פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 41: שנת 1996

שנה אחרי הזכייה ההיסטורית של הולנד, כאשר במאית "שושלת אנטוניה" מרלין חוריס הייתה האישה הראשונה שזכתה באוסקר הבינלאומי, נראה שהמצב המגדרי ממשיך להתקדם למקום טוב. הזוכה של 1996 אמנם לא היה בבימוי אישה, אבל לראשונה מאז 1985, שני סרטי במאיות נכחו בחמישייה השנתית. נראה כאילו חומות המגדר קצת נופלות בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אבל במרוצת השנים גילינו שזו הייתה לא יותר מאשליה. הפרס הזה הוא עדיין אחד הגבריים ביותר של האוסקר, שני אולי רק לקטגורית הצילום הטוב ביותר.
המידע הזה הוא אולי המרתק ביותר שאני יכול לסחוט על הפרס בשנת 1996, כי וואו איזו שנה קשה זו הייתה, בטח אחרי ההצלחה היפה של שנות התשעים עד כה. אנחנו נצלול לסרטים עצמם, מי יותר טוב ומי פחות, אבל אפילו מעבר לאיכותם, חמשת הסרטים הבינלאומיים של הטקס ה-69 מאופיינים בדבר אחד בולט: הם לגמרי נשכחו מאז בראייה היסטורית. לחלקם בהחלט יש מעריצים, אין ספק, אבל זו חמישייה נטולת טביעת אצבע תרבותית כמעט לחלוטין, וגם היוצרים והיוצרות מאחוריהם לא ממש כאלה שמהדהדים בתולדות הקולנוע. אני אהיה מופתע כמה מכם שמעו על מישהו מהם, ונראה שכיום הם קיימים רק במסגרת זכרונות מהפרס הזה.

אסטרטגית זה קצת מטופש מצדי להכריז על כל הדברים האלה לפני שאנחנו יוצאים למסע הארוך של הפרק הזה, כי זה בטח קצת מפיל אצלכם את רמת העניין. אז כדי בכל זאת לסקרן, אכתוב שיש לנו פה מדינה אחת שזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שנדבר עליה (נכון ל-2025), וסרט אחר שטומן בחובו טרגדיה מהקשוחות שנתקלתי בהן בפרויקט הזה (והיו כמה, ברוך השם).

לזכותה של האקדמיה יאמר שלא היה לה יותר מדי עם מה לעבוד, וזו דווקא תמונה משונה ודי מעניינת של הקולנוע הבינלאומי, או יותר נכון לא-דובר-האנגלית של אותה השנה.
אם מסתכלים על הסרטים שניגשו לאוסקר אך לא קיבלו בסופו של דבר מועמדות, קשה למצוא איזו יצירה שעדיין מדוברת או שאפילו הכתה גלים באותו הזמן. מבין 39 המדינות שהגישו, אפשר רק לסמן את "החיים על פי ז'ורז'" נציג בלגיה שזכה בפרס המשחק בקאן, יאן טרואל השוודי ייצג את דנמרק עם "האמסון" שאיננו מהסרטים המוכרים שלו, שוודיה עצמה שלחה את זוכה העבר בילה אוגוסט עם "ירושלים" העלום, אקי קאוריסמקי ייצג את מולדתו פינלנד עם "עננים נודדים" שגם הוא לא ממש נחשב לפסגת יצירתו, זוכת השנה הקודמת הולנד ניסתה עם סרט אנימציה בשם "תחי המלכה", וישראל שלחה את "קלרה הקדושה" – סרט שבעיני היה יכול להיכנס על חשבון כמעט כל אחד מהמועמדים הסופיים.

אבל הנה מה שעוד יותר יוצא דופן – גם מחוץ לעולם האוסקר, זה של הפסטיבלים הבינלאומיים, שנת 1996 לא כיבדה בפרסים את הסרטים שאינם דוברי אנגלית. בקטע מאוד יוצא דופן, כל הזוכים הגדולים של שלושת הפסטיבלים העולמים החשובים באותה השנה היו באנגלית ותוצרת הממלכה המאוחדת: בפרס אריה הזהב של ונציה זכה "מייקל קולינס" בכיכובם של ליאם ניסן וג'וליה רוברטס; בפסטיבל ברלין זכה "על תבונה ורגישות" ממש חודשים ספורים לפני טקס האוסקר; ובפסטיבל קאן כל שלושת הפרסים הגדולים הלכו לדוברי אנגלית – דקל הזהב ("סודות ושקרים"), הגראן פרי ("לשבור את הגלים") והבימוי ("פארגו").
למרות שכבר ראינו לאחרונה איך סרטים בשפות זרות משתלבים יפה בלוח המועמדויות הכללי (ב-1995 היה "הדוור" הראשון ללא אנגלית בקטגורית הסרט מאז 1973), ב-1996 כל המועמדים היו דוברי אנגלית, גם אם ממדינות שונות. האוסקר הלך להפקה הבינלאומית "הפצוע האנגלי", כשלצדה המועמדים "ניצוצות" האוסטרלי, "על תבונה ורגישות" הבריטי, ו"ג'רי מגוויר" ו"פארגו" האמריקאים. אז נכון שבאותה שנה, שנחשבה "שנת העצמאות" של האוסקר בגלל השתלטות הקולנוע העצמאי והחוץ הוליוודי, האקדמיה מצאה מקום מכובד להמון סרטים קטנטנים מסביב לגלובוס (מחוץ לקטגורית הסרט הטוב ביותר צצו גם "לשבור את הגלים", "טריינספוטינג", "לעוף כל הדרך הביתה" ו"מלאכים וחרקים"), אבל שפה אחת דוברה בכולם.

גיאורגיה – "שף מאוהב"

המועמדים

גיאורגיה – "השף המאוהב" (A Chef in Love)

ב-1996 הגישה גיאורגיה לראשונה נציג לאוסקר, וישר נכנסה אל החמישיות. למרבה הצער, על אף שתשלח בכל שנה מאז, היא לא הצליחה לשחזר את ההישג הזה, ו"השף המאוהב" נותר מועמדותה היחידה נכון לפרסום הטקסט הזה.
אני כותב ל"מרבה הצער" כי נחשפתי לכמה מהנציגים המאוחרים של גיאורגיה, ביניהם "אי התירס" ב-2014, "בתים של אחרים" ב-2016, "התחלות" ב-2020, ו"סיטיזן סיינט" ב-2023, והם התגלו כסרטים נפלאים שהיו יכולים להיות מועמדים מצוינים. נכון לכתיבת שורות אלו, טרם הוכרזו המועמדים לאוסקר של סרטי 2025, אבל קשה לי מאוד להאמין שגיאורגיה ("Panopticon") תהיה חלק מהם לכן מעמדו של "השף מאוהב" במורשת הגיאורגית סביר שלא ישתנה גם השנה.

"השף המאוהב" הוא סרטה של ננה ג'ורדג'דזה, יוצרת שהגיעה בכלל מעולם האדריכלות וב-1987 זכתה בפרס מצלמת הזהב של פסטיבל קאן. סיפור המסגרת שלו הוא על אוצר תערוכה צרפתי עם שורשים גיאורגיים, שבעקבות מפגש עם קשישה פריזאית מעניינת, מגלה את האמת על אימו שהלכה לעולמה בנסיבות טראגיות. דרך מכתבים ויומנים של שף וזמר אופרה מפורסם, נפרש הסיפור האישי שלהם המשולב בהיסטוריה של גיאורגיה, שם גם נכנס לתמונה מהפכן צעיר, מי שיהיה אביו של אותו אוצר. רוב הסרט מתמקד בפלאשבקים המתרחשים בנופי גיאורגיה על סיפה של מהפכה בתחילת המאה העשרים.
הסרט הוקרן במסגרת שבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן ובפסטיבל קארלובי וארי, שם זכה פייר רישאר ("הבלונדיני עם הנעל השחורה") בפרס השחקן הטוב ביותר. בעונת הפרסים האמריקאית הוא לא היה קיים עד המועמדות לאוסקר.

נורבגיה – "הצד האחר של יום ראשון" (The Other Side of Sunday)

המועמד השני מאת במאית הגיע מנורבגיה, מדינה שציינה כאן את מועמדותה השלישית עם הדרמה הקטנה הזו, שגם היא הגיעה לאוסקר די משום מקום.
הבמאית בריט נשיים, שנשלחה לאוסקר גם ב-1991 ("פרידה – ישר מהלב") אך לא הייתה מועמדת, מביאה סיפור התבגרות של נערה בשנות החמישים של המאה העשרים, בתו של הכומר המקומי בכפר הקטן בו היא גרה. על אף החינוך הקפדני והקשוח, היא מתחילה למרוד בתפיסה הדתית עליה גדלה, מסתקרנת מהצד הלא נכון של העיר, ומפתחת קשר עם אחת מעובדות הכנסייה שמלבה בה את הניצוץ המרדני.
לצערי אין לי יותר מה לחלוק לגבי הסרט הזה, שאני לא באמת בטוח אם קיים מעבר להזיית האקדמיה.

רוסיה – "האסיר מההרים" (Prisoner of the Mountain)

בשנות התשעים רוסיה-שלאחר-התמוטטות-הגוש-הקומוניסטי כנראה התחבבה מאוד על האקדמיה, כי היא צברה חמש מועמדויות תוך שש שנים, כאשר ב-1994 גם זכתה ("שמש בוגדנית" המופלא). "האסיר מההרים" היא הרביעית מבינן.
מבוסס על סיפור קצר של טולסטוי, הסרט מעתיק את עלילת המקור משלהי המאה ה-19 אל מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. שני חיילים רוסים, איוון ז'ילין הצעיר וסשה העסקן המקסים (אולג מנשיקוב, ששוב מרהיב בתפקיד נפלא אחרי "שמש בוגדנית"), נתפסים במהלך מארב בהרים ונלקחים כשבויים על ידי גבר צ'צ'ני כקלף מיקוח לשחרור בנו שנמצא בידי הרוסים. בזמן עסקת חילופי השבויים, שנמשכת יותר מדי זמן, שני השבויים מנסים לשרוד את ימי השבי ומפתחים מערכת יחסים עם כמה מאנשי הכפר, בו בזמן שהם מתכננים את בריחתם.
ממש כמו "השף המאוהב", סרטו של סרגיי בודרוב (שב-2007 יחזור לאוסקר עם נציג קזחסטן, "מונגול"), הוקרן במסגרת שבועיים של במאים בפסטיבל קאן ואז בפסטיבל קארולבי וארי, בו זכה בפרס הסרט הטוב ביותר.

בהסתכלות רחבה יותר די מדהים לראות את הסרט הזה כיום. קודם כל, המחשבה שפעם היה לגיטימי להלל סרט שעוסק בחיילים רוסים בשטח אויב זה כמעט מדע בדיוני כיום בימי פוטין והפלישה לאוקראינה; והשני הוא כמובן לנו הקהל הישראלי בהקשר של חטופים ומשא ומתן. זה מייצר צפייה אחרת לחלוטין ממה שהיה לפני שלושים שנה, בעיקר כי תנאי השבי שמוצגים בסרט רחוקים מאוד מהזוועות הבלתי נתפסות שאנחנו רואים מהשבויים שלנו, ועל כן משהו בסרט הזה – כמובן לא ממש באשמתו – מרגיש מאוד מתייפייף ורומנטי. "האסיר מההרים" הוא בשום אופן לא סרט קל לצפייה, אבל המציאות שלנו גורמת לו להרגיש כמו פנטזיה.

ואם זה לא מספיק, זה הסרט שעל שמו נרשמה הטרגדיה שהזכרתי בפסקת הפתיחה של הפרק, במרכזה השחקן המגלם את איוון הצעיר, סרגיי בודרוב. אם השם מצלצל לכם מוכר (ואם לא, אתם ממש לא מרוכזים. בואו תהיו אתי שנייה), זה איננו במאי הסרט – אלא בנו. בודרוב האב ליהק את בנו בן ה-26 לתפקיד הראשי לאחר שעבדו ביחד על מספר סרטים, אבל זה היה הרגע הגדול של בודרוב הבן שמעניק הופעה נהדרת של צעיר שמתמודד עם עולם שנלקח ממנו. הסרט הזה שם אותו במרכז תשומת הלב של תעשיית הקולנוע הרוסית, הוא הפך לכוכב ואפילו לקולו של דור, בזכות סרט פולחן בשם "אח". ב-2002 יצא בודרוב הבן לצלם את סרטו השני כבמאי, "השליח", בצפון רוסיה. ביום השני לצילומים התרחשה באיזור הצילומים מפולת שלגים עצומה שלקחה את חייהם של 135 אנשים, סרגיי בודרוב בן ה-31 ביניהם.
אנחנו נתקל בבודרוב הבן בהמשך הפרויקט, עם המועמד הבריטי "ממערב למזרח" ב-1999, שלוש שנים לפני מותו, סרט שגם יאחד שוב בינו ובין מנשיקוב.

רוסיה – "האסיר מההרים"

צרפת – "משהו מגוחך" (Ridicule)

לראשונה מאז זכייתה על "הודו-סין", ואחרי שלוש שנים בלי נוכחות באוסקר – הפער הכי גדול בתולדות צרפת בין מועמדות למועמדות – חזרה שיאנית המועמדויות עם דרמת תלבושות תקופתית כמו שרק היא יודעת לשלוח.
המועמד ה-29 של צרפת היה סרטו של פטריס לקונט, ובכורתו הייתה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. הוא מתרחש בחצר המלכות של צרפת במאה ה-18, ובמרכזו בעל אדמות צעיר ללא מעמד מיוחד (שארל ברלינג), המעוניין לשכנע את המלוכה להשקיע כספים בתכנון סביבתי של נחלתו על מנת לשפר את תנאי החיים של מעמד הפועלים (יותר "עבדים" בהקשר הזה), למנוע מחלות ולהפוך את המקום למחייה טובה יותר לאנשים ולסביבה. הוא מנסה לתפוס את תשומת לבו של המלך, אבל מגלה שההיררכיה איננה כזו שפשוט תאפשר לו יחס ישיר. מה שעומד לטובתו היא ההשכלה והשנינות שלו, כזו שנתפסת כעילאית במיוחד בחברה הגבוהה, ובעזרת משחקי המילים והעלבונות שלו מצליח לטפס מעלה. זה גם מביא לו יחס חשדני במיוחד מאנשים עשירים וטיפשים יותר, וכך הוא מוצא את עצמו חלק ממשחקי שליטה ותמרון עם השמנה והסלתה של צרפת.
את הסרט צילם תיירי ארבוגאסט, שעובד צמוד עם לוק בסון ("ניקיטה", "ליאון", "האלמנט החמישי"), והלחין אנטואן דוהמל (זוכה 1992 "הפיתוי היפה ביותר של חיי").

"משהו מגוחך" היה הזוכה הגדול של הסזאר, זכה בבאפט"א, בפרסי ה-NBR האמריקאים, וצבר לעצמו רשימת מועמדויות וזכיות מרשימה בפרסי הביקורת האיזורית של ארה"ב כולל התייחסות בטקסס, סן דייגו, בוסטון, שיקגו וגם גלובוס הזהב. הוא גם היה אחד משני המועמדים של מיראמקס. השני גם יזכה.

הזוכה

צ'כיה – "קוליה" (Kolja / Kolya)

זוהי למעשה המועמדות הראשונה של צ'כיה לאוסקר (אחת מתוך שלוש, נכון ל-2025), אבל באופן טבעי היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של צ'כוסלבקיה באוסקר הבינלאומי, מדינה שהאקדמיה אימצה בחום רוב הזמן מאז שנות השישים. אז קצת מאירועי הפרקים הקודמים בהיסטוריה של הגיאוגרפיה הפוליטית: צ'כוסלובקיה הייתה מועמדת שש פעמים בין 1965 ל-1991, כשפעמיים זה אף הסתיים בזכייה: "החנות מעבר לפינה" (1965) ו"רכבות שמורות היטב" (1967).
שתי מועמדויותיה האחרונות היו ב-1985 עם "כפר קטן שלי" וב-1991 עם "בית הספר היסודי". את שני הסרטים האלו כתב תסריטאי-שחקן בשם זדנק סווראק. יותר מכך, "בית הספר היסודי" בוים על ידי בנו של זדנק, יאן סווראק.
ב-1992 התפרקה צ'כוסלובקיה, והחל מ-1994 החלה צ'כיה להגיש נציגויות לאוסקר כמדינה חדשה. ב-1996 הצליחה להתקבל אל רשימת המועמדים בזכות שניים מהשמות המוכרים של הקולנוע הצ'כוסלובקי. צדקתם! אלו היו זדנק כתסריטאי-שחקן ובנו יאן כבמאי. ממש כמו המועמד הרוסי, גם פה יש פרויקט משותף לאב ובן, רק במתכונת הפוכה של שחקן-במאי. מי שתמך בסרט והביא אותו למעמד הזכייה הוא הארווי וויינשטין וחברתו מיראמקס ששלטו באוסקר במהלך שנות התשעים והמעבר לאלף החדש.
הסרט נקרא "קוליה", ובכורתו הייתה בפסטיבל ונציה, שם זכה בציון לשבח מחבר השופטים. הוא גם היה הזוכה הגדול של פרסי הקולנוע הצ'כי, זכה מטעם ה-NBR וגלובוס הזהב, היה מועמד לפרס הקולנוע האירופאי (שם הפסיד ל"לשבור את הגלים"), והגיע עד לאוסקר כזוכה הגדול של השנה.

ב"קוליה" זדנק סווארק כתב לעצמו את התפקיד הראשי של לוקה, צ'לן ערירי בצ'כוסלובקיה של 1988, שסומן על ידי המשטר ולכן בעיקר מנגן בהלוויות. לוקה הוא איש עם קסם אישי, אבל הוא גם כזה שמנסה להתחמק מנוכחות בני אדם כמה שאפשר, להוציא כמה מפגשים מיניים פה ושם. יום אחד ידידו הצעיר של לוקה מגיע אליו עם הצעה לא חוקית בעליל אך משתלמת: נישואים פיקטיביים עם גולה רוסיה שהיא גם אמא לילד בן חמש, שיאפשרו לה כניסה למדינה כדי שתוכל להמשיך הלאה למערב גרמניה, ותעביר ללוקה סכום כסף נכבד למדי. לוקה לא מאוד מתלהב מזה, אבל מסכים בסופו של דבר אחרת זה היה סרט מאוד מאוד קצר. הנישואים, שהם בהחלט סיכון רציני לכל הנוגעים בדבר, מתקיימים אבל ממש כמה ימים לאחר מכן אותה כלה בורחת לאהובה הגרמני ומשאירה את לוקה להשגיח על הילד הפעוט, קוליה שמו. זה כמובן הדבר הכי נורא שיכול לקרות ללוקה, שגם נמצא תחת עינו הפקוחה של המשטר, וגם כבול לילד קטנטון שאימו נטשה אותו ולא דובר את השפה המקומית. לאט לאט מגלה הגבר המבוגר חיבה אבהית לילד שאפילו לא דובר את שפתו, וכאשר מגיעות חדשות מהאימא הנוטשת הוא עומד בפני דילמה רצינית.

צ'כיה – "קוליה"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

עכשיו כשפירטנו על כל הסרטים אתם אולי יכולים להבין יותר טוב את מה שכתבתי בפתיחה. במועמדי 1996 אין סרט שהייתי ממהר לכנות אותו "גרוע". אין פה לא "שטונק!" ולא משהו כמו נציגי ספרד. למעשה, יש פה שני סרטים לפחות שסוג של מצדיקים את הצפייה בהם. מצד שני, גם אין פה אף תגלית, אין שום סרט שהייתי בוחר לראות סתם ככה מחוץ לגבולות הפרויקט. זאת ממש שנה של שיעורי בית.
אני מניח שזה גרם למרוץ של 1996 להיות אחד הפחות מעניינים של אוסקר שבעצמו היה מאוד לא מעניין. כמעט כל הטקס הזה התנהל באופן הצפוי ביותר – להוציא אולי כמה אנשים שחשבו שבפרס שחקנית המשנה לורן בקול עלולה לנצח את ז'ולייט בינוש. למעשה, גם בפרס הסרט הבינלאומי אני חושב שההפתעות נגמרו כש"החיים על פי ז'ורז'" הבלגי לא נכנס לחמישייה. מהרגע שחמשת הסרטים הלא מסעירים הוכרזו, קשה לי להאמין שמישהו לא ראה ש"קוליה" עומד לנצח.

נכון, "משהו מגוחך" הצרפתי ו"האסיר מההרים" היו מרשימים וצברו פרסים לרוב, אבל את האפקט של "קוליה" אי אפשר היה להביס, בעיקר בגלל כל המהות שלו, כזו שמוציאה מהאולם בתחושה של התעלות. "קוליה" איננו סרט חשוב בשום צורה, אבל – וסליחה מראש על השימוש במונחים לועזיים – הוא ה-apex predator של ה-feel good movies. זה סרט במתכונת שתהפוך להיות כמעט פורנוגרפית בעולם השלישי-בשלייקעס: גבר מבוגר שחי קיום "עצוב" על פי הנורמות החברתיות, ומגלה מחדש את קסם החיים בזכות ילד קטן ותמים. בדיוק סוג הסרטים שהבמאי וים ונדרס פורר ביצירת המופת שלו "ימים מושלמים".
באמת שמדובר בקיטש מוחלט, אבל, במסגרת המאוד ספציפית הזאת, "קוליה" הוא הצלחה כבירה. נכון, הוא צפוי, נכון, הוא קלישאתי, אבל צריך להיות ציניקן אפל ואבוד ברמה של ינון מגל כדי לא להתרגש ממה שקורה שם. מה גם שלהוציא את התסריט ותפיסת העולם הנאיבית שלו, "קוליה" בהחלט מציג עשייה קולנועית מרשימה. הצילום שלו, במיוחד התאורה, משדרגים אותו מעוד דרמה סנטימנטלית חבוטה, והבחירות הוויזואליות שלו מאוד יפות ומשרתות את הסרט היטב. המשחק גם הוא חלק מההצלחות שלו, בין אם סווראק שמשיל מעצמו לאט לאט את חומות ההגנה שלו, ואנדרי חלימון המתוק כקוליה הפעוט.
זה באמת יופי של סרט, ובהחלט המצטיין מבין החמישייה, אבל ברוב השנים האחרות הוא כנראה היה נשאר על הספסל, אם בכלל היה מתקבל לנבחרת.

היחיד שכנראה נשף בעורפו של "קוליה" היה נציג רוסיה "האסיר מההרים". גם הוא סרט שצריך להיות קצת רגזן וטרחן כדי ליפול עליו בהתחשב בעשייתו ובאמירותיו. עם זאת, לי הוא היה צפייה קצת מתישה כי אני מרגיש שהוא נגרר יותר מדי והאג'נדה שלו קצת נאיבית מכדי לקחת אותו ברצינות עד הסוף, אבל בהחלט אין מה להלין על כך שהוא אחד ממועמדי השנה.
"קוליה" ו"האסיר מההרים" הם השניים שמצילים את כבודה של 1996, כי מכאן אני באמת לא כל כך מבין מה קרה, להוציא כפי הנראה מחסור משמעותי במתמודדים ראויים.

"משהו מגוחך" הצרפתי אמנם גם הוא עשייה מנקרת עיניים שאין מה להקל בה ראש, אז כנראה שאצטרך להאשים את השנים שחלפו כדי להסביר את האדישות שלי אליו. זה קשור יותר למצב הספציפי שבו אנחנו נמצאים עכשיו ממשהו אובייקטיבי שקשור לסרט, אבל אני חייב להודות שבנקודת הזמן הזו, בעולם מתפורר ומדינה קורסת, לשבת שעה וחצי מול אצילים צרפתיים שמתאמנים בשנינויות אחד על השני זה אולי הדבר הכי פחות מעניין שאני יכול לחשוב עליו. מה גם, וזו בטח לא אשמת הסרט, כלא דובר צרפתית הייתי צריך להסתמך על התרגום לחלוטין ואני לא בטוח אם היה לו איזשהו סיכוי להעביר את משחקי המילים שכל כך הסעירו את הנוכחים בסצנה.

אבל גם זה יהיה קצת לעשות לו הנחות. נאמר זאת כך: הסרט נפתח בסצנה שלא ראיתי כמוה בסרטי תלבושות, בטח לא מהתקופה בה נעשה. זה מתחיל בפגישה של אציל צעיר, בקרוב נגלה שהוא הגיבור שלנו, שנפגש עם קשיש רב מעלה שימיו הטובים כבר מאחוריו. בחדר צדדי בביתו של הקשיש האציל הצעיר נכנס, ושם מתגלה שכוונותיו הן לא בדיוק לברך לשלום. למעשה, באיזשהו שלב, הוא שולף את איבר מינו (קלוז אפ) ומטיל את מימיו על אותו זקן שכנראה הגיע לו. כמובן שזו פתיחה מדהימה וקיצונית, בטח לדרמה תקופתית שנראית קלאסית למדי. שמחתי מאוד כי חשבתי שאנחנו בטריטוריות אחרות לגמרי מעוד איזה "פרינלי" או "זוג ועוד זוג", אבל בין הסצנה המפתיעה הזו לשאר הסרט אין שום קשר, ומסתבר שכל טיפה של אדג'יות או חתרנות נותרו בדקות האלו בלבד. זה "יחסים מסוכנים" גרסת הפרווה.

צרפת – "משהו מגוחך"

זה משאיר לנו את שני סרטי הבמאיות, שלצערי נמצאים בסוף הרשימה מבחינתי.
את הנוכחות כאן של נציג גיאורגיה קל מאוד להבין. זה סרט אסתטי מאוד, נאה לעין, תקופתי ועוסק ברגשות ואוכל. באופן כללי גם משמח שגיאורגיה הצליחה להיכנס פעם אחת לבנק המדינות שהגיעו לאוסקר. אבל גם עם כל הרצון הטוב, השעה וחצי בסך הכול הזו עברה לי כהרבה יותר מזה. סיפור המסגרת של האוצר הצרפתי הרגישה כמו צורך נואש לדחוף את זמן הסרט לממדי פיצ'ר במקרה הטוב, ולצמצם פרטי עלילה שאי אפשר היה לצלם במקרה הרע. ולא שמדובר ביותר מדי עלילה גם ככה. "השף המאוהב" בהחלט מקבל הרבה נקודות על מראהו החזותי – באמת יש שם אימג'ים נפלאים – אבל כסיפור פשוט לא הצלחתי להחזיק אתו. אולי פשוט לא הצלחתי להיות מרוכז, מדי פעם צריך לסייג גם בזה.
הנציג הנורבגי, "הצד האחר של יום ראשון" גם הוא רחוק מלהיות סרט רע, למעשה הוא מין כזה שלושה כוכבים קלאסי. באמת שקשה לסמן בו איזשהו אלמנט שלא עובד או שקורס. העניין שלי אתו זה שהוא כל כך לא הפעיל אותי בשום רמה, לא סיפורית, לא חזותית, שגם אם הוא לחלוטין בסדר גמור, הוא בעיקר רק בסדר גמור. אני יכול להרחיב במילים אבל זה יהיה טרחני, ועם שנה כמו 1996, אפשר פשוט להגיד, אוקיי, פחות עבד הפעם. יש עוד מספיק שנים לרוץ עליהן קדימה.

הפרק הבא גם הוא לא מורכב משמות חזקים במיוחד על הנייר, אבל אני איכשהו יותר אופטימי. את הזוכה אני אוהב אהבה עזה (למרות שלא ראיתי אותו שנים, אז מקווה שהזיכרון שלי ממנו תקף), ברזיל חוזרת עם מה שנראה כמו מותחן פוליטי אז אני לגמרי מוכן לזה, והמדינה שהכי קשה לי איתה עד כה בפרויקט תבוא עם הזדמנות לפתוח דף חדש. נותר רק לקוות שהכול יהיה בסדר.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-1996:
צרפת – 29 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 25 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 15 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 12 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 11 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 10 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 4
הולנד – 4 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
נורבגיה – 3
ברזיל – 2
הודו – 2
הונג קונג – 2
טייוואן – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אוסטריה – 1
בריטניה – 1
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1
קובה – 1
צ'כיה – 1 (שגם זכתה)

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995