דעה: ״פרויקט הייל מרי״ מראה לנו מה יגרום לעוד אנשים טובים לרדת מהארץ (ספוילרים)

– איך אתם מוכנים לצאת למשימה כזו?
– זה קל ברגע שיש לך מישהו לעשות את זה למענו. 

ריילנד גרייס (ריאן גוסלינג), מדען מבריק, יכול להציל את העולם. הידע שלו מספיק כדי לעצור צורת חיים חדשה מלאכול את השמש שלנו ושל עולמות נוספים. אבל הוא לא מבין את הנכונות להקרבה עצמית של הצוות שהולך לצאת למשימה. התשובה של הקפטן טומנת את החשיבות שהוא מייחס לאנשים בחייו, עבורם הוא מוכן לצאת למסע בכיוון אחד להצלת האנושות. ד״ר גרייס לא חולק את אותם רגשות עם אף אחד. הוא לא בטוח שהוא מסוגל לצאת למשימה, למרות החשיבות שלה.

המשימה הכמעט בלתי אפשרית עומדת בלב "פרויקט הייל מרי" (Project Hail Mary), סרט בבימוי פיל לורד וכריס מילר, לפי תסריט של דרו גודארד, שעיבד את רומן המדע הבדיוני האהוב של אנדי וויר. ביגוד להתמקדות בגיבורים טיפוסיים שיוצאים למשימות הקרבה כאלו בקולנוע, הפעם נשאלות שאלות על מה יגרום לנו להשליך את חיינו למען מטרה, כשאין לנו את הפרופיל שלהם.

לרוב מדובר באנשים חדורי ערכים ומחויבות, בשילוב אידיאולוגיה רבת עוצמה, מסירות אצל אלו שיש להם את מי לאבד, או כאלו שפשוט אין להם מה להפסיד. ב"ארמגדון" (Armagedon) מ-1998 בבימוי מייקל ביי, הארי (ברוס וויליס) ואייג'יי (בן אפלק) יוצאים למשימה למען האנושות, אבל גם מתוך דאגה לבתו של האחד, שהיא גם בת זוגו של האחר (ליב טיילר). לצידם יש אנשים שיוצאים למשימה מתוך נאמנות להארי שעובד איתם ביום יום כקודח נפט, או מתוך גאווה והרפתקנות כמו דמותו של רוקהאונד (סטיב בושמי), מדען מתבודד וטיפוס של גאון שחצן ומשוגע שיוצא למשימה ונהנה מההרפתקה ומלהוכיח שהוא יותר חכם מכולם.

ב"שמש" (Sunshine) מ-2007 בבימוי דני בויל, הצוות שיוצא אל השמש עם פצצה שתתניע אותה מחדש מורכב ממומחים מחויבים וערכיים, חלקם מגיעים לעמדות קיצוניות. ביניהם קאפה (קיליאן מרפי) לו יש אחות עם ילדים על כדור הארץ, הארווי (טרוי גאריתי) שהשאיר אישה וילדים על כדור הארץ, ורופא (קליף קרטיס) וקפטן (הירויוקי סנאדה) שמייצגים אידיאולוגיה חריגה. הקפטן של ספינה אחרת, פינאבייקר (מארק סטרונג) מאמין שהמשימה שלהם חותרת תחת אלוהים, ולכן מחבל בשתי הספינות. לעומתו סירל, הרופא בספינה השנייה מרותק אל השמש, מבקש לבלות בעודו בוהה באורה כמה שיותר זמן כמו מתוך הפנוט, אבל מסוגל להקריב את עצמו למען המשימה, לא לפעול נגדה.

ב"בין כוכבים" (Interstellar) מ-2014 בבימוי כריסטופר נולן, הדמויות המרכזיות בצוות שיוצא לחפש כוכבים חדשים להתיישב בהם במשימה מסכנת חיים, שמתגלה כמסלול בכיוון אחד, הם הטייס קופ (מת'יו מקונוהיי) והמדענית אמיליה (אן האת'וואי), שניהם מעולים בתחומם, שיוצאים למשימה בגלל החשיבות שלה למין האנושי כולו, מתוך תחושת מחויבות מקצועית, הומנית וגם אישית. קופ דואג לילדיו, ויש רמזים מסתוריים בחדרה של בתו (מקנזי פוי כילדה, ג'סיקה צ'סטיין כשהיא גדלה ואלן בורשטיין כמבוגרת) שמתבררים כמפתח למציאת הכוכב החדש להתיישבות, שמחדדים בבת אחת את המסירות שלו אליה ולמטרה עצמה. אמיליה היא בתו של המדען הראשי שמנהל את כל המשימה (מייקל קיין), והיא רוצה להמשיך את דרכו כשם שהיא רוצה להצליח במשימה.

לעומת גיבורים כאלו, שמציגים תמהיל של אמונה במטרה, אידיאולוגיה או דאגה לאחרים, אצל ד״ר גרייס של ״פרויקט הייל מרי״ המאזן מעורער. הוא מבין את החשיבות של הצלת העולם, אבל אין לו אידיאולוגיה וגם לא אף אחד שחשוב לו מספיק כדי לפעול. העובדה שאין לו את מי לאבד, לא מעודדת אותו לוותר על החיים הנוחים, בינתיים. "אני אוכל למות עם כולם בעוד 30 שנה… אני לא כזה, אני לא בן אדם שמתעלה ומתפקד. אני מורה בתיכון" הוא מתעקש בבכי כאשר מנסים לשכנע אותו.

מחויבות לאנשים, לא לאידיאולוגיה

-ספוילרים קלים לסרט מכאן- 

גרייס נשלח בעל כורחו למשימה, ושם בחלל המבודד הוא מוצא למען מי לפעול: חבר מכדור אחר, חייזר אותו הוא מכנה רוקי. בין השניים נוצר קשר עמוק, שנובע מהמשימות המורכבות ושיתוף הפעולה כדי להציל את עצמם ואת החיים על הכוכבים שלהם. רוקי אף מסכן את חייו שלו כדי לייצב את החללית ולהציל את גרייס.
החברות אמנם מתרחשת בחלל, אבל מזכירה לנו כישראלים כור היתוך ארצי יותר: גרייס ורוקי מגיעים מעולמות שונים ונקשרים תחת לחץ בסיטואציה מסכנת חיים שיש לה מטרה גדולה יותר, בדיוק כמו חברים לצבא בסדיר ובמילואים. הפעילות המשותפת תחת אש מעצבת חברויות עמוקות ותחושת מחויבות הדדית.

ה"בשביל מי" שגרייס לא מבין בתחילת הסרט תואם לתשובה שראיתי חוזרת בשמם של מילואימניקים וחיילי סדיר כאחד, בשרשורי תגובות עגומים ברחבי הרשתות החברתיות, בכל פעם שנושא הסירוב עולה. כשמוטחת השאלה קבל עם ופיד, למה להסכים לצאת שוב לשטח, לסכן חיים? הם, ולא פעם אנשים שמבקשים להסביר אותם, מדגישים שאחת הסיבות היא הנאמנות לחברים ליחידה, ההבנה שאם אני לא אלך, אני פוגע בהם, אני מפרק משהו שאנחנו שותפים לו יחד. אני פורם קשר של ערבות הדדית ואחריות, ברמה הכי מעשית בשטח.

אלא שבמקרה שלנו, בניגוד לגרייס ורוקי, החלק השני של המשוואה שמרכיבה את המוטיבציה, קיימת בימים אלו בווליום מתחזק והולך של כגרסה חדורת אידיאולוגיה מתנחלית של "התיישבות מחדש" על אדמה מגואלת בדם. כמאמר הרב זרביב שחוזר לעוד ועוד סבבי מילואים על ה-D9: "צריך ׳לזרבב׳ את עזה. אין לי ספק שעם ישראל עוד ישב בעזה והיא תהיה יהודית. הקב"ה לא הביא את המלחמה הזו בשביל להגיע לכזו מועצת שלום. חזרתי לבית הדין, ומקווה שחטיבת גבעתי תחזור לעזה ואחזור איתם".
כשזו הדוגמה הרווחת למחויבות למטרה, הגיוני שמה שיישאר הוא רק החברים ליחידה, כי ההגיון בלחימה עצמה איננו. עוד לפני שנה אמרו גורמים בכירים בצבא שהמצב לא ברור: "יש בנו אמון מלא בלוחמים עד דרג המח"ט. איתם אנחנו מתאמנים ואנחנו רואים ושומעים אותם יום יום. אנחנו לא מצליחים להאמין לא בדרג המדיני ולא בפיקוד הצבאי הבכיר, פשוט כי אנחנו רואים את ההחלטות שלהם ואת הפקודות שהם נותנים לדרג של מח"ט ומטה. אנחנו רואים שההחלטות והפקודות לא מובילות אותנו להכרעה וניצחון".

אחווה שאינה מעוגנת בקרקע

 -ספוילרים חמורים לסרט מכאן-

בסרט, גרייס מבין בשלב מאוחר של העלילה שהיו צריכים לכפות עליו את היציאה. סיממו אותו ושלחו אותו מעולף לדרך. אבל במהלך העבודה עם רוקי, הוא מוצא את המישהו שלו, את האחווה והמחויבות ההדדית, וגם את האומץ והמוטיבציה. עד כדי כך, שהוא מוכן להקריב את החזרה הביתה – הפעם באופן מודע ומשוכנע – כדי לסובב את החללית שלו ולחזור לעזור לתקן תקלה קטלנית בזו של רוקי. גרייס לומד שלא משאירים פצועים בשטח. ובמקרה שלו, גם מוצאים איתם בית חדש, הרחק מזה שלא מספק לו משמעות.

בסיום הסרט גרייס עובר עם רוקי לכוכב שלו, שם הוא מתקבל כחבר בקהילה שמשחזרת עבורו תנאי מחיה ועבודה תואמים לאלו שעזב. גם כשקיימת האפשרות לפתח כלים כדי לשלוח אותו בחזרה, גרייס משיב: "אני אחשוב על זה". הוא מוצא את עצמו ברמת הנוחות וההגשמה העצמית. עדיין מורה נלהב, רק לילדים אחרים. גרייס מצא לעצמו קהילה חדשה במקום הזר, והוא לא מתגעגע לבית שעזב.

הגיבור של "הייל מרי" מציג אדם עם כישורים מעולים בתחומו, שמסוגל להשאיר את הכל מאחור ולהרגיש בבית גם במקום אחר, ולבנות קשרים אנושיים משמעותיים עם מישהו שלא "שייך" למקום ממנו בא. גם הגישה הזו לא זרה לנו כישראלים. לגרייס עוד הייתה מטרה ברורה, ומפקדת עם חזון הגיוני שניתן היה לסמוך על המניעים שלה. אך בהיעדר הזדהות עם קהילה, אידיאולוגיה או חיבור אישי, קל לו להתחיל מחדש הרחק מכאן. טובי בנינו ובנותינו חולקים קשרים משמעותיים בשירות שלהם, אבל זה לא מבטיח שהם יישארו. אנחנו כבר יודעים על ירידה מוגברת מהארץ ביחס לשנים קודמות, כאשר מי שעוזבים הם אלו שיכולים להרשות לעצמם על בסיס של דרכון זר, מצב כלכלי ואפשרויות של פרנסה בחו"ל. סוג של בריחת מוחות חדשה.

אם לא תהיה לנו מטרה יותר ברורה ומנהיגים שאפשר לסמוך עליהם, זה רק עניין של זמן עד שגם הגיבורים שלנו יילכו למצוא את עצמם ולהמשיך לפתח קשרים משמעותיים בחוץ. אם החברים מהיחידה לא מאמינים בסיבה לשמה הם בשטח, כשהבית מפסיק להיות רלוונטי, סיכוי סביר שהם לא יתקשו למצוא אחד אחר, להשתקע בו, ולייצר קשרים משמעותיים גם עם אנשים מרקע תרבותי שונה לגמרי. האחווה קיימת, אבל המרכיבים המקרקעים הנוספים חסרים. אנשים כבר מקימים חבורות חלופיות במדינות שכנות כמו יוון וקפריסין, ומשפחות מהגרות יחד. מי שיישארו אם המצב לא ישתפר הוא אלו שאין להם לאן ללכת, ואלו שהאידיאולוגיה מונעת מהם לראות את הבעייתיות שבה ובאינטרסים של מי שמנהלים אותנו. הם ימשיכו להגיד שאירופה גמורה, במקום להפנים אפשרויות של חיבורים על בסיס מרכיבים שונים של זהות, כאשר הערכים עליהם גדלנו מכוסים בהריסות של עפר ודם.