״להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא״, סקירה

יותר מעשרים שנה אחרי שהיה להיט בבתי הקולנוע, "להרוג את ביל" (Kill Bill), סרטו הרביעי של קוונטין טרנטינו חוזר לבתי הקולנוע המסחריים להקרנות של הגרסה המלאה שלו. היא נקראת "להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא" (Kill Bill: The Whole Bloody Affair) ובאנגלית זה נשמע טוב יותר. למי שלא מכיר את הסיפור, במקור החליט המפיק הידוע לשמצה הארווי ויינשטיין לא לשחרר את הסרט כיצירה בודדת, כפי שהבמאי תכנן, אלא להפיצו כשני חלקים נפרדים, בהפרש של חצי שנה. זה כנראה עדיף מהטיפול הרגיל של ויינשטיין בסרטים (וללא ספק עדיף מהטיפול שלו בבני אדם), כאשר לרוב הוא פשוט קיצץ חלקים נרחבים בלי לשאול את הבמאים. במקרה הזה, טרנטינו על פניו נאלץ לפצל את הסרט, אבל כל הסצנות תואמות את החזון שלו. אגב, כאשר יצא החלק השני באביב 2004, בתי קולנוע רבים בארץ החזירו את החלק הראשון למסכים לתקופה מוגבלת ואיפשרו קניית כרטיס משולב. זה מה שאני עשיתי בזמנו, כלומר בפועל צפיתי בסרט כיצירה אחידה, רק עם שלוש הפסקות באמצע במקום ההפסקה הבודדת שתוכננה במקור.

חשוב לומר, מה שיוצא כעת זו לא גרסה שנערכה מחדש לאחרונה. זהו עותק משוחזר של גרסה אותה טרנטינו הכין עבור פסטיבל קאן 2006. עותק פילם של הגרסה הזו הוקרן מדי פעם בסינמטקים ובתי קולנוע בארה"ב, כולל תרגום מובנה לצרפתית. כעת מסתבר, ההבדלים הם לא רק העדר הכותרת ״חלק 1״ ו״חלק 2״ בשמות הסרטים, אלא עוד כמה שינויים שנערכו בחלק הראשון. באופן בולט, סיקוונס אנימציה בסגנון אנימה שמתאר רקע של אחת מן הדמויות, הפך לארוך בהרבה מן המקור. הוא כולל סצנה שחובבי הסרט בגרסה שהופצה די חייבים לעצמם, לדעתי.

כמו כן, הסיום המקורי של החלק הראשון יורד, וזו גם ברכה. במקור, זו סצנה שהיא סיכום הסרט עד כה, כולל קפיצות לסצנות שנראו כבר אבל גם שטרם נראו ביצירה, כי הם מחלק 2. הסיכום מפשט את מה שנאמר בידי דמותו של ביל, מהווה טיזר לחלק השני ומשנה את מה שהקהל יודע על העלילה, באופן שהוא בערך הספוילר המרכזי שאפשר לעשות לסרט. שני הדברים הללו ירדו מן הגרסה החדשה. דבר אחרון, סצנת קרב אלימה שקפצה בעותק הקולנוע המקורי משחור-לבן לצבע, היא כעת כולה בצבע. זה מה שהקנה לסרט הגבלת גיל פחות חמורה, כי אם הדם לא אדום כנראה שנערים יכולים לעכל את האלימות, לפי היגיון כלשהו. בעיניי הסצנה הזו די אדירה בכל גרסה ויש לציין כי הסרט קופץ לשחור לבן ממילא במקומות אחרים, אולם כעת זה מנומק יותר.

בכל מקרה, צפייה בגרסה המלאה, או צפייה ראשונה אחרי עשורים רבים, חושפת בעיקר משהו שקצת נשכח: "להרוג את ביל", איך שלא תחלקו אותו, הוא אחד מסרטי הפעולה הכי מהנים אי פעם. אפשר גם להוריד את המילה ״פעולה״ מהמשפט הקודם. הוא גם מתמודד חזק על תואר הסרט הכי טוב של טרטינו ומדובר בתחרות לא פשוטה. הסרט החדש נמשך יותר מארבע וחצי שעות (כולל הפסקה באמצע) וזה לא מרגיש שיש בו שנייה מיותרת. הצפייה הרציפה, גם בגרסאות קודמות, יוצרת עבורי את האפקט המתוכנן: קודם באים בשביל האקשן וההומור ואז משום מקום מתחילים גם להתרגש מסיפור מופרך, בעולם עתיר מתנקשים עם מעט מצפון. וכרגיל אצל טרנטינו, עם דמיון רק יותר לסרטים שנוצרו קודם מאשר למציאות.

זוהי אהבת קולנוע עשויה בידי אמן, שאחרי שלושת הסרטים הקודמים, הגדיל את רמת השאפתנות שלו אבל עוד לא נכנס לשלב הצגת ההיסטוריה האלטרנטיבית של החצי השני של הקריירה שלו. "להרוג את ביל" הוא סרט בעולם שכולו קולנוע, עולם בו אלימות היא סוג של שירה. יש בו משהו שמקביל לסרטי ג'ון וויק שבאו מאוחר יותר, אבל טרנטינו קופץ בין כמות גדולה יותר של ז'אנרים וגם מבצע מהלך שאני מוצא די נדיר ויעיל בסרטי פעולה: במקום להגביר לקראת הסיום, הוא דווקא מאט.

למי שלא יודע, העלילה עוקבת אחר סיפור נקמה של אישה הידועה בשם "הכלה", בגילומה של אומה תורמן. היא זוכה לכינוי הזה מכיוון שהיא נמצאת מחוסרת הכרה, לבושה בשמלת כלה, ובהריון, בכנסיה באל פאסו, טקסס. כל שאר הנוכחים בכנסייה נמצאו מתים, והיא איכשהו שרדה. במהלך הסרט נגלה שיש לה עוד שמות וכינויים, אחד מהם הוא "בלק ממבה", שם קוד בחוליית חיסול המורכבת בעיקר מנשים, בה לכל אחת יש שם קוד של נחש. אם זה נשמע לכם דומה לדיאלוג מ"ספרות זולה"בו הדמות של תורמן מספרת על פיילוט שצילמה, זה לא מקרי.

במשך כמעט עשור טרנטינו השתעשע בהפיכת הפיילוט הכושל לסרט מעשי, תוך נתינת קרדיט לאומה תורמן על פיתות הדמות/התסריט, שלקח כיוון קצת שונה ממה שסופר. כי הסרט הוא הסיפור של הכלה בעודה מנסה לחסל את כל מי שהיה איתה בחולייה הזו והשתתף בטבח: שלוש מתנקשות נוספות (עוד אחת מופיעה כדמות משנה על הדרך), גבר אחד באותה דרגה כמוהן, ובסוף הרשימה היעד הסופי, ביל. ביל הוא המפקד של החוליה ומי שטיפח ודאג לאמן את המתנקשות כסוג של דמות אב, שלפחות במקרה של הכלה גם חצתה את התפקיד האבהי.

החצי הראשון של הסרט נפתח בעימות בסביבה הביתית. הכלה מתעמתת עם ורוניקה גרין (ויויקה איי. פוקס) שמאוחר יותר מסתבר שקיבלה בדיוק את מה שחמק מן הכלה בשעת הטבח: פרישה מעולם ההתנקשות לטובת חיים בפרברים כעקרת בית, הממתינה לשובה של הילדה שלה מבית הספר. זו סצנה שגם מקשרת, לדעתי, לשלושת הסרטים הקודמים של טרנטינו (״כלבי אשמורת״, ״ספרות זולה״, ״ג׳קי בראון״). סרטים שהיו בהם אלימות וירי, אבל דיאלוג מושחז ורב רבדים היה הנשק העיקרי שלהם. זה לא שטרנטינו זונח את דיאלוג משובח בהמשך ״להרוג את ביל״, האיש הוא אשף של מילים, אבל רוב הזמן בעיקר בחצי הראשון של היצירה הוא פונה לכיוון האקשן.

זה כולל חזרה לאירועים שהתרחשו בעלילה לפני הסיקוונס שמוצג ראשון במסע הנקמה: עוד פרטים מחקירת התקרית בכנסייה, התעוררות של הכלה בבית חולים אחרי ארבע שנות תרדמת ואימונים, ונסיעה לקראת החיסול הראשון: או-רן אישיאי (לוסי לו), שהפכה ממתנקשת-על למלכת העולם התחתון של טוקיו. לצורך כך על הכלה להשיג חרב של אמן חרבות הסמוראים האגדי האטורי הנזו (סוני צ'יבה) שפרש מיצור כלי נשק, אבל צריך לקחת אחריות על ביל. העימות בין הכלה לאו-רן אישיאי וכל הצוות המגן עליה הוא כרטיס הביקור של טרנטינו כבמאי אקשן, שלוקח את מה שנעשה בקולנוע האסייתי ומראה כי הוא לא פחות טוב ומלהיב מהסרטים הרבים והשונים שהוא מצטט.

אחרי הפסקה, מגיע החלק השני. בו נגלה מה בדיוק קרה בכנסייה, במה שנראה כמו מערבון המשלב בין הרהור נוסח ג'ון פורד לאלימות גרפית נוסח מערבוני הספגטי שטרנטינו מעדיף. הטון המהורהר יותר ימשיך גם אחרי, כאשר המוקד הופך להיות באד (מייקל מדסן) האח הצעיר והפחות מוצלח של ביל, שנמצא ברשימת החיסול בעודו פרש גם הוא לסוג של חיים המהדהדים את מה שנמנע הכלה: הוא חי לבד במדבר, עובד כשומר כמועדון חשפנות. כלומר, כשהוא מגיע לעבודה. כאן אמנע מפירוט יתר כי בניגוד לחלק הראשון, החלק השני כולל גם הפתעות. אבל צריך לציין כי הוא כולל גם מפגש עם אל דרייבר (דריל האנה), המתנקשת הכי אכזרית של ביל, סיקוונס אימונים ארוך בסין עם מאסטר בשם פאי מיי. הוא מגולם בידי גורדון לו שגילם תפקיד נוסף בחלק של הסרט שמתרחש בטוקיו ונהפך לכוכב סרטי הפעולה הסינים של האחים צ'או, שמחווה ללוגו שלהם פותח את היצירה. כמובן, בעוד בחלק הראשון ביל נוכח בעיקר בקולו, בחלק השני אנו מקבלים הופעה של ממש מצד דיוויד קראדין בתפקיד שהחזיר אותו לתודעה.

בגלל שרוב האנשים חוו את ״להרוג את ביל״ כשני סרטים שונים, התקבע התחושה כי רוב הקהל מעדיף את החלק הראשון. תחושה עימה אף פעם לא הסכמתי. בעוד החלק הראשון הוא אכן וירטואוזי יותר, טרנטינו שואף ליצור קולנוע שמתמקד בהנאה, אבל הוא לא הנאה ופעולה בלבד. גם בחלק השני יש קרבות חרבות וירי, שפע של ציטוטים קולנועיים והומור אפל, אבל הוא מצליח לרגש ממש. וגם אם זה לא הסרט הכי מנומק על הבעיה של הנקמה או זהות של גיבורה שבוראת את עצמה מחדש, הסרט גורם לעצור ולחשוב על הדמויות. גם אם לא יודעים אליהם הרבה וגם בסופו של דבר הוא מוסיף מבט קר ודי עצוב על הדמיון בין העולם המוקצן של הסרט והעולם האמתי, כולל מעמד האישה והציפיות לתפקודים השונים של אישה.
לא במקרה גיבורת הסרט קרויה בין היתר "הכלה". הסרט מעמיד בפני כל הגיבורות שלו מספר תפיסות חברתיות המצופות מנשים: להיות אובייקט מיני, להיות כלה/עקרת בית/אמא, או למרוד במוסכמות ולהיות מתנקשת-על או אפילו ראש סינדיקט פשע המורכב ברובו מגברים. גם אלו תפקידים פרפורמטיביים ולמעשה גם הזהות של הגיבורה כאישה עצמאית ואלימה עוצבה בידי ביל. בעצם המסע שלה הוא לא רק להרוג את ביל, אלא גם להרוג את השליטה של ביל בכל הזהויות בחייה.

טרנטינו הוא לא בדיוק האדם שב-2026 הקהל יצפה שיעשה סרט שעוסק בזהות נשית, נקמה נשית, ובדרכו גם סרט פמיניסטי. בטח לא כאשר הוא המשיך לעבוד עם הארווי ויינשטיין כמפיק, לכאורה תוך הבטחה כי הפעם הוא ישמור על מרחק מהכוכבת, אותה לכאורה הטריד בעבר. אבל זה די הנושא של הסרט, נשים שקמות ונוקמות בגברים שהגדירו אותן, הגבילו אותן, הרגו את היקרים להן או אנסו אותן. לא במקרה, סיפור הרקע היחידי של דמות שאנו מקבלים הוא של או-רן אישיאי, שעדה לחיסול של הוריה בתור ילדה ונעזרת בכך כי הרוצח הוא פדופיל על מנת לנקום. בגרסה המלאה כאמור מקבלים יותר מן הסיפור שלה, כולל דמות אחרת שמדברת על אונס כפרקטיקה. הכלה עצמה נאנסה ככל הנראה פעמים רבות בעודה בתרדמת, והיא נוסעת בחלק הראשון ברכב עליו רשום סלוגן המחפיץ נשים, הופכת אותה מהשפלה למקור כוח. גם מערכת היחסים שלה עם ביל היא בסופו של דבר מערכת יחסים של גרומינג. בהחלט הייתה לה הנאה ואפילו אהבה במערכת יחסים הזו, אבל לבסוף היא מבינה כי היא לא רוצה שהחיים שלה יהיו איתו. גם אם הוא מבין משהו שאף אחר לא יבין ולמעשה היה משהו חסר בחיים של שניהם בעודם לבד, אבל זה עדיף על הישארות יחד.

זה גם מוביל אותי לדבר הכי טוב בסרט, הופך אותו בעיניי למומלץ ונדיר בנוף של סרטי הפעולה והקולנוע בכלל. ההופעה של תורמן לכך אורך היצירה היא הנשק הכי מוצלח. טרנטינו הוא אשף של כתיבה וכוריאוגרפיה של סצנות פעולה, אבל הוא בסופו של דבר נשען על יצירות קודמות להן הוא עושה מחוות ישירות רבות, תוך חיבור המייצר משהו חדש ועשיר. אבל אני לא חושב שראיתי הופעה מגוונות וטובה יותר מן ההופעה של תורמן בסרט הזה, בטח כאשר הוא מוצג כיחידה אחת. ההופעה כוללת קטעי פעולה פיזיים מרשימים, אבל גם קטעים המראים את חולשת הגוף שלה; היא משחקת לפרקים צעירה תמימה ורבת קסם, כמעט דמות שיכולה להיות בקומדיה רומנטית, ולפרקים היא מפחידה רק דרך המבט שלה, בלי קשר ליכולת של הדמות שלה. כל זה מגיע לשיא בחלק האחרון של הסרט, בו שיא העוצמה שלה הוא גם המקום בו הדמות שלה שבירה וכנה ביותר, מהלך מחושב שנבנה במשחק שלה לכל אורך הסרט. זו באמת אחד מן מהופעות המשחק הכי גדולות בתולדות הקולנוע האמריקאי בעיניי, בכל סוג של סרט ובעיקר כאשר מחברים את שני החלקים יחדיו, כפי שתמיד היה צריך להיות.

בהקשר זה, יש לציין את הכתם שיש על הסרט הזה, שקשור ליחס לתורמן. מעבר לכך שנדרשה שוב לעבוד בסרט בהפקת ויינשטיין, לקראת סוף הצילומים היא נפצעה קשה בעודה מבצעת פעלול נהיגה, אותו ביקשה שלא לבצע כי פחדה מתאונה, שאכן קרתה. כפילה מקצועית הייתה יכולה לבצע את השוט שהוא לא הכי מהותי בסרט, אם הבנתי נכון. השוט שכן מהותי לסרט הוא שוט אחר שלה נוהגת בצורה בטוחה יחסית, שוט שמופיעה בקרדיטים המציגים את השחקנים. אני מפציר בקהל לא לצאת מן האולם עד הרגע הזה, בו מוצגים כל השמות של הדמות שלה, עד לפאנץ' הסופי והלא-מורכב, אך אפקטיבי ומחמם לב. כל זה בסרט שקשה לחשוב שזה יהיה האפקט הסופי שלו.

אני לא יודע עד כמה קהל צעיר בימינו יכול להתחבר לחזון הממושך ולעולם המופרך של ״להרוג את ביל״, אבל ממליץ בפני חובבי הקולנוע לנסות לתפוס כל הקרנה על המסך הגדול. הסרט חוגג את הספקטקל והנקמה, אבל בסופו של דבר גם את הפגמים האנושיים והכמיהה לחיים מסוג אחר, בהם יש משמעות מעבר לנקמה, כבוד והגדרה חברתית.