך הוא חושף את הצדדים הפחות חיוביים שלה. בסופו של דבר נותרו לי מן הסרט כמה רגעים שנחרתו בזיכרון, גם אם מטבע הדברים אזכור אותם בצורה קצת שונה מהדרך שבה התרחשו. וכאמור, יש לי הרבה מחשבות על דברים שהועלו בסרט, לא בהכרח רק בקשר לנושאים הכי פרובוקטיביים בו. לכן אני בסופו של דבר ממליץ עליו, לכל מי שמוכן לחוויית צפייה שמוציאה מאזורי הנחות, אבל גם לא יצפה לטירוף מוחלט. כי "הדרמה" הוא גם סרט דרמה שפונה לקהל של הזרם המרכזי, גם אם בצורה חצופה ומתריסה מן המקובל.

וכעת, לכמה נקודות לניתוח ראשוני של הסרט כולל ספולירים חמורים, הן לנקודות המפנה שמגיעה די מוקדם והן לגבי מהלכי עלילה נוספים. החלק הממוספר של הסקירה מיועד רק למי שצפה כבר בסרט.

1. הווידויים לגבי הדבר הכי גרוע שעשית מעלים גם שאלה לגבי מה יותר חמור. רייצ'ל לוקחת הכי קשה את הטבח שאמה תכננה ולא ביצעה, אבל מאידך היא ביצעה בפועל משהו שיכל בהחלט להסתיים ברצח (ואולי זה אכן איך שהסיפור הסתיים? היא לא בהכרח דמות אמינה). לגבי היכולת לחיות של כל אחת מהנשים, דומה כי אמה עברה תהליך שינוי גדול יותר וחרטה מלאה לגבי מה שהיא עשתה. רייצ'ל יודעת שזה מעשה שגוי והיא מתחרטת, אבל דומה כי היא לא בהכרח מבינה את המהות.

2. מעבר לכך כי מעולם לא חשבתי לרצוח מישהו ובטח לא על רצח המוני, מצאתי לא מעט מעצמי בדמות של אמה, באופן שאני חושב שלפחות חלקו מכוון מצד הסרט, למרות שאין העמקה בכך. אמה, עד לשנות העשרים המאוחרות שלה ואולי גם עד השלב בו הסרט מתרחש, לא חשה בנוח בקשרים חברתיים. היא לא תמיד קוראת טוב תגובות של אחרים, או יודעת כיצד להתנהג בוויכוח. היא רוצה בקשרים, אבל מפחדת ליזום או לשמר אותם. לכן היא נותרה בלי חברות. לכן היא גם הגיעה למקום אפל, אם כי ממש לא כל מי שעבר טראומה וסובל בקשיים חברתיים מגיע למקום האפל הזה. והיא למדה לתקשר יותר טוב, אבל עדיין לא למדה לתקשר עד הסוף. מעבר לווידוי שלה, דומה כי בן הזוג שלה יודע מעט מאוד פרטים על עברה. המוטיב החוזר שלה, שמבקש להתחיל מחדש את השיחה כמו פגישה ראשונה, עובד ככלי של קומדיה רומנטית. הוא גם מראה על הצורך שלה בו זמנית להחזיק קשר כלשהו בחייה וגם לברוח מעימות/מהבנה מלאה של טיב מערכת היחסים והמצב שלה עצמה בחייה. כל זה מעבר לכך כי בהווה של הסרט היא אולי לפעמים עצבנית, אבל לא רוצחת פוטנציאלית.

3. אמה רוצה להתחיל את הסיפור מחדש, צ'ארלי כל הזמן חווה את הסיפור מחדש/מעבד אותו בראש שלו. חלקים גדולים בסרט הם פלאשבקים, אבל הם פלאשבקים בצורה שונה. היא מדמיינת מה אנשים אולי אמרו עליה, אירועים שלא בהכרח התרחשו. הוא לרוב שב לעבר ובוחן אותו מחדש, כאשר הוא מספר את האירועים לעצמו ולאחרים בצורה לא מהימנה, המשנה את המצב. באופן בולט נשיקה עם הקולגה שלו מישה במשרד, אירוע ששניהם ממסגרים באופן שונה ממה שהתרחש כאשר הם מדברים עליו. ייתכן וזה הפער בין הדרך בה הם רוצים לצמצם נזקים, אבל דומני כי בסופו של דבר שניהם מאמינים לגרסה שמוציאה אותם טוב יותר. כמובן, גם ייתכן כי מה שראינו הוא רק הזיכרון הלא-מהימן של צ'ארלי למצב, שדי משחזר את המעשה הכי גרוע שמישה עשתה, בעוד הוא לא מסוגל לחשוב על מעשה גרוע שהוא ביצע בעצמו.

4. יש משהו מתריס בסרט שבוחר באישה מעורבת גזעית בתור מבצעת של טבח המוני, בניגוד לתקינות פוליטית האמריקאית שנצמדת לנתון הנכון, שעולה בסרט, לפיו רוב הרוצחים הם גברים. למעשה, הסרט די נהנה להראות כי גם נשים מסוגלת לבצע מעשים איומים ואף מקצין בכך. הנשים בסרט ישירות יותר מהגברים וגם ביצעו פשעים גדולים יותר. אני לא חושב שזה הופך את הסרט לשונא נשים, וכפי שכתבתי הן הדמויות המעניינות יותר. ואני גם לא חושב שהגברים יוצאים בסדר. צ'ארלי יכול להיות די אלים ובלתי נסבל בדרכו, למשל. הסרט בעצם מראה כי אין גבולות ליכולת לאכזריות, גם מבחינת המגדר וגם מבחינת אנשים שלא יהיו אכזריים בנסיבות אחרות והם יכולים גם להיות מועילים לחברה, גם אם אפלה אצורה בתוכם.

5. התשובה לשאלה ״מה הדבר הכי גרוע שעשית״, בסרט היא סוג של התשובה לשאלה ״מה הדבר הכי גרוע שאפשר להדהד בארה"ב כרגע״. בארץ, אולי התשובה תהיה שונה, אבל עדיין אפשר להשליך מן הסרט על דילמות השתלבות בחברה ובחיי השגרה בארץ, אחרי מעורבות בסוגיות שונות. או שבעצם, בכלל על קיום חיי שגרה בארץ והליכה לסרטים.