פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 33: שנת 1988

עד העשור השלישי של קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, היו הדאבלים – כלומר, מדינות שזוכות באוסקר שנתיים ברציפות – דבר די שכיח. למעשה, ב-22 השנים הראשונות נרשמו לא פחות משישה דאבלים: שלושה לאיטליה, שניים לצרפת ואחד לשוודיה.
בשלהי שנות השמונים, כששערי האקדמיה נפתחו לעוד מדינות, זה דעך לחלוטין. אבל אז הצטרפה בהפתעה לקבוצת העילית הזו מדינה שממש לא הייתה שחקנית משמעותית במרוץ לאוסקר עד כה. זוהי דנמרק, שעד 1987 הייתה מועמדת בסך הכול שלוש פעמים (1956, 1959, 1961) ומעולם לא זכתה. אחרי תרדמת של מעל לעשרים שנה, חזרה הממלכה הצפונית לאוסקר ועשתה משהו שלא התרחש מעל לעשור: בזכות "החגיגה של באבט" ו"פלה הכובש", היא כבשה את האוסקר פעמיים רצוף. חצי מזה, אגב, בזכות הזאב הגדול הרע של הקולנוע המודרני, אותו נאלץ להזכיר בהמשך, ובפחות או יותר כל פרק עד האלף החדש. דנמרק גם שמה סוף לעניין הדאבלים, ונכון לשנת 2025, כמעט ארבעים שנה, אף מדינה לא הצליחה לבצע את זה שוב.

עם זאת, דבר שהתרחש ב-1988 ודווקא כן מזכיר את תקופתנו הנוכחית, הוא הנוכחות המאסיבית של פסטיבל קאן בדרך לזהב. מבין חמשת המועמדים לפרס האוסקר הבינלאומי של אותה השנה, ארבעה מהם הוקרנו לראשונה בריביירה, שניים מהם יצאו עם תארים משמעותיים ביותר: פרס דקל הזהב, ופרס מצלמת הזהב. הנציג החמישי היה מהתוכנייה של ונציה.
כל המדינות מהחמישייה היו מועמדות כבר בעבר, אבל אחת מהן חזרה לטקס אחרי היעדרות של 31 שנה, לוקחת מנורבגיה את תואר הפער הכי גדול בין מועמדות אחת למשניה. זוהי הודו, ומה שעוד יותר מרשים בשובה, היה שהיא עשתה זו לא רק בזכות סרט ביכורים, אלא כזה של במאית. מירה נאיר הייתה לאישה השביעית בסך הכול שביימה מועמד לאוסקר הבינלאומי, והשנייה שעשתה זו עם הפקה מחוץ לאירופה.

אל הודו ודנמרק הצטרפו בלגיה, הונגריה וספרד. המדינות שהגישו נציגות לאוסקר של 1988 ונותרו בחוץ היו אוסטריה, איטליה, איסלנד, ארגנטינה, בולגריה, ברית המועצות, ברזיל, גרמניה המערבית, הרפובליקה הדומיניקנית, טייוואן, יוגוסלביה, יוון, יפן, ישראל ("הקיץ של אביה"), מקסיקו, נורבגיה, ניקרגואה, סין ("שדות החיטה האדומים" של ז'אנג יימו), פולין ("סיפור קצר על אהבה" של קישלובסקי), פורטו ריקו, פורטוגל, פרו, צרפת, קובה, קנדה ושווייץ.

האוסקר ה-61 סימן בעיקר את שעתו של בארי לווינסון בזכות הלהיט שלו "איש הגשם", סרט המסע המשפחתי בכיכובם של טום קרוז ודסטין הופמן, שלקח את הפרס הגדול יחד עם הבימוי, השחקן הראשי והתסריט המקורי.
אפשר למצוא כמה דברים זהים בין הזוכה האמריקאי והזוכה הבינלאומי, עיקרם ששניהם סיפורים על בני משפחה קרובים (שני אחים באחד, אב ובנו בשני) שמוצאים את עצמם יחד בהתמודדות לא פשוטה. ובכל זאת, קשה לדמיין שני סרטים שונים זה מזה ברמת גודל ההפקה ונקודת המבט על טבע האדם.

בלגיה – "המורה למוזיקה"

המועמדים

בלגיה – "המורה למוזיקה" (Le Maître de Musique / The Music Teacher)

הסרט העלום ביותר מבין החמישייה של 1988 הוא נציג בלגיה, שחזרה לאוסקר למועמדות שנייה 18 שנה מאז הקודמת, "שלום על השדות". הפעם מדובר בדרמה תקופתית של ז'ראר קורביאו בסרטו הראשון. מבוסס על תסריט מקורי שכתב קורביאו יחד עם עוד חמישה משתפי פעולה, "המורה למוזיקה" הוא הפקה בלגית-צרפתית המתרחשת בשנותיה הראשונות של המאה העשרים. ז'ואקים דלארו, זמר אופרה מפורסם ומוערך, מטלטל את עולם המוזיקה כשהוא מודיע על פרישתו ומחליט להקדיש את חייו להוראה. החדשות האלו משמחות למדי את אויבו המושבע, הנסיך סקוטי.
דלארו מחליט להשקיע בעיקר בסופי הצעירה, אך נראה שהדרך שלה להיות זמרת מקצועית עוד ארוכה, בזמן שהנסיך סקוטי מוציא תחת ידיו פרודיג'י מהולל. כאשר דלארו פוגש במקרה בז'אן, צעיר חסר עתיד, הוא מזהה בו כישרון, ולוקח גם אותו תחת חסותו. בין דלארו הנשוי, סופי התמה וז'אן השרמנטי ניצת משולש אהבה אסור כמיטב סרטי התלבושות התקופתיים, וז'אן הופך להיות הקלף החזק של דלארו להוכיח את עליונותו על הנסיך סקוטי.
למיטב הבנתי "המורה למוזיקה" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן, אבל אני לא חושב שבמסגרת תחרות כלשהי.

הודו – "סלאם בומביי!" (Salaam Bombay)

31 שנה לאחר מועמדותה על "אמא הודו", חזרה הודו לאוסקר עם עוד אירוע מאוד גדול לתקופה, שהפך להיות שיחת היום בסצנת הקולנוע הבינלאומי.
זה התחיל בפסטיבל קאן, כמובן, שם הוקרן במסגרת שבועיים של הבמאים סרט ביכורים של יוצרת הודית בת 31 (כלומר, היא נולדה בשנה בה מולדתה הייתה מועמדות לראשונה לאוסקר), מירה נאיר. היא הציגה דרמה שעוסקת בחיי השוליים של מומביי דרך עיניו של ילד קטן שננטש על ידי אימו בקרקס נודד, המתגלגל אל העיר הגדולה והצפופה, ומשתלב בעולמם של הסרסורים, עובדות המין וסוחרי הסמים.
"סלאם בומביי!" סחף את הריביירה ויצא מהטקס עם שני פרסים, מצלמת הזהב לסרט הביכורים, ופרס חביב הקהל. משם זו כבר הייתה סופה מוחלטת שהעיפה את העולם. הסרט היה להצלחה קופתית עצומה, מירה נאיר נחשבה לקול החדש של הקולנוע, ו"סלאם בומביי" הפך להיות כמעט מטבע לשון, אם לשפוט לפי המסעדה ההודית שלדעתי עדיין קיימת בתל אביב.
נאיר נחטפה להוליווד, ושלוש שנים אחר כך כבר ביימה את דנזל וושינגטון, אבל הקריירה שלה ידעה טלטלות רבות מאז. לא בטוח עד כמה באשמתה, בכל זאת יוצרת הודית בעולם של גברים לבנים, אבל היא עדיין ממשיכה לקבל פרויקטים אפילו כיום.

הונגריה – "הנוסן" (Hanussen)

בזמן שבלגיה והודו הביאו לאוסקר שמות חדשים וטריים, הונגריה לא יכלה ללכת על המוכר והבטוח יותר. עיניכם הרואות, זה השתלם לה. בזכות החלק המסיים את מה שייקרא "הטרילוגיה הגרמנית" שלו, הצטרף אישטבן סאבו למועדון מצומצם של במאים שחתומים על ארבע מועמדים לאוסקר הבינלאומי מאז הפיכת הקטגוריה לתחרותית.
סאבו עמד לצידם של פדריקו פליני (היחיד שגם זכה עם כל ארבע המועמדויות שלו), מריו מוניצ'לי ואטורה סקולה, כולם איטלקיים. בעתיד יתקבלו לקבוצה גם חוזה לואיס גארסי הספרדי ואנז'יי ויידה הפולני.

"הטרילוגיה הגרמנית", שכללה את הזוכה "מפיסטו" והמועמד "קולונל רדל", מתייחסת לסרטי סאבו דוברי הגרמנית בכיכובו של השחקן האוסטרי קלאוס מריה בראנדאוור, העוסקים בתקופותיה האפלות של גרמניה בחציה הראשון של המאה העשרים, דרך דמות שמעורבת בענייני הפוליטיקה והמלחמה. "הנוסן", בדיעבד מועמדותו האחרונה של סאבו (אם כי הוא בעתיד יסדר מועמדות לאנט בנינג על "להיות ג'וליה"), מחזיר את בראנדאוור לימי מלחמת העולם הראשונה עם דמותו של קלאוס שניידר, שבעבר כבר היה מרכזו של סרט אחר מ-1955 עם אותו השם, בכיכובו של קלאוס קינסקי.
שניידר הוא חייל שנפצע באחד הקרבות של גרמניה בשלהי המלחמה, ובמהלך אשפוזו בבית החולים נראה שמפתח יכולות טלפתיות, מסוגל להשפיע על אנשים בעזרת כוח המחשבה, ואפילו לחזות את העתיד. גם הסקפטיים ביותר נדהמים מהצלחותיו, שכוללות את ניבוי טביעת הטיטניק ועלייתו לשלטון של אדולף היטלר. שניידר, שמשנה את שמו לאריק יאן הנוסן, הופך להיות כוכב עצום בגרמניה ומקור עניין גדול של התקשורת. לצערו הוא במהרה מעלה את סף החרדה בממשל האפל של המדינה המובסת, והם רואים בו איום על תוכניותיהם העתידיות והמסוכנות.

כמו שאר סרטי "הטרילוגיה הגרמנית", גם "הנוסן" עשה את בכורתו בפסטיבל קאן, אך יצא ללא פרס מהתחרות הרשמית. הוא היה מועמד לפרס גלובוס הזהב ולפרסי הקולנוע העצמאי, ובראנדוואר היה מועמד לפרס הקולנוע האירופאי.

באספקט טכני, יש משהו שצריך לכתוב בהקשר של "הנוסן": על פי המקורות הרשמיים על הסרט, אורכו הוא שעתיים ועשרים. עם זאת, לא הצלחתי למצוא לזה שום הוכחה בעותקים הקיימים. במהדורת המדיה הפיזית של הסרט, בטח בעותקים שרצים ברשת, הסרט עומד על שעה וחמישים. אפילו ראיתי כמה יוזרים בלטרבוקסד שמבולבלים מהעניין, כי הגרסה הארוכה פשוט נראה שלא הייתה קיימת אי פעם. האמת היא שבהחלט נראה כאילו יש כמה סצנות שחתוכות בגסות, אז כנראה משהו נעלם במרוצת השנים. לכן חשוב לי לציין שצפיתי בגרסה שכנראה איננה זו שהאקדמיה הצביעה לה, חצי שעה פחות מהקאט המקורי.

הונגריה – "הנוסן"

ספרד – "נשים על סף התמוטטות עצבים" (Mujeres al Borde de un Ataque de Nervios / Women of the Verge of a Nervous Breakdown)

זה לא קורה המון, אבל היו מספר פעמים חגיגיות במהלך הפרויקט בו עמדנו מול רגע שבו האוסקר הבינלאומי קיבל למועדון שם חדש, שמאותה נקודה יהפוך להיות אישיות גדולה בדברי ימי הקולנוע. אירועים זכורים במיוחד היו ב-1963 עם רומן פולנסקי, ב-1966 עם מילוש פורמן, ב-1973 עם פול ורהובן, וב-1985 עם אמיר קוסטוריצה.
ב-1988 זיהתה האקדמיה קול יוצא דופן מספרד, שאמנם כבר עשה לא מעט סרטים לפני כן, אבל מעט מאוד ידעו עליו. זהו לא אחר מאשר פדרו אלמודובר, ופריצתו לסצנת הקולנוע העולמית עם "נשים על סף התמוטטות עצבים".
אז נכון, אלמודובר ביים פיצ'רים כבר מאז שלהי שנות השבעים, ונכון שאת הקרדיט האמיתי לחשיפת "נשים על סף התמוטטות עצבים" צריך בכלל לתת לפסטיבל ונציה, שם זכה הסרט בפרס התסריט לאלמודובר ובפרס השחקנית לכרמן מאורה. ועדיין, כניסתו של "הילד הרע של הקולנוע הספרדי" לאוסקר הייתה בהחלט שינוי מגמה, ולא רק שחשפה את אלמודובר לקהל האמריקאי, אלא גם סימנה מועמדות מאוד יוצאת דופן בתולדות הקטגוריה הזו. קומדיות פרועות וסקסיות ממש לא היו מנת חלקו של פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, בוודאי ובוודאי לא בעלי רגישויות קוויריות או קמפיות, והנה בא אלמודובר והסתער על הקונצנזוס.

את "נעסה"ע" כתב אלמודובר, אז בן 39, בהתבסס באופן חופשי על מחזה של ז'אן קוקטו, טוטם בפני עצמו של יוצרים קווירים. הסרט סובב סביב שחקנית בשם פפה (מאורה), המשוכנעת שאהובה הולך לנטוש אותה לטובת אשתו החוקית, והיא די מאבדת את זה. סביבה מתקבצת חבורה משונה שכוללת בנו של מושא לבה (אנטוניו בנדרס בן ה-28), בת זוגו החשדנית, חברתה הטובה שבטוחה שהיא עומדת להיאסר בעקבות עזרה לטרוריסטים, כמה שוטרים, טכנאי טלפון אחד, והאישה החוקית שחד משמעית באה לריב. על פני כיממה פחות או יותר פפה תצטרך להתאפס על עצמה, לתקן את כל הבעיות שיצרה, ואולי אפילו תציל מישהו מהתנקשות.
אחרי ונציה, "נעסע"ה" היה סיפור גדול, לא רחוק בכלל ממה שקרה בקאן עם "סלאם בומביי!" (אולי אפילו יותר). הוא הפך להצלחה קופתית חסרת תקדים בספרד, זכה בשני פרסים של הקולנוע האירופאי (הבמאי הצעיר והשחקנית הראשית), היה מועמד לגלובוס הזהב, זכה ב-NBR, בפרס של מבקרי ניו יורק, ובפרס מיוחד מטעם איגוד המבקרים הלאומי. אבל יותר מהכול, הפך את פדרו אלמודובר לבמאי חם ביותר, כזה שיהיה נערץ אל כל מקום שיגיע אליו אפילו ארבעים שנה לאחר מכן.

הזוכה

דנמרק – "פלה הכובש" (Pelle Erobreren / Pelle the Conqueror)

כמובן שלא כדאי – ואולי אפילו אסור – למסגר קריירה של מישהו דרך פריזמת האוסקר, אבל לפעמים זה די משעשע. כדוגמה אפשר לקחת את השוודי מקס פון סידו, שלפי סרטי האוסקר בכיכובו כנראה יקבל את תואר השחקן הכי סובל ואינטנסיבי בתולדות הזמנים.
אחרי שהישיר מבט אל תהומות הנפש האנושית בסרטי האוסקר של אינגמר ברגמן ("מעיין הבתולים" ו"מבעד לזכוכית האפלה"), פון סידו החליט גם לסכן את גופו ויצא להפקות הכי קשות שראינו בקטגוריה הזו, מתמודד עם לוקיישנים בלתי אפשריים בגילום דמויות שמעמידות את עצמן מול הטבע האכזר, בין אם "המהגרים", "הארץ החדשה" ו"מעוף הנשר", גם הם נציגי שוודיה. מה שדיקפריו עשה ב"האיש שנולד מחדש" ולקח עליו אוסקר, פון סידו עשה בכמה סרטים. לא רואה אותו ממטר.
ב-1988 (אעיר בהערה טכנית שהסרט נחשף בכלל ב-1987) פון סידו שוב הלך על האקסטרים, שוב כמהגר שוודי, הפעם בסרטו של בילה אוגוסט "פלה הכובש", ואפילו היה מועמד על כך בעצמו לאוסקר. בעיני זה די אירוני שהשחקן שהכי מזוהה עם הקולנוע השוודי הועמד לראשונה על סרט שמייצג את דנמרק, אבל דברים כאלה קורים.
מרשים לא פחות היא שהמועמדות שלו בפרס השחקן הראשי בטקס ה-61 הייתה היחידה באוסקר הכללי מאותה שנה שאיננה מסרט דובר אנגלית.

וכך זה התחיל: ב-1910 הוציא הסופר מרטין אנדרסון נקסו את סדרת הספרים "פלה הכובש", העוסקת בטלטלות חייו של ילד דני קטן שעובר עם אביו לשוודיה. לפי המרשתת, הספרים האלו היו כל כך פופולריים, שאלפי ילדים שוודים בתחילת המאה העשרים נקראו על שמו של הגיבור. אחד מהם הוא פלה הוונגארד, שהיה בן 12 כשקיבל את התפקיד הראשי בעיבוד המדובר לספר הראשון, על קורותיה של הדמות שנתנה לו את שמו. בילה אוגוסט בן הארבעים עיבד יחד עם עוד שלושה כותבים הפקת ענק של שעתיים וחצי המתחילה בהגעתם של פלה ואביו לאסה (פון סידו) בסירה מדנמרק לשוודיה בחיפוש אחר חיים טובים יותר. כבר על הרגע הראשון הם מגלים שחלומות בצד ומציאות בצד, ומתקבלים לעבודה עלובת תנאים באחוזתו של בעל אדמות עשיר. היחס אליהם מחפיר, ופלה הצעיר רואה איך רוחו של אביו הולכת ונשברת, בזמן שדרמות לא קטנות הן מנת חלקם של כל הסובבים אותם, והוא צריך למצוא את הדרך לעתיד טוב יותר.

"פלה הכובש" הוקרן בפסטיבל קאן, שם קיבל את דקל הזהב, מביס את שותפו לקטגוריה הבינלאומית "הנוסן", ואחרים כמו "בירד" של קלינט איסטווד, "טובעים במספרים" של גרינוואי ו"סיפור קצר על אהבה" של קישלובסקי. זאת הייתה בסך הכול הפעם החמישית שסרט מצליח לזכות בשני הפרסים היוקרתיים ביותר של עולם הקולנוע אחרי "שערי גן עדן" היפני (בתקופת הפרס המיוחד), נציגי צרפת "אורפיאוס השחור" ו"גבר ואישה", ו"תוף הפח" הגרמני.
הסרט זכה בפרסי גלובוס הזהב וה-NBR, כאשר סידו והוונגארד זכו בפרסי הקולנוע האירופאי.

לא רחוק בחשיבותו מכל המידע הקודם, "פלה הכובש" גם סימן את הצלחת האוסקר הראשונה של חברת הפצה קטנה שלימים תשנה את כל האוסקר – מיראמקס, וזה כמובן מחזיר אותי לזאב הגדול הרע שהזכרתי בפסקת הפתיחה: נקודת ההזנקה של הארווי וויינסטין ככוח מרכזי בהוליווד.

דנמרק – "פלה הכובש"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

על פניו נראה ש"פלה הכובש" נועד לזכות באוסקר באותה שנה, בעיקר בזכות דקל הזהב, המועמדות של מקס פון סידו האהוב לפרס השחקן הראשי, והפאר ההפקתי המרשים. עם זאת, אף אחד מהפקטורים האלה מעולם לא הבטיח ניצחון.
בשיטת האלימינציה, אני מניח שאפשר להמר שנציג בלגיה "המורה למוזיקה" היה מפסיד בכל מקרה. הוא הסרט עם הכי פחות מומנטום והתלהבות סביבו, בטח אל מול השיח הער לגבי ארבעת האחרים. אבל גם את נציג ספרד "נשים על סף התמוטטות עצבים" לא הייתי ממקם בעמדה משמעותית בעיקר בזכות המהות שלו כקומדיה יחסית פרועה. מצביעי האוסקר הבינלאומי נמשכו אז לסרטים חמורי הסבר יותר, או לפחות אלו שהרגישו חשובים ובעלי משקל עם הפקה מרהיבה. הזוכה האחרון שאפשר להגדיר כקומדיה בביטחון גמור היה "שחור ולבן בצבעים", תריסר שנים לפני כן. כאמור, באופן כללי גם המועמדות עצמה של אלמודובר הייתה יוצאת דופן, ואם להסתכל על ההיסטוריה של הקטגוריה אפשר למצוא מעטים בסגנון הזה. מהעשור האחרון אפשר לסמן את "הכפר הקטן שלי" מיוגוסלביה, "שיחות מלוכלכות" מקנדה, "בטי בלו" מצרפת, "שלושה גברים ועריסה" מצרפת ו"אמא בת 100" הספרדי שהיו הכי קרובים אליו מבחינת הטון, וכולם הפסידו.

זה משאיר לנו את שני סרטי קאן הנוספים, "סלאם בומביי!" ו"הנוסן". במקרה של הנציג ההודי אני נוטה לחשוב שאולי הוא היה הכי קרוב לזכייה, אבל בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים בפרויקט לא רק שמעולם לא זכה סרט של במאית, אלא גם ניצחון להפקות שהגיעו מחוץ לאירופה היו נדירים למדי. כשזה מגיע ל"הנוסן" יכול להיות שהמצביעים ראו בו משהו קרוב מדי ל"מפיסטו", ולא בכדי כי הם באמת אחים תאומים, אז אולי הייתה הרגשה שכבר היינו פה.

עוד רגע אפרט על התרשמותי מכל הסרטים, אלו שעבדו עלי ואלו שלא הבנתי מה הסיפור שלהם, אבל צריך לומר דבר אחד יציב במיוחד: הסרט הכי טוב שראיתי מנציגויות 1988 (וכמובן שלא ראיתי את כולם), הוא "שדות החיטה האדומים" שהגישה סין. מאוד מתסכל שהאקדמיה לא הצליחה למצוא לו מקום בחמישייה. אבל אין דאגה, ז'אנג יימו עוד ימצא את מקומו בפרויקט הזה, הכול בסדר.

נתחיל מהסוף ונטפס למעלה, ברשותכם, אם כי לאלו שמכירים אותי כנראה שזו לא תהיה הפתעה גדולה מדי.
אין זה סוד שפדרו אלמודובר ואני לא חברים. כלומר, שום דבר אישי נגד הבחור, מעולם לא נפגשנו. אבל כשזה מגיע לסרטים שלו, אני פשוט לא מבין מה קורה עם העולם. 17 סרטים של אלמודובר ראיתי בתקופת חיי, כאלו שעשה בין 1986 ("מטדור") ל-2024 ("החדר הסמוך"). מבחינתי יש לו יצירת מופת מוחלטת אחת, והיא "דבר אליה". כל שאר 16 הסרטים שראיתי ממנו הם תעלומה מבחינתי. לא מבין מה אני רואה, מה הוא רוצה ממני ולמה זה אמור לעניין אותי. מה גם שהם כולם כל כך דומים, שאני לרוב מכנה אותו פדרו אותודבר. המצב הזה לא שונה ב"נשים על סף התמוטטות עצבים".
כמובן שאני יכול להעריך את האמירה הוויזואלית, את עיצוב התפאורה ופרטי הלבוש (אחת הדמויות בסרט עונדת עגילי מקינטה וזה פסיכי) אבל כשזה מגיע ממש להתעניינות בסיפור או במהלך הדמויות, אני רוצה לצאת משם מאוד מהר כי כמעט הכול מעצבן ומתיש אותי. קיוויתי שהצפייה בסרט הנוכחי, אליו ניגשתי עם מקסימום ציפיות ומינימום ציניות, תעזור לשבור את קללת המועמדויות הספרדיות, אבל זה לא קרה. אמנם זה לא היא ייאוש כמו עם סרטיו של חוזה לואיס גארסי, אבל גם לא הרבה יותר טוב. אין מה לעשות, זה המצב. איש לא אשם.

נציג בלגיה "המורה למוזיקה" הוא בשום אופן לא סרט רע, אלא סתם כזה שלא תפס אותי יותר מדי. ההפקה בהחלט מרשימה, המשחק ברובו טוב מאוד, וגם יש לו סיפור קוהרנטי שמחזיק בסדר גמור. זו פשוט עוד דרמה תקופתית מנקרת עיניים שראינו כמוה לא מעט, ולרוב באופן יותר מרשים. נגיד "אמדאוס" הוא כזה שקופץ לראש, גם "יחסים מסוכנים" מאותה השנה, שלא נדבר על יצירות מופת שלקחו את הקונספט ומצאו בו אומנות קולנועית מהמעלה הראשונה כמו "עידן התמימות" או "המועדפת".
ברור לי לחלוטין למה סרט כזה התחבב על המצביעים ומצא את דרכו לחמישייה, ובזמן שהוא רחוק מלהיות בתחתית החבילה של האוסקר הבינלאומי, זו בעיני מועמדות מבוזבזת.

סרט שמאוד הערכתי אבל מאדך גם התאכזבתי ממנו למדי הוא "סלאם בומביי!". מאוד פשוט להבין את ההתלהבות שהייתה אז מהקולנוע של מירה נאיר. זו ללא ספק השוואה קלה מדי, אבל אי אפשר שלא לחשוב על מה שקרה כמעט בדיוק אותו הדבר עם הסרט שניכס כל כך הרבה מ"סלאם בומביי!" בדיוק עשרים שנה לאחר מכן – "נער החידות ממומבאי". שני סרטי ההתבגרות ההודים האלו קינטיים מאוד לתקופתם, לוקחים אותנו (בהקשר הזה, קהל המצביעים של האקדמיה) אל עולם אקזוטי של המזרח והצצה צבעונית ומלאת התרחשויות לחיים עלובים מהצד השני של העולם.
ההשוואה ביניהם בהחלט מוציאה את "סלאם בומביי!" על העליונה מכיוון שהוא לא שואף להיות סוריאליסטי או משכר חושים, אלא אמיתי וכואב, ולכן הוא כן יותר. אני ממש הופתעתי משוט הסיום של הסרט, שכמובן לא אפרט לגביו, אבל כן אומר שהוא שם כדי לעמוד מאחורי האג'נדה של הסרט מאשר לתת לצופים מה שהם קיוו לו.
עם זאת, אחרי כל כך הרבה סרטים מאז סוף שנות השמונים, יש משהו קצת לאה בסרטה של נאיר. הוא עדיין אפקטיבי, אבל גם ארוך מדי, חוזר על עצמו, והקולנוע מעט התיישן או לפחות מרשים מעט פחות מאשר אז.

הודו – "סלאם בומביי!"

שני הסרטים הטובים ביותר בחמישייה בעיני הם נציגי הונגריה ודנמרק. אבל במקרה של זה הראשון, מה שנורא מוזר הוא שמילולית כבר היינו שם. "הנוסן" הוא חד משמעית שידור חוזר של "מפיסטו", כשההבדל המרכזי הוא שאם בזוכה של 1981 הגיבור שמגלם בראנדאוור היה קלולס לחלוטין, הפעם הסרט סובב סביב מישהו שיודע הכול לפני כולם, ואיש לא מסכים להקשיב. מעבר לזה, מהלכי העלילה והשפה הקולנועית די זהים, ואפילו סצנת הסיום פועלת על אותם מקומות. בפני עצמו אין ספק ש"הנוסן" סרט מצוין (אם כי יכול להיות שהייתם שומעים ממני תלונות על אורך אם הייתי צופה בגרסת השעתיים ועשרים), אבל כחלק מהשרשרת של סרטי סאבו, או אפילו גרמניה הנאצית, הוא מוקטן ליד "מפיסטו".

קולנוע מדהים הוא גם מנת חלקו של "פלה הכובש" הדני. הפקה מפוארת ומאתגרת, מהסטים התקופתיים, דרך הלוקיישנים הרבים והקשים לצילום, כמות הדמויות והעבודה עם שחקנים צעירים. הוא בהחלט מהנציגים המרשימים ויזואלית של שנות השמונים, כשגם העבודה שנותנים שם מקס פון סידו ופלה הוונגארד היא אחת הסיבות להצלחה שלו. ועדיין, החוויה הזו לא הייתה שלמה בשבילי.
כמו רוב סרטי השעתיים וחצי ומעלה, גם פה האורך הורגש ככל שהסרט מתקדם, בעיקר כי אין לו כל כך עלילה של סיבה-תוצאה. מדובר בעיקר שגרת יומם האכזרית של הפועלים, בלי איזשהו נראטיב שמוביל אותנו קדימה. כלומר, אם היו מערבבים את הסצנות ומשנים את סדרן, אני לא בטוח כמה זה היה משנה. ייתכן שזה הטריד אותי במיוחד היא כי לא ציפיתי לכמה הסרט הזה יהיה אכזרי.
"פלה הכובש" הוא בקלות אחד הקשים לצפייה שראיתי בפרויקט, והוא מספק מעט מאוד נחמה. אמנם אין אלימות מאוד גרפית על המסך (יש המון מחוץ לפריים), אבל מה שעושים שם האנשים זה לזה – על פני שעתיים וחצי, כאמור – כל כך מכביד על הנשמה עד שממש קיוויתי שזה ייגמר כי כמה אפשר לסחוב?
ההתפכחות של פלה לגבי אביו וחולשותיו היא דבר אחד, אבל הבריונות, הגורל האכזר שמצפה לאנשים שאינם בהכרח רעים, חוסר החמלה זה לזה, הכול מגיעה ברצף עם מעט מאוד אפשרות לנשום. אותי זה כבר התיש לגמרי בחלקיו האחרונים כשכבר הייתי מתוח לקצה ממה עוד עומד לבוא.

גם אם בעיני הוא החלש ביותר מהחמישייה, אני חייב להודות שזכייה של "נשים על סוף התמוטטות עצבים" הספרדי היה יכול להיות אחד הרגעים המגניבים ביותר בתולדות הקטגוריה, אבל זה לא היה בכוכבים אז ב-1988. גם "סלאם בומביי!", שהיה נותן אוסקר בינלאומי ראשון לסרט של במאית היה מראה שהאקדמיה מסונכרנת עם הזמנים והתקופה. אבל גם זה קצת יותר מדי לבקש מהאקדמיה, בטח אז. ואם מייתרים את "הנוסן" כי סרט זהה עם אותו במאי ואותו שחקן ראשי זכה לפני שבע שנים, אפשר להנהן בהסכמה מול הניצחון של "פלה הכובש". בתוך העשור שלו, הוא בהחלט אחת הזכיות הטובות של הקטגוריה הזו.

בפרק הבא סוגרים עשור עם אחד הסרטים הקאנוניים ביותר של פרס הסרט הבינלאומי, וגם עוד שלב בדרך לשלטונו של מלך האוסקרים החדש. וגם, מדינה שנותנת הופעה ראשונה ואחרונה.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-1988:
צרפת – 25 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 21 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 14 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
רוסיה / ברית המועצות – 9 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 9 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה (מערב) – 8 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
דנמרק – 5 (מתוכן 2 זכיות)
צ'כוסלובקיה – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
שוויץ – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 2
הודו – 2
נורבגיה – 2
אוסטריה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
ניקרגואה – 1
קנדה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987