יום הזיכרון 2026: ״המתים והחיים״ ב-HOT8

סרטו החדש של ראובן הקר, "המתים והחיים" עלה לשידור ב-HOT8 וב-VOD של הוט בתזמון לא מקרי – בסמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה, וליום העצמאות. זהו חיבור טבעי, שכן הסרט הוא בין היתר (אולם ממש לא רק) סרט זיכרון והנצחה המתייחס בכבוד לחללים וחודר אל הסיפור האישי שלהם, בעקבות הקשר שלהם אך במאי הסרט, אך גם במבט כללי יותר. יתרה מכך, הסרט הוא בדרכו גם מסע אישי של הבמאי בארץ ישראל, גם בעקבות העבר האישי, הלאומי והכללי של הארץ אבל גם תוך מבט המקשר בין העבר להווה. זוהי צפייה טבעית לימים של העיסוק בלאום, אבל היא יכולה להיות גם צפייה אלטרנטיבית.

לצד זיכרון וכבוד לחללים ולחיילים ששרדו את הכבוד, הקר בונה זעקת מחאה צלולה וכואבת כנגד מלחמות ספציפיות ומצב מתמשך של מלחמה כדרך חיים, כרכיב חשוב בזהות או אפילו לפרקים הזהות עצמה – של החייל, של הארץ או של המצב האנושי בכלל. הסרט הוא סיפורו האישי של הקר כמי שהיה בנעוריו חניך בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בין הספר הריאלי בחיפה, המשיך כחייל וקצין בצבא בטרם פנה לקריירה ארוכה כבמאי דוקומנטרי ומורה בכיר בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, תוך עיסוק חוזר בצבא ובמחיר המלחמה ברבים מסרטיו.

השלד העיקרי של הסרט הוא חבריו של הקר למחזור בפנימייה. הם למדו בה בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים ושירתו במלחמת יום כיפור. מבין 36 בני המחזור, תשעה נהרגו במלחמה. הקר יוצא לסבב שיחות מצולם עם חניכים אחרים ששרדו, לשיחות על החיים בפנימייה, על הטלטלה שהמלחמה חוללה בהשקפת עולמם (שלקחה חלק מהם לכיוונים אחרים) ובעיקר על המתים, עם דרגות שונות של קירבה והיכרות. ראיונות נוספים, מהותיים לא פחות, מתקיימים עם קרובי משפחה של החללים, שמספקים עוד חלקים לפסיפס הבלתי-ניתן להשלמה של היכרות ודיוקן של אדם שמת לפני למעלה מ-50 שנה, או תיאור של פצע שלא הגליד מאז ואבל שממשיך ללוות. הסרט מחולק לחלקים שהם פרידות מאותם חברים.

צילום מסך מתוך ״המתים והחיים״ (HOT8)

אולם, הסרט לרגע איננו רק הסיפור הפרטי ורק הסיפור של המלחמה. הפרידה הראשונה בסרט היא מיואל פלגי, מצנחני הישוב במלחמת העולם השנייה ואביה של אשתו של הקר, דמות היסטורית שהבמאי עצמו לא זכה להכיר. הסיפור ההקרבה וההישרדות כנגד הסיכויים שלה חובר לסיפור של מלחמה שנמצאת תמיד ברקע, גם בימי שלווה. הסרט חוזר למלחמות מימי התנ"ך והישוב יהודי בתקופה הרומאית, בסוג של סיור בנופי הארץ שמתקיים כמסע השזור בקטעי הראיונות ועומד בלב החזות האסתטית של הסרט. גם המסע הזה נע בין האישי לביוגרפי עבור הקר, האישי עבור חבריו לפנימיה והכללי וההיסטורי בארץ.

הצילומים המוקפדים נראים דומים לצילומי סטילס, אך הם צולמו במצלמת קולנוע, גם אם לרוב כמעט ואין בהם תנועה, או דמויות אנושיות. לפעמים התנועה היא רק של הרוח, אם ניתן להבחין בה. הזמן ממשיך לנוע, אבל משהו בסיפור הזה תמיד נותר קפוא. כל חלל, כל חייל, הוא סיפור ספציפי והסרט מתייחס אליו בכבוד ובונה את הייחוד. אבל יש גם הווה מתמשך, מלחמה שלא תמה עם הניצחון ב-67׳ או המפלה ב-73׳, מלחמה שלא החלה עם הקמת המדינה, הציונות או אפילו היהדות. מלחמה שהיא חלק מן הנוף של הארץ. בין אם מדובר במבנים גלויים המצביעים על קשר צבאי, או שרידים של מחנות בעבר ובין אם מה שנראה כמו נוף טבעי שהאדם לא נגע בו, או בתי מגורים או הסביבה העירונית הסמוכה לבית הספר בחיפה. הקר מצלם אותה מצלם כמעט ריקה מאדם, אך עם מספר דמויות אנושיות, על אחת מהן הוא מתעכב ושואל כמה הזמן האדם הזה היה שם, כאילו הוא שריד מעידן אחר בו הרחוב היה חי יותר.

הסרט עטוף בפרולוג ואפילוג ששולחים אותו לימד אחר, הכורך את המלחמה עם תקופה נוספת וגם עם הגוון האוניברסלי של המלחמה, עם דימוי של שריון אביר המוצב בלב מגרש הספורט של בית הספר, וציטוט מספרו של איטלו קאלווינו "האביר שלא היה ולא נברא". זהו סיפור על שריון שמשרת בנאמנות את המלך, אך אין בתוכו אביר, זהות שכולה הקרבה ואמונה בצדקת הדרך, עד לשלב בו העצמי אינו נותר. האביר הלא-קיים מימי הביניים מוצב בישראל, בזירה בה מתאמנים לפני השירות ועל מנת לפתח חוסן. הוא מצולם מרחפן, בניגוד לצילום ברוב הסרט בו אין תנועת מצלמה או תנועה בכלל, כמו זהות לא קיימת שהיא מוחשית יותר מהאדם שיוצא למסע בעקבות עברו, בעקבות ההקרבה שלו ושל חבריו המתים והחיים. האביר הוא שריון בלי קול או נפח פיזי בתוכו, לעומתו הקר נוכח בסרט רק בקולו: קול שקט, עמוק ומפוקח המשדר כאב ומביע את המחאה החדה והברורה שלו דרך הצטברות הטענות, שילוב של בחירת אתרי הצילום והמילים שהוא אומר לצד התשובות של המרואיינים לשאלותיו.

הכל ממוסגר ברקע משפט ההבהרה שפותח את הסרט, לכאורה רק ציון פרט לגבי ההפקה אך בפועל משהו שצובע את היצירה באור שונה. "הסרט צולם לפני ה-7.10.2023" נכתב על המסך, רק אחריו מתחיל הפרולוג. כאשר הקר שואל את המרואיינים לגבי התחושת כלפי מלחמת יום כיפור ולגבי ההלם והמחדל, הוא שואל האם זה יכול לקרות שוב. גם לפני המלחמה הנוכחית, דומה כי זו שאלה רטורית. אחרי המלחמה, העיסוק הוא לא רק בדור המנוצח בסרט, אלא גם בדור שנפל אחרי הצילומים. הסרט זועק לא רק נגד המלחמה בשאר המלחמה ושואל בלי תשובה האם ניתן לברוח ממנה כגורל, הוא גם זועק ספציפית כנגד שני המחדלים, שתי הפתעות שניתן היה לצפות מראש. הסרט לא מטיף, הוא מדבר ישירות אל הצופה כפי שהוא מכבד את המתים והחיים. הוא מטלטל בדרכו השקטה והמינימליסטית, לא רק דרך מה שנאמר ונראה בו, אלא גם דרך הדמיון וההבדלים בין המסע הזה למסעי הנצחה וזיכרון אחרים.