פסטיבל ירושלים 2026: "עצמאות", סקירה לסרט הפתיחה

לפני שאני כותב את הסקירה על הסרט הפתיחה של הפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2026, ״עצמאות״, שתי הערות. ראשית, צפיתי בסרט לא במסגרת הפסטיבל עצמו אלא בהקרנת אקדמיה, משמע איני יודע נכון לרגע כתיבת שורות אלו כיצד הגיב אליו הקהל בבריכת הסולטן ואני סקרן לשמוע תגובות גם לנושא הסרט וגם לאופן שבו הסגנון החזותי שלו, השימוש הבולט בתאורה ובצילום, נראה לצד הסביבה של חומות ירושלים; שנית, אף כי רבים נחשפו לסרט בהקרנה הזו בפסטיבל, היציאה מסחרית שלו מיועדת להתרחש רק בעוד מספר שבועות. לכן איני רוצה להיכנס לספוילרים בסקירה זו, מתוך מחשבה לשמור אותם למפגש המלא של הקהל עם הסרט.

השאלה היא מה הם ספוילרים בסרט בו התקציר הרשמי בכוונה משמיט אירועים המתרחשים בשלב מוקדם ונושאים מרכזיים אחרים. וזה לא שהסרט נבנה על הפתעה מחשיפת פרטים אלו, או נשען על מתח סביב הגילוי. יחד עם זאת, החלטתי בכל זאת לוותר בשלב זה על חשיפת תפניות ופרטי עלילה שלא מופיעים בתקציר הרשמי של הסרט. אני סבור כי הדבר בכל זאת יאפשר לי לגעת במידה רבה בחלק מן מהות ובסוג החוויה שהסרט מעביר את הקהל.

"עצמאות" הינו סרטו הארוך השני של משה רוזנטל אחרי "קריוקי", אבל מבחינה אסתטית הוא ממשיך את השפה הקולנועית שפיתח הבמאי לא רק בסרטו הארוך, אלא גם בסרטים הקצרים שלו בהם צפיתי. רוזנטל יוצר קולנוע המשלב בין ריאליזם לצבעים מוקצנים ושימוש בולט בתאורה, בסרט זה באופן מרהיב בצילום עליו חתום זיו ברקוביץ׳. הוא מעניק לסרט אווירה של חוויה חושית סוערת, באופן שמתרגם גם לנושא בו הגיבור חווה את הקלט המשתנה של החושים, למגע של הגוף ובכלל לקליטת אינפורמציה במגע ומילים. בו בזמן, הסרט מייצר תחושה ממשית של מקום וזמן, דרך שחזור של חולון ותל אביב בשתי נקודות זמן שהן מקום ההתרחשות וגם נושא הסרט, בתיאור נוסטלגי אבל גם מפוקח של שנת 1987 ואז של 1996.

סצנת הפתיחה של הסרט מציגה אירוע שיכול להיות חלק מנקודת הזמן השנייה, אבל בעיקר כזה המתרחש בסביבה מופשטת, סוג של ספק התרחשות אמתית, ספק מפגש סימבולי בין הממשות לתודעה של הגיבור. משהו שמרחף מעל התהליך שהוא עובר ולכן שובר את השמירה על תיאור הסיפור בצורה כרונולוגית בהמשך הסרט, פרט לחזרה לאותה הפתיחה. פתיחה זו מהדהדת את המוטיב החוזר מהסרט "אחרי השמש" של שרלוט וולס, בו הגיבורה חוזה לפתע בדמותו של אביה בעודה מצויה במסיבה. ב"עצמאות" מוצג ריקוד מסוג אחר, פוגו ובו אנשים מתנגשים אחד בשני באלימות ואביו של הגיבור נראה ברקע. גיבור הסרט בועז מתמודד עם הנוכחות של אביו בתוך הבילוי שלו, במרחב המנותק מן המשפחה אף כי לא ניתן כמובן להתנתק לגמרי. למעשה, בועז רואה גם את הדמיון בין האב לעצמו, אך גם את היסודות בדמות של האב שגרמו לו להירתע ממנו במשך השנים, במפגשים בשתי תקופות הזמן המתוארות. 

הדימוי הזה הוא גם מפגש גופני בו ההנאה נובעת מהתנגשות ואלימות, בו המפגש האנושי הוא רק אגרסיביות. מול זאת, הסרט גם מציע חיבוק. באופן הכי מילולי, אחד מרגעי השיא של הסרט עוסק בחיבוק ואומר כי כל מה שצריך לפעמים זה חיבוק, אמירה שמרחפת מעל הסרט ומעל הצורך של בועז ובני משפחתו גם בחיבוק תומך לפעמים. אבל גם במגע  מסוג אחר, כולל לפעמים ויכוח ואלימות או מגע אינטימי, בסרט שבין היתר מראה כיצד במשפחה החיה בדירה קטנה, גבולות האינטימיות בין אחים וההורים הם לפעמים לא ברורים. הם כוללים קירבה שיכולה להשיק לסף המיני מדי, גם אם מבלי לחצות בהכרח.
הקולנוע של רוזנטל תמיד דן באינטימיות, בגוף ובזהות מגדרית. לרוב הוא עושה זאת תוך מבט לעבר דברים שמעבר להגדרות הללו, לקשרים אנושיים ומקומות של הגדרת זהות השוברים את הבינאריות של משיכה ומגדר. למשל, המשיכה הגופנית היא לאו דווקא רק מינית, כפי שהדברים הלא-מיניים לכאורה הם גם מיניים. קשה להסביר, אבל זה יותר עניין של תחושה. הסרט מעביר דרך האווירה את המצב הפיזי של הגוף ודרך דיון בגוף את השאיפה לדבר שהוא אינו רק פיזי.

חלקו הראשון של הסרט מציג את המשפחה באופן הכי מלוכד שניתן לדמיין, גם אם יש מחלוקת וסודות. בועז מתכונן לבר המצווה שלו וחולק את חדרו עם שתי אחיותיו הגדולות, המצויות בשלב מתקדם בהרבה של גיל ההתבגרות. הן מהוות עבורו סוג של מודל לחיקוי, לפחות מבחינת אימוץ תרבותי של המוזיקה של שנות השמונים, מוזיקה שעצם הרצון להשיג אותה הוא חלק בלתי נפרד מעיצוב הסרט, כולל העלילה. גם ההורים קרובים לבועז, שכן הוא מעריץ אותם. האב נותן לו מילות נחמה ותמיכה על כך שהוא פחות מפותח פיזית מן הילדים האחרים והוא משתמש בעבודה שלו כנהג מונית על מנת להעניק לילד הנאה ייחודית גם מפעילות שגרתית כמו נסיעה; האם עוסקת ביופי ומהווה סוג של מודל ליופי וטיפוח, המשלים למודל היופי הנשקף מן הפוסטרים המעטרים את החללים בחדר של בועז ואחיותיו.

זו משפחה הכי קרובה שניתן לדמיין, אך כמו כל מבנה משפחתי או אנושי יש בה גם סודות. חלק מהם גדולים ומהווים את נקודת המפנה העלילתי, חלק מהם פשוט נובעים מחוסר יכולת לספר את הכל, או לגעת בדברים המביכים. בעיקר כאשר בועז מצוי בשלב מוקדם של גיל ההתבגרות. הוא כבר מודע למיניות אבל לא לגמרי מבין, הוא מתחיל להפנים כי הוריו אינם מושלמים אבל לא מבין כיצד והוא עדיין מעריץ. הוא מבין שיש סכנות, אבל עוד לא יודע לעמוד על עוצמתן והדבר זה נכון כנראה גם ליתר בני המשפחה, אולי גם לסביבה הישראלית בכלל בנקודות זמן שונות. כולל השאלה על מה שהפחיד את החברה אז ופחות מפחיד כיום ולהיפך, שכן הפחדים השתנו. הדברים נראים בעיקר מנקודת המבט של ילד (ולאחר מכן מנקודת המבט של איש צעיר), עם הנטייה להקצין והיכולת החלקית להשלים מידע ולראות את התמונה המלאה הקשורה לגיל. 

אם במהלך שנות השמונים בית המשפחה צפוף וקרוב, בשנות התשעים הוא מרגיש ריק. האחיות רק מוזכרות ולא נראות בחלק זה וההורים לא חולקים ביחד אף סצנה. האופן שבו חלל הדירה מעוצב מדגיש את המרחבים, אבל גם מייצר את האינטימיות המתמשכת בין בועז לבין הוריו, אף על פי שבשנות העשרים המוקדמות לחייו יש לו חיי חברה עשירים יותר עם בני גילו. למעשה הוא מבלה יותר זמן במרחבים אחרים, עם חבריו או לבדו, סוג של עצמאות מן התא המשפחתי. אך המורשת של הוריו ובמידה רבה הקירבה אליהם ממשיכה גם כאשר הוא לבדו. 

כאמור, זהו רק פירוש אחד וחלקי לכותרת הסרט, שמהדהדת היבטים נוספים. בישראל עבור חלק מן הקהל שם הסרט מתקשר גם ל"יום העצמאות", אף על פי שהחג לא מוזכר בסרט יש עיסוק לא רק בעבר של המשפחה, אלא גם במיקום של המשפחה בתוך מדינה, כמו גם פחדים וקבלת האחר בשלבים שונים, בין משיכה, קבלה ולאלימות. "עצמאות" הוא סרט מאוד אישי, אבל בגלל היותו מדיוק, יש בו גם משהו כללי המאיר את החברה כולה.
המילה עצמה היא גם שמו של גן העצמאות, מקום למפגש מיני מזדמן עבור הקהילה הגאה. אם כי המשמעות של המקום הזה בסרט שונה בחלקיו השונים, בהתאם לגיל של הגיבור שמגיע למקום, ספק מבלי לדעת בדיוק מה מתרחש שם ומה הוא מחפש. המפגשים בו הם גם מסוכנים יותר, אבל גם משפחתיים יותר ומציעים משהו שהוא לא רק זהות מגדרית או חיפוש אחר הנאה או קירבה. אפשר גם לציין את השם הלועזי של הסרט, "Tell Me Everything", שם שעוסק גם ברצון לשמוע ולספר הכל. יש לו יחס מעניין למקומות בסרט בהם בועז בוחר לספר דברים ובעיקר אילו דברים הוא בוחר לא לספר ומדוע. בעיקר בסיום בו אולי הוא מספר את הדברים גם דרך כך שהם נותרים לא מסופרים. 

להצלחת הסרט תורם צוות שחקנים מצוין. אסי כהן בתור אב המשפחה מציג פגיעות רבת גוונים ורבדים, בעוד קרן צור בתור האם נראית אמהית וגם זוהרת, אישה שיודעת לעמוד על שלה גם אם היא תמימה בנושאים רבים. רגעי השיא שלה בסרט הם אלו בהם היא בוחרת לא לדבר את כל מה שעל ליבה. הילד יאיר מזור בתפקיד בועז, וגרסתו הבוגרת יותר בגילומו של עידו טאקו, מרגישים כמו אותה דמות בשלבים שונים. בועז הבוגר הוא הקצנה של פן אחד בילד שצדדים אחרים בו מודחקים מעט, עד לשלב בו הוא נותן להם להתפרץ מחדש. הליהוק בסרט הוא מוצלח גם דרך סדרה של דמויות משנה, החל מן האחיות בגילומן של מור דימרי ונטע אורבך, והמשך בשחקנים של סצנה או שתיים שבוראים דמות שלמה. כזו שהייתה יכולה למלא סרט משלה.
מוזיקה קצבית, בין אם שירי התקופה או פסקול מקורי שכתב גאל רקוטונדרבה, היא חלק מהותי נוסף בחוויה של הסרט. הוא צבעוני, עשיר באירועים וחוגג את המלודרמטיות, רק על מנת לשבור את הלב ברגעים שקטים ומעודנים יותר. רגעים השזורים לאורך הסרט ויש בהם משהו מזקק. לא מדובר רק ברגעים של תגליות או תפניות רגשיות, גם ברגעים של הנאות קטנות לכאורה, כמו לשיר יחד עם הרדיו.