פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 52: שנת 2007

מבחינתנו, כמובן שהכותרת הגדולה של האוסקר הבינלאומי לשנת 2007 היא שובה של ישראל לתחרות. אחרי 23 שנים של ניסיונות שווא, המדינה עם תעשיית הקולנוע המתעוררת (בזכות חוק הקולנוע שנחקק בשנת 1999) התחילה לחדור יותר ויותר לסצנה הבינלאומית אחרי כמעט שלושה עשורים בהם הייתה לא רלוונטית. מכיוון שאנחנו בכל זאת ישראל, גם המועמדות הזו לא באה בלי ריבים, סכסוכים וטעם רע באופן כללי (תוכלו לקרוא על זה כאן), אבל בשורה התחתונה דבר חיובי קרה.
האמת היא שכל עניין הנציגות הישראלית לאוסקר ה-80 הפך למושא התעסקות בינלאומית. הפסילה של האקדמיה האמריקאית את "ביקור התזמורת" על תקנון השפה (מעל חמישים אחוז מהדיאלוגים בסרט הם באנגלית) הרימה כותרות ברחבי העולם, ויחד עם פסילה מדוברת אחרת של זוכה אריה הזהב "תשוקה זהירות" מטעם טייוואן, נוצרה סערה של מתקפות על האקדמיה בנוגע לפרס הזה ספציפית. אבל זה היה רק ההתחלה.

כזכור (או שלא), שנה לפני כן החליטה האקדמיה על פרסום רשימה מקוצרת של המתמודדים לפרס, על מנת לייצר תיאום קל יותר בין מצביעי החוף המערבי והמזרחי. וכך, ב-15 לינואר 2008 פורסמה הרשימה ובה תשעה סרטים מתוך 62 הנציגויות הכשרות, וכשהתגלה שהסרט הבינלאומי המדובר ביותר של השנה – "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני זוכה דקל הזהב – נותר בחוץ, תגובת הנגד העולמית הייתה כל כך קיצונית שהאקדמיה נאלצה לשנות את חוקיה שוב לקראת הטקס הבא.
בכל מקרה, תשעת הסרטים ברשימה המקוצרת של 2007 כללה את חמשת המועמדים הסופיים יחד עם "השנה בה הורי יצאו לחופשה" מברזיל, "ימי החושך" מקנדה (של זוכה העבר דניס ארקנד), "אישה אלמונית" מאיטליה (של זוכה העבר ג'וזפה טורנטורה) ו"המלכודת" מסרביה.
כותרים בולטים אחרים שהתמודדו באותה שנה היו "אור חרישי" המקסיקני של קרלוס רייחדס, "פרספוליס" המונפש מצרפת שהצליח להיכנס כמועמד פרס סרט האנימציה, "קצה גן עדן" של פאטי אקין נציג גרמניה, "טקסידרמיה" הקיצוני מהונגריה, "צללים" המקדוני של המועמד לשעבר מילקו מנצ'בסקי ("אחרי הגשם"), "יפהפייה לנצח" מפורטוגל (סרט ההמשך ל"יפהפיית היום" של בונואל), סרט האימה "בית היתומים" מספרד של א.ח באיונה ו"אנו, החיים" של רוי אנדרסון משוודיה.

אולי כהוכחה לבעייתיות של הקטגוריה באותה שנה קשוחה מאוד, 2007 הייתה אחת הבודדות בה לא היה שום סרט משותף לאוסקר הבינלאומי והמקבילה שלו בטקס המשודר השני הגדול ביותר של השנה, גלובוס הזהב. שם המועמדים היו "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", "רודף העפיפונים" (שהיה מועמד לפרס המוזיקה באוסקר), "תשוקה זהירות", ושני הצרפתים "פרספוליס" ו"הפרפר פעמון הצלילה" שאף זכה, ובאוסקר עצמו היה מועמד לפרסי הבימוי, התסריט המעובד, הצילום והעריכה (ממש כמו "עיר האלוהים" ב-2003).
"רודף העפיפונים" ו"הפרפר ופעמון הצלילה" לא היו היחידים שאינם דוברי אנגלית בלוח המועמדויות הכללי. אליהם הצטרף "החיים בוורוד" הצרפתי שלקח את פרס השחקנית הראשית (מריון "תודה לכם חיים תודה לך אהבה" קוטיאר) ואת פרס האיפור יחד עם מועמדות לעיצוב תלבושות. זה מצטבר לשמונה מועמדויות ושתי זכיות לקולנוע בשפה זרה.

טקס האוסקר ה-80 הוא אחד המפורסמים של תקופתנו, לא רק בגלל הקרב רודף קרב של "ארץ קשוחה" ו"זה ייגמר בדם", אלא בגלל האווירה הכללית של הוליווד אותה התקופה, ייצוג נאה של המוראל הלאומי על רקע מלחמת אפגניסטן וסיום כהונתו של בוש הבן. לא בכדי זכור הרגע ממונולוג הפתיחה של המנחה ג'ון סטוארט שהנחה את הטקס, בו מנה כמה מהסרטים הגדולים של המרוץ לאוסקר באותה שנה, כולם סיפורים עגומים על דמויות אבודות, ואז שאל: "האם העיר הזו צריכה חיבוק?".
האמת היא שאם סטוארט היה מונה את חמשת המועמדים לפרס הסרט הבינלאומי, הבדיחה הייתה עובדת בדיוק באותה מידה. קבוצת המועמדים הסופית הייתה מורכבת כולה מסרטים עם מילה אחת בשמם (סתם צירוף מקרים, אבל שעשע אותי), בהם מלחמה נמצאת בקדמת הפריים או מאחור, כולם ללא יוצא מן הכלל מציגים עולם קשוח שהסיכוי לשרוד אותו בשלום או בכלל קלושים, בחברה אנושית שחשפה את הגרוע מכל שבה, ורגעי האור היחידים בה רופסים ונדירים.
בחדשות הטובות, מדובר בסרטים מצוינים, או לפחות מעניינים מאוד, של במאים גדולים שאת רובם פגשנו בעבר.

ישראל – "בופור"

המועמדים

ישראל – "בופור"

מאז יוסדו פרסי הקולנוע הישראלי ב-1990, רק פעם אחת נשלח לאוסקר סרט שלא זכה בפרס הגדול בטקס האופיר. זה היה "בופור". כאמור, תוכלו להתעדכן בכל הסיפור בפרק פרויקט האופיר שכתבתי על הזוכה של אותה שנה, "ביקור התזמורת". לכן אפשר להניח לזה כרגע ולהמשיך לשלב הבא.

את "בופור" ביים יוסף סידר, ואותו כתב בשיתוף רון לשם, עיבוד מספרו הנפלא והמטלטל של לשם "אם יש גן עדן" שהיה בעצמו אירוע בישראל (עד כמה שספר יכול להיות אירוע). זה היה סרטו השלישי של סידר, ולמרות שבארץ כבר היה אחד הבמאים המרכזיים והמגדירים של התקופה (שני סרטיו הקודמים, "ההסדר" ו"מדורת השבט" זכו באופיר ונשלחו לאוסקר מבלי שקיבלו מועמדות), בעולם הגדול טרם עשה את דריסת הרגל שלו. זה בהחלט השתנה בתחילת 2007, אז "בופור" התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, ואת הטקס סיים עם פרס דב הכסף לבימוי הטוב ביותר. זה היה פרס הקולנוע המשמעותי והיוקרתי ביותר בו זכה סרט ישראלי עד לאותה נקודה. התואר הזה יחזיק בדיוק שנה אחת, עד "לבנון" בוונציה.
במולדתו, ארץ חמדת אבות, "בופור" היה מועמד לעשרה פרסי אופיר, וזכה בפרסי הצילום (עפר ינוב), העריכה (זהר סלע), העיצוב האומנותי (מיגל מרקין) ופס הקול (אשי מילוא, אלכס קלוד וישראל דוד). את הסרט, הבימוי והתסריט, כזכור, הפסיד ל"ביקור התזמורת". אבל פרסים כאלה ואחרים בצד, "בופור" קבע רף חדש לקולנוע הישראלי עם רמת עשייה שטרם נראתה במחוזותינו בתחומי העיצוב, הצילום, העריכה והסאונד. כמובן שלא כולם חלקו את ההתלהבות, בטח באקלים הפוליטי הרעוע בישראל. למשל, פולמוס מדהים במיותרותו שקם בעקבות הסרט הוא ההתנגדות לכך שאת חיילי צה"ל של "בופור" מגלמים שחקנים שלא שרתו בצבא בעצמם. אותו דיון קרינג'י גם ליווה את "לבנון" שנה לאחר מכן.

"בופור" קיבל את שמו על שם הלוקיישן המרכזי שלו, מבנה עתיק בדרום לבנון אותו ישראל כבשה במלחמת לבנון הראשונה ואיכלסה אותו כיתרון צבאי אסטרטגי עד היציאה באישון לילה ב-2018 (אני בחיים לא אשכח את הבוקר שבו התעוררתי לבית ספר וכל משדרי החדשות הודיעו על פינוי כוחות ישראלים מלבנון). הסרט נפתח לאחר שכבר התקבלה ההחלטה הסודית בממשלה לסגת מלבנון, אך עדיין נמצאות שם כמה חוליות, חיילים צעירים שממשיכים להגן על גבולות ישראל מנקודת התצפית הגבוהה, אבל יותר ויותר מאבדים את התפיסה של מה הם עושים שם. מי שמוביל את הסיפור הוא לירז (אושרי כהן) קצין שנאלץ להתמודד לא רק עם המשימה כפוית הטובה של להחזיק את מוראל הפלוגה שלו, אלא גם עם התחושות האישיות שלו כשלמעשה משימתו העיקרית הופכת לחסר משמעות.
לצד אושרי כהן בקאסט התקבצו השחקנים הצעירים המדוברים של התקופה בהם איתי תורג'מן, אלי אלטוניו, איתי טיראן, אוהד קנולר, דני זהבי וארתור פרזב, עם חיזוקים מצד אלון אבוטבול עליו השלום, זהר שטראוס ועמי ויינברג בסצנה אחת שאי אפשר לשכוח.

פולין – "קאטין" (Katyn)

לא רק ישראל נתנה קאמבק מרשים באוסקר של 2007, אלא גם פולין, שהפער ממועמדותה האחרונה היה גדול משל ישראל – 26 שנים מאז כניסתה האחרונה עם "איש הברזל". המועמדות הזו הפכה אותה, נכון לאותה נקודת הזמן ההיא, למדינה עם הכי הרבה מועמדויות ללא זכייה. ישראל תעקוף אותה תוך שנתיים.
אבל יותר מזה, לא רק המדינה עצמה חזרה, אלא גם בכיר במאיה בתקופה, מי שהיה אחראי לשלוש מתוך שבע המועמדויות של פולין עד כה (כולל "איש הברזל"), אנדז'י ויידה כמובן.
ויידה הוותיק היה בן 81 אז ועדיין עבד ללא הפסקה. בין מועמדותו ב-1981 ועד 2007, נשלח לאוסקר עם "קורצ'אק" (1990) ו"אדון תדאוש" (1999), אך אלו נותרו מחוץ לתחרות. עם זאת, "קאטין" כבר היה סיפור אחר, סרט שמזכיר את ימיו הגדולים בשנות הששים והשבעים.

הדרמה ההיסטורית של ויידה נגעה באחת הנקודות הכואבות ביותר של פולין מימי מלחמת העולם השנייה, אירוע שלקח שנים להתמודד אתו ועם השלכותיו. טאבו כמעט מוחלט, מהסוג שבישראל היה מביא עוד כמה כותרות לשר התרבות התורן מהימין וכנראה איזה ג'ינג'י ירא שמיים בקושי עם חיבה אובססיבית למדיה שיקפוץ לפוצץ הקרנות.
האירוע המדובר הוא טבח יער קאטין שהתרחש ב-1940, בזמן שפולין כותרה מצד אחד על ידי הגרמנים ומצד שני על ידי הסובייטים, ובו הוצאו להורג באופן קר ומצמרר חיילים פולנים, כאשר השאלה מי אחראי לאירוע ומה באמת קרה שם ערערה את המדינה המתאוששת. "קאטין" מתרחש לפני ואחרי הטבח עצמו ומציג מספר דמויות רחב שמתמודד עם השלכות האירוע, בין אם אלו שהיו שם ומנסים לדווח על האמת אך עומדים מול חומות של השתקה ודיכוי שגובות מהם מחיר יקר, ובין אלו שמחכים שנים ארוכות לדעת בוודאות האם יקיריהם שרדו את הטבח או שגופתם מוטלת בקבר האחים הגדול שם. הסרט מסתיים בשחזור טבח קאטין ואלו באמת תמונות שאני לא בטוח שייצאו לי מהראש אי פעם.

את הסרט כתב ויידה יחד עם ולדיסלאב פאסיקובסקי ופז'מיסלב נובאקובסקי על פי ספרו של אנדז'י מולארצ'יק. את המוזיקה הדרמטית כתב קז'ישטוף פנדרקי (שנעימתו Threnody for the Victims of Hiroshima הופיעה בסרטים "הילדים של מחר" ובסדרות "טווין פיקס" ו"פלוריבוס"), והצילום הוא של פאוול אדלמן שהיה מועמד לאוסקר על "הפסנתרן" וחתום על רוב סרטיהם של ויידה ופולנסקי.
"קאטין" עשה רעש גדול בפולין, כפי שניתן היה לצפות, הרוסים בטח לא השתגעו על כל העניין, ולכן די מדהים שהוא זה שנבחר לייצג את המדינה באוסקר. הסרט גם נחשב לאיזושהי חזרה לעניינים של ויידה, שכבר כמה שנים טובות לא הצליח לייצר סרט שהרשים את הקהל הבינלאומי. "קאטין" הוקרן בפסטיבל ברלין (אם כי להבנתי לא במסגרת רשמית) וזכה בכמה תארים בינלאומיים, אך לא היה נוכח באופן משמעותי בעונת הפרסים לפני האוסקר.

פולין – "קאטין"

קזחסטן – "מונגול" (Mongol / Mongol: The Rise of Genghis Khan)

קולנוען מזרח אירופאי נוסף שחזר לאוסקר ב-2007 (שני מתוך שלושה) היה סרגיי בודרוב, בו נתקלנו פעמיים בעבר: כבמאי של המועמד הרוסי "האסיר מההרים" והתסריטאי של המועמד הצרפתי "ממערב למזרח". לינק נוסף בין שני הסרטים האלו הוא שבהם כיכב בנו המוכשר של סרגיי בודרוב, סרגיי בודרוב הבן, שנהרג במפולת שלגים בשנת 2002 בגיל שלושים.
זה לא היה הפרויקט הראשון של בודרוב בקזחסטן. קדם לנו "נומאד" שנשלח לאוסקר מטעם המדינה שנה לפני כן, אך נותר מחוץ לרשימת המועמדויות. זה בעצם המפגש הראשון והאחרון שלנו עם קזחסטן (נכון לכתיבת שורות אלו ב-2026), שהצטרפה למרדף אחרי האוסקר רק ב-1992, שנה אחרי הפיכתה לעצמאית בעקבות התפרקות הגוש הקומוניסטי. לראשונה הגישה את "מפלתו של אורטר" אבל נמנעה מלשלוח סרטים לאוסקר במשך 14 שנה, עד שהממשלה הקזחית החליטה להשקיע כסף בקולנוע מקומי שירים להיסטוריה הענפה שלה, וגייסה את סרגיי בודרוב הרוסי לביים את "נומאד". ובזמן שהניסיון הראשון לא צלח, זה השני דווקא הביא לתוצאות, נישא על כנפי מועמדויות לפרס המבקרים ואזכור ברשימת הזרים של ה-NBR, תואר הסרט הזר של השנה מטעם מבקרי יוסטון ולאס וגאס, ופרס הצילום של הקולנוע האירופאי.

"מונגול", ששמו האמריקאי די מסגיר מה שלדעתי אמור להיות איזשהו טוויסט לקהל זר, הוא הפקת ענק קזחית-מונוגולית-רוסית-גרמנית שלי הזכירה את מועמדי העבר "מורה הדרך" הנורבגי ו"הימלאיה" הנפאלי אבל פי מאה, וממנה למדתי שני דברים מעניינים למדי: א) המונגולים הם האנשים היפים ביותר על פני כדור הארץ, ו-ב) מסתבר שהיגיינת השיניים של ערבות מונגוליה במאה ה-12 היא מהמתקדמות בעולם. זה באמת הסרט עם הכי הרבה דמויות בעלות שיניים צחורות וישרות שראיתי בכל חיי.
הסרט ברובו מסופר בפלאשבק. בהתחלה אנחנו נחשפים לאסיר מסתורי בכלא טנגוטי שמתבשר כי הכומר שנשלח לאתר את אשתו נמצא מת. משם אנחנו חוזרים כעשרים שנים אחורה, לילדותו של אותו אסיר, כאשר היה פעוט חמוד בשם טמוז'ין, בנו של ראש שבט מונגולי, שיצא עם אביו ופמלייתו לשבט שכן על מנת למצוא לו כלה. וזה אכן מצליח, אבל לא בדיוק איך שהתכוונו. טומז'ין נדלק על ילדה מגניבה למדי משבט אחר, והיא מבטיחה לחכות לו שיגדל ויחזור לקחת אותה. העניינים משתבשים כאשר בדרך חזרה אביו של טימוז'ין מורעל, וסגנו המרושע תופס את הפיקוד על השבט, מדיח את טימוז'ין ממעמדו. אני לא אכנס לכל פרטי העלילה גם כי יש הרבה, גם כי יש הרבה חורים שאני לא בטוח איך לעקוף, וגם כי הלוואי ותראו את הסרט הזה אז לא מעוניין להרוס, אבל בגדול, טימוז'ין מצליח לברוח, מתחבר עם יורש עצר של שבט אחר, חוזר כדי לנקום, מסתכסך עם חבר ילדותו (דוגרי טימוז'ין זה שיוצא לא בסדר), מתאחד עם אהובתו שכבר איננה קטינה תודה לאל, נרדף, נכלא, בורח, אוסף צבא והופך להיות אחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה של האנושות.

את טימוז'ין הבוגר גילם טדאנובו אסאנו היפני (אז היו פחות צפופים על ייצוג נכון של אסייתים), שיובא להוליווד לאחר מכן והשתתף ב"באטלשיפ" וגם השתלב ביקום הקולנועי של מארוול כהוגון מעלילות ת'ור. ב-2024 היה מועמד לאמי על הופעתו כקשיגי יאבושיגה בסדרת הלהיט "שוגון". הוא גם היה לורד ריידן באתחול של "מורטל קומבט", אם מישהו זוכר שהסרט הזה קיים. על הצילום הפסיכי של הסרט היו חתומים שלושה: סרגיי טרופימוב, רז'ייה סטופרס וראפיק גאליב.

רוסיה – "12"

במאי ותיק ומוערך ממזרח אירופה מספר שלוש שעשה קאמבק לאוסקר הבינלאומי הוא לא אחר מאשר ניקיטה מיכאלקוב, שחזר אלינו אחרי יותר מעשור. הוא זה שב-1992 היה מועמד על "ארגה: מקום לאוהבים" ואז ב-1994 זכה על יצירת המופת "שמש בוגדנית". הרחבתי עליו ועל מהלך הקריירה השנוי במחלוקת שלו שם, אם אתם רוצים לדעת עליו קצת יותר.
בגיל 62 מיכאלקוב בחר לעבד את הפרויקט הטלוויזיוני "12 המושבעים" שכתב רג'ינלד רוז ב-1954 (שלוש שנים לאחר מכן העיבוד הקולנועי שלו הזניק את הקריירה הקולנועית של סידני לומט) לרוסיה המודרנית, מבלי לדעת שבעוד כמה שנים ספורות יהיה סיוט למצוא סרט עם השם הזה דרך חיפוש בגוגל.
נקודת המוצא זהה לגרסאות שנות החמישים: תריסר מושבעים מתכנסים בחדר אחד על מנת להחליט על גורלו של בחור מפוקפק. בגרסת מיכאלקוב מדובר במשפט של צעיר צ'צ'ני שמואשם ברצח אביו החורג, כאשר סוגיית המרקם הרעוע של החברה הרוסית מנקבת חורים בשאלה על המצב שהביאו לכך. על פניו נראה שיש קונצנזוס לגבי אשמתו של הצעיר, אבל אחד מתוך התריסר מתנגד להרשיע אותו, ומכאן נפתחות שעות של דיונים שהופכים להיות אישיים יותר ויותר, כאשר כל אחד מהגברים חושף את עצמו ביחס לפשע המדובר, ומציגים מיקרוקוסמוס של גברים שהתעצבו בצל סביבתם, ועולה השאלה כמה בני האדם אחראים לגורלם או תוצר – לא נאמר קורבן – של העולם הנקודתי אליו נקלעו מבלי שבחרו זאת.

"12" הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה (את אריה הזהב הפסיד, כאמור, ל"תשוקה זהירות" שנפסל מהתמודדות לאוסקר הבינלאומי) ולאחר מכן זכה בפרס חביב הקהל של קאלובי וארי. כמו עם הזוכה שלו "שמש בוגדנית", מיכאלקוב הבמאי הוא גם אחד השחקנים, הפעם בתפקיד מושבע מספר 2 (אין קשר לסרט של קלינט איסטווד). את התסריט כתב יחד עם אלכסנדר נובוטוצקי ו-ולדימיר מויסינקו. המוזיקה היא של אדוארד ארטמייב ("שמש בוגדנית", "סטאלקר", "סולאריס") והצילום הוא של ולדיסלב אופליינטס (כיום הקבוע של סרברניקוב – "הסטודנט", "אשתו של צ'ייקובסקי" ו"היעלמותו של ג'וזף מנגלה").

הזוכה

אוסטריה – "הזייפנים" (Die Fälscher / The Counterfeiters)

אם לא מחשיבים את "צלילי המוסיקה", קשה לומר שאוסטריה הייתה מדינה נוכחת מדי בנוף הקולנוע עד לאותה תקופה, בטח כשזה מגיע למיינסטרים המסחרי. היא הגישה לאוסקר באופן לא רציף מאז שנות השישים, כאשר רוב נציגויותיה לא היו סרטים מוכרים או ידועים מדי. יוצאי הדופן היו הסרטים של המפורסם בבמאי אוסטריה, מיכאל האנקה, שנשלח לאוסקר עם "היבשת השביעית" (1989), "הווידאו של בני" (1992), "המורה לפסנתר" (2001) ו"מחבואים" (2005). זה האחרון נפסל על ידי האקדמיה מכיוון שהיה דובר צרפתית וצולם בצרפת, מהלך שיצר תגובת נגד מקהילת הקולנוע שהביאה את האקדמיה לשינוי חוקיה ופתיחת הקטגוריה לסרטים שאינם דוברי השפה הרשמית של המדינה המגישה. על האנקה בהחלט נדבר בחלק הבא.

"הזייפנים" שהפך את אוסטריה לזוכת אוסקר הוא סרטו של סטפן רוזוביצקי, אז בן 46, גם הוא נשלח בעבר מטעם אוסטריה ("היורשים" ב-1998). את התסריט כתב רוזוביצקי על פי ספרו האוטוביוגרפי של ניצול השואה אדולף בורגר, "קומנדו הזייפנים" שיצא לאור ב-1983, בו מתוארות חוויותיו של ברגר במחנה הריכוז בירקנאו, שם היה אחראי על צוות שהוציא לפועל את מזימת הנאצים המכונה "מבצע ברנהרד" שמטרתה פגיעה בכלכלה הבריטית. קבוצת האסירים מבודדת משאר היהודים והאסירים במחנה, לא לגמרי יודעת מה קורה מחוץ לכותלי המגורים שלהם, ונאלצת ליצור ולהדפיס שטרות מזויפים תחת העין הפקוחה של מפקדי המחנה, מתמודדים לא רק עם האימה של שואת היהודים אלא גם עם הידיעה שהם עלולים לתרום לניצחונה של המפלצת הנאצית.
את הדמות המבוססת על בורגר, סולומון סורוויץ', גילם קארל מרקוביקס ("מלון גרנד בודפשט") ולצידו קאסט מרשים של שחקנים גרמנים בהם אוגוסט דיהל ("ממזרים חסרי כבוד", "חיים נסתרים"), ודויד סטריסו ("הנפילה", "במערב אין כל חדש").
"הזייפנים" הוקרן לצדו של "בופור" בפסטיבל ברלין אך בשונה מהישראלי יצא ללא פרסים מהתחרות. בארה"ב הוזכר ברשימות הזרים המצטיינים מטעם ה-NBR ואגודת מבקרי האינטרנט.

אוסטריה – "הזייפנים"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אמנם בחמישייה הזו יש סרט אחד שפחות עבד עלי ביחס לשאר, אבל אפשר להתחיל עם הכותרת המרכזית מבחינתי: זאת אחת השנים הטובות ביותר בתולדות הקטגוריה הזו. נכון שהיא לא משובצת ביצירות מופת שהכניסו את שמן לספרי הנצח, אבל כל אחד מהסרטים האלו מרשים מאוד בדרכו ותוצר של עשייה קולנועית יוצאת מן הכלל. אמנם גם השנה הקודמת, 2006, הייתה מצוינת אבל כבר שנים לא הייתה כזו חבורה מרשימה בפרס הבינלאומי כמו 2007. אולי מאז 1999.
את הדבר הבולט השני בחבורה הזו כבר הסגרתי בהקדמה. מדובר בקבוצת סרטים מאוד קשה לצפייה. אפילו אם יש קווי עלילה רומנטיים במועמדים הקזחי והפולני, גם הם נשטפים בנהרות של דם, לכלוך וכאב. כל אחד מהסרטים האלו ללא יוצא מן הכלל עוסק בגברים שנזרקו לעולם קשוח שדורש מהם התמודדויות איומות, כאשר שלושה מהם מתבססים על אירועים שהתרחשו באמת. בזמן שסרטים בעלי תמות קשות הן הלחם והחמאה של הקטגוריה הבינלאומית, כמעט בכל שנה אפשר למצוא סרט אחד שמתפקד כקרן שמש מבין העננים (לרוב הוא גם זה שיזכה). ב-2007 לא היה כזה.

בשלהי 2007 ובתחילת 2008 הייתי מאוד מעורב רגשית במרוץ כי "בופור" היה אהבה גדולה שלי, ואולי בגלל זה אני לא לגמרי מצליח לשחזר מי נחשב מוביל במרוץ. מכיוון שהסרטים דומים במהות שלהם, ואף אחד מהם לא פתח פער מבחינת פרסי תעשייה אמריקאים, זה מרגיש כאילו כולם החלו פחות או יותר במצב של שוויון. אם הייתי נדרש לעשות הימור מושכל, הדבר הנכון יהיה לסמן את "הזייפנים" האוסטרי או "קאטין" הפולני, כי ההיסטוריה הקרובה העידה שיש להם יתרון משמעותי:
בעשר השנים האחרונות, כלומר מ-1997 ועד 2007, שלושה מהזוכים היו סרטים שעסקו באופן ישיר בתקופת רדיפת היהודים של ימי מלחמת העולם השנייה: "החיים יפים" (איטליה), "אי שם באפריקה" (גרמניה) וכעת "הזייפנים". אם נשארים במסגרת תחום עשר השנים האלו, אפשר למנות עוד ששה מועמדים שחזרו לאותם ימים אפלים: "עזרה הדדית" (צ'כיה), "תאומות" (הולנד), "ז'אלרי" (צ'כיה), "הנפילה" (גרמניה), "סופי שול: ימים אחרונים" (גרמניה), "ימים של תהילה" (אלג'יר) ו"קאטין" (פולין). כלומר, מתוך 55 המועמדים בטווח העשור הזה, 9 היו סרטים שעסקו באופן ישיר בתקופת מלחמת העולם השנייה, והצטברו לשלושה זוכים. אלו לא מספרים עצומים, אבל הם כן מעידים על כך שהאקדמיה האמריקאית שמה לב אליהם באופן בולט יותר, במיוחד כשרוב הסרטים האלו לא היו אירועים קולנועיים משמעותיים במיוחד אך עדיין עקפו בדרכם לחמישייה יצירות מופת ששרדו בזיכרון הקולקטיבי.

מבלי שיהיו לי איזשהם נתונים רשמיים, אני מאמין ש"קאטין" הפולני היה המקום השני, ולדעתי לא במרחק רב של קולות. לאחריו הייתי כנראה ממקם את "מונגול" הקזחי כי הוא זה שנכח יותר מהשאר בעונת הפרסים (וגם במספרים נמוכים למדי), אחריו "בופור" הישראלי ובמקום החמישי "12" הרוסי. אבל, כאמור, אני לא באמת יודע. זה גם המדרג שאשתמש כדי לדון בסרטים עצמם, אבל בסדר הפוך.

"12" הוא זה עליו רמזתי בתחילת החלק הזה, כסרט שהיה לי הכי קשה אתו. הוא איננו כולו בלוקיישן אחד – פעמים ספורות הסרט יוצא החוצה לפלאשבקים – אבל חלק מאוד משמעותי מהשעתיים ועשרים שלו מתרחש בתוך אולם הספורט שם דנים המושבעים. זה הרבה זמן. כך שברגעים הטובים שלו, "12" הוא דרמה מצמררת ומשוחקת לעילא, אבל ברגעים החלשים שלו הוא מרגיש כמו התקף קולנועי של במאי שפחד שהסרט יהפוך ל"תיאטרלי" ולכן הפציץ בעריכה אקסטטית ובצילום פרוע. לי זה יצר תחושה של קקופוניה שבאיזשהו שלב די התישה אותי. אני מניח שזו הייתה כוונתו של מיכאלקוב – ניסיון לגרום לנו להזדהות עם התסכול של הגברים הכלואים בחדר, ואולי על מסך הקולנוע החוויה הייתה סוחפת יותר, אבל העומס והטונים הגבוהים יצרו אצלי ריחוק יותר מכל דבר אחר. ובכל זאת, מדובר בסרט חזק מאוד עם כמה רגעים בלתי נשכחים.

כשזה מגיע לנציג ישראל "בופור", זאת תהיה בשבילי משימה די עקרה לנסות להיות אובייקטיבי לגביו. את הספר "אם יש גן עדן" קראתי בשלהי השירות הצבאי שלי והוא נספג בתוכי לחלוטין, ואת הסרט ראיתי בשנתי השנייה כסטודנט לקולנוע בסם שפיגל, בהקרנת טרום בכורה בבנייני האומה (סינמטק ירושלים היה אז בשיפוצים) ממש שבועות ספורים לאחר הזכייה בברלין. באותה שנה יוסף סידר היה מורה שלי, אז גם הכרתי אותו באופן אישי, ודוגרי התנהגתי כמו אחרון הגרופיז מולו. הייתי צעיר, אבל זה עדיין לא תרוץ.
כך שבשבילי, "בופור" הוא אחד ההישגים העצומים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. צפיתי בו מספר פעמים ומעבר לרמה העשייה שלו – כאמור, משהו שלא היה כמותו בישראל לפני כן, בטח בימים שלפני חוק הקולנוע (הכי קרוב היה מה שהתרחש ב-2004 עם "ללכת על המים", "סוף העולם שמאלה" ו"עטאש – צימאון" אבל גם הם לא מגיעים לאותה הרמה בעיני) – הוא תופס רגע מדהים בזמן. צוות השחקנים הצעיר של הסרט משכנע להפליא בכל דקה ודקה (אושרי כהן ואלי אלטוניו מצטיינים לרמה של הופעות איקוניות מבחינתי) כאשר הם מסתמכים על דיאלוגים מעולים, סצנות המלחמה והקרבות פשוט מצמיתות, ומשהו בקצב ובטון שלו מתקתק מדהים. אולי היום זה כבר לא היה יכול לקרות, אבל "בופור" מצליח להציג באופן שווה ומאוזן את שני הצדדים של התפיסה הביטחונית-לאומית והימין והשמאל, אפילו לרמה שבאיזשהו מקום קיוויתי שסידר יתפוס צד אחד ויביא את נקודת המבט האישית שלו, לא משנה לאיזה כיוון. אבל זה כנראה לא מה שהוא רצה לעשות, וזה בהחלט לא פוגם בסרט הענק הזה.
החלקים החלשים של "בופור" הם בעיני המעידות התסריטאיות שלו בנוגע לסרטי מלחמה, בראשן החוק המשונה הזה שכל חייל שיספר משהו על עולמו האישי, על האהבה שמחכה לו בבית, או שאיפותיו העתידיות, ימצא את מותו בסצנה הבאה. יש בהחלט מנה הגונה של קיטש בסרט, אבל הרגעים בהם הסרט מישיר מבט להתמודדות של החיילים עם חוסר המשמעות בעשייתם, או ההבנה/הדחקה שהם בעצם פיונים של כוחות גדולים מהם (בין אם הגנרלים בקריה או "כמה נשים בשחור" שמתייחס לארגון "ארבע אימהות") הם נוק אאוט מבחינתי.

קזחסטן – "מונגול"

ואם כבר סרטים ענקים, כשזה מגיע למהות המילולית יותר של התואר, קשה לחשוב על ענק יותר מ"מונגול", אחת ההפקות הכי מרשימות שראיתי, בפרויקט הזה ומחוצה לו.
התקציב של הסרט הזה היה 18 מיליון לפי הדיווחים, בחישובי אינפלציה זה מתקרב ל-28 מיליון במספרים של 2026. ואין מה לומר, כל דולר נמצא על המסך. הסטים בלתי נתפסים, סצנות הקרב הן מהמסעירות והמרשימות שאני זוכר, ואם מכניסים פנימה את צוות האיפור והמלבישים, בעיני זה פאדיחה שאף אחד מהם לא הגיע לאוסקר הכללי. "מונגול" יכל להיכנס לפרס העיצוב האומנותי על פני "המצפן המוזהב" או הזוכה "סוויני טוד" (את המועמדויות של "גנגסטר אמריקאי" ו"זה ייגמר בדם" אני אוהב מאוד). גם בפרסי האיפור, הצילום ועיצוב התלבושות יש לו קייס, אבל אתוודה שהיה לי קשה לחשוב את מי מהמועמדים הסופיים הייתי מחליף בשבילו.
אבל לא רק הפאר ההפקתי דוחף את "מונגול" לגבהים, אלא גם המשחק של כל הצוות במיוחד טדאנובו אסאנו כטימוז'ין הבוגר. האיש הוא מעיין כריזמה בלתי נגמר, ולכן מאוד קל להבין איך הוא הפך למנהיג חסר התקדים שהיה ג'ינגס חאן. אם כי, חשוב לומר, אני יוצא מנקודת ההנחה שהדמות ההיסטורית הייתה פחות אטרקטיבית מבחינת המראה, ובטח אישיות פחות מצפונית וממורקת מאשר הייצוג שלו בסרט. לא יודע, תחושה. אגב אטרקטיביות, כתבתי בפסקאות המוקדשת לסרט בחלק הקודם כמה הקאסט מהמם, אבל שווה להדגיש את זה שוב. כולם פשוט לוהטים, וכאשר אנחנו לראשונה נחשפים לצ'ולוני קולאן המגלמת את אהובתו של טיומז'ין בגרסתה הבוגרת, אני חשבתי שאני מתעלף מכמה שהיא יפה. בודרוב הבמאי עשה מעל ומעבר כדי להחמיא לכולם.
אם אתם בענייני סרטי מלחמה היסטוריים א-לה "לב אמיץ", "גלדיאטור", "ספרטקוס" ו"משחקי הכס" (לא היסטורי, אבל אם מבינים למה אני מתכוון), "מונגול" לגמרי שווה את הזמן שלכם. בתקווה אולי אפילו יצוץ על איזה מסך גדול מתישהו בקרבת מגוריכם, כי זה בהחלט ספקטקל שמגיע לו.

כשזה מגיע ל"קאטין", מה שבאמת תפס אותי יותר מהכול זה האנרגיות המחודשות שאנדז'י ויידה הביא. האיש היה בן 81 ונתפס כהרבה אחרי שיאו, ובזמן שאני לא בטוח ש"קאטין" ייחשב כאחד מגדולי סרטיו, הוא לכל הפחות אחד המרשימים שבהם, לפחות מבחינת ההפקה המורכבת וכמות הדמויות שצריך ללהטט ביניהן. אני יכול לקבל את אלו שיטענו שהסרט מרגיש כמו דרמה לטלוויזיה, מן מיני סדרה שאפיינה את שלהי הניינטיז, או משהו שנועד להיות משודר בשיעורי בית ספר כשלמורה להיסטוריה אין כוח להעביר שיעור. גם להגיד שהצלחתי לגמרי לעקוב אחרי כל הדמויות זה יהיה שקר. וכן, יש מידה של חוסר עומק בתסריט ובדמויות, אבל זה באמת אני יורד לכמה קטנונית במיוחד. אז גם אם "קאטין" איננו חובת צפייה כלשהי, הוא פשוט סרט ממש טוב שלוקח על עצמו אתגר גדול ומבצע אותו באליפות. ראו זאת כהמלצה.

וכעת אנחנו עם הזוכה, "הזייפנים", שאותו – כמו "בופור" – ראיתי בקולנוע בשנת יציאתו. האמת שלא זכרתי ממנו הרבה, אולי סצנה אחת ממש חזקה לקראת סופו אז לא אסגיר אותה בשלב הזה, למי שטרם צפה. לכן סוקרנתי מאוד לגלות מחדש האם הוא ראוי לזכייה הזו על פני "בופור".
הצפייה החדשה בסרט התחילה לא משהו. "הזייפנים" נפתח בתקופה שאחרי המלחמה ורוב העלילה שלו נפרשת בפלאשבק. אז לא רק שאנחנו די יודעים מה גורלו של סולומון, אלא גם יש משהו מאוד לא מושך או מרשים בסצנות הראשונות שלו. בחצי השעה הראשונה שלו חשבתי שאני הולך להעביר את הזמן עם דרמה היסטורית יבשה שלקחה אוסקר רק כי כולם שונאים נאצים (לפחות ב-2007 כולם שנאו נאצים. היום אני כבר לא כל כך בטוח).
אז לקח קצת זמן, ואני לא יודע אם אני פשוט נכנסתי לעניינים או שהסרט עצמו השתפר, אבל כשהעלילה מעבירה הילוך בתוך סדנת הזיופים, זו ליגה אחרת לגמרי. כמו "בופור" ו"12" גם הפעם מדובר בסרט עם מספר לוקיישנים מצומצם, אבל לרגע לא שמים לב זה כי העשייה הקולנועית כל כך חכמה ומיומנת. תסריט מעולה, עיצוב וצילום שאין בהם רבב ומשחק מפואר של כל השחקנים, מהדמויות הראשיות ועד הביטים שבאים והולכים. ההתמודדות עם הפער בין הזייפנים ליהודים האחרים במחנה, השאלות הקיומיות והמוסריות, הכול כל כך טוב פה. רוזובסקי גם הצליח ליצור מתח שאיננו מרגיש נצלני, ולתת לכל דמות לפחות רגע אחד שהופך אותה למורכבת יותר.

"הזייפנים" הוא מהזוכים הטובים ביותר של הקטגוריה הזו, בטח של העשור הנוכחי הזה. אבל, ושוב אזכיר שאובייקטיביות היא ממני והלאה, בעיני האוסקר הבינלאומי של 2007 היה צריך ללכת ל"בופור". ולא בגלל גאווה פטריוטית, אלא כי הוא סרט מלחמה שעושה משהו קצת אחר, מטריד ורודף ברגעי השקט שלו הרבה יותר מאלו עם הפירוטכניקה הרועשת, ובעיני גם צולל אל נפש האדם (ספציפית האדם הצעיר) יותר מכל סרט אחר בחמישייה המרשימה הזו. זאת הפעם הראשונה שאני טוען שהסרט הישראלי הוא הטוב מהחמישייה (קדמו לו "סלאח שבתי", "השוטר אזולאי", "אני אוהב אותך רוזה", "הבית ברחוב שלוש", "מבצע יונתן" ו"מאחורי הסורגים"), אבל אני חש שזה עומד לקרות שוב בפרקים הבאים. הבה נגלה יחד.

בפרק הבא הדכדוך הקיומי שמביאים הסרטים ממשיך ביתר שאת, אבל יש קרן שמש אחת. היא גם תביא לזכייה היסטורית. ואגב היסטוריה, ישראל מנפצת לפחות שתי תקרות זכוכית באוסקר הבינלאומי.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2007:
צרפת – 34 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 27 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 15 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 14 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 8
דנמרק – 7 (מתוכן 2 זכיות)
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
ישראל – 7
מקסיקו – 7
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 4 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
קנדה – 4 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אוסטריה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פורטו ריקו – 1
פלסטין – 1
פינלנד – 1
קובה – 1
קזחסטן – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005, 2006