פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 54: שנת 2009

מסיימים עשור נוסף בפרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, ופוסעים עמוק יותר אל האלף החדש, שכבר בשלב הזה הביא עמו שינויים רבים לפרס.
כזכור, השנים שפתחו את המילניום התגלו כמסע עמוס תפניות בין כמה מהסרטים היפים והמרשימים ביותר של התקופה, לכמה שאני פשוט לא בטוח איך אף אחד לא עצר בזמן, קל וחומר נתן להם מועמדות לאוסקר. אבל יותר מהכול, העדכונים שעברה הקטגוריה בשנים הספורות האלו העידו שהיא נאבקת על הרלוונטיות שלה, ושהאקדמיה מנסה להשתפר או לפחות להקשיב. גם אם לא תמיד הכוונות הטובות מצליחות לה.
מה שכן, רלוונטיות הסרטים והבחירות של האקדמיה בהחלט התחילו להשתפר לקראת סיום העשור. ב-2009 אליה הגענו כעת התעצבה חמישייה שמורכבת מכמה מהבולטים בסרטי הפסטיבלים של השנה, כאשר זוכי דב הזהב של ברלין ודקל הזהב של קאן נכנסו לחמישיות. הסיבה שאנחנו לא רואים פה את זוכה אריה הזהב של פסטיבל ונציה, אגב, היא לחלוטין באשמת ישראל. נגיע לזה.
עוד בולט בקטגוריה של 2009 הוא שבאופן די נדיר הנציגות האירופאית הייתה במיעוט עם רק שניים מתוך חמשת המועמדים.

מספר שיא של 67 מדינות הגישו סרט לתחרות, וכפי שנקבע בשנה שלפני כן, היה שלב אמצע שצמצם את העושר העצום הזה לתשעה מתמודדים – ששה שנבחרו על ידי חברי האקדמיה, ועוד שלושה שנכנסו כווטו על ידי ועדה מיוחדת, שתפקידה לדאוג שאף סרט בולט ומהולל לא יישאר בחוץ ויביך את האוסקר.
מבין הסרטים שנשלחו לאוסקר אך נותרו בחוץ עוד לפני התשיעייה היו "הרגתי את אמא שלי" מטעם קנדה, סרט הביכורים של זאוויה דולן בן ה-19; סין ניסתה שוב עם סרט של צ'ן קאייג'ה ("שלום לפילגש") הפעם "Forever Enthralled"; איטליה לקחה צ'אנס עם זוכה עבר שלה, ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו"), והסרט "באריה"; אירן שלחה לראשונה סרט של אסגר פרהאדי ("About Elly"); רומניה באה עם "שם תואר, משטרה"; דרום קוריאה רשמה את "אמא" של בונג ג'ון-הו; ושוודיה התהדרה בכניסה של לימים-זוכה-דאבל-דקל-הזהב רובן אוסטלנד וסרטו "Involuntary". ההגשות של אלג'יר ומונגוליה נפסלו.
מתוך התשיעייה שהוכרזה אחרי צמצום הסרטים, הארבעה שלא הגיעו לכדי מועמדות סופית היו "סמסון ודליילה" שייצג את אוסטרליה, "העולם גדול והישועה מעבר לפינה" המקסים מיוגוסלביה, "קלין" הקזחי ו"חורף בזמן מלחמה" של הולנד על תקן נציג מלחמת העולם השנייה.

מעבר לקטגורית הסרט הבינלאומי, יצירות שאינן באנגלית ומצאו את עצמן מועמדות יחד עם הגדולים היו "פריז 36" בפרס השיר המקורי, "האלוהי" של סורנטינו בפרס האיפור, ואחד מהחמישייה הבינלאומית, "הסרט הלבן", בפרס הצילום.
האוסקר ה-82 במספר, סתם כדי להכניס לקונטקסט, היה זה בו חזרה האקדמיה לעשרה סרטים מועמדים בפרס הגדול במקום חמישה, שינוי שהוחלט לאחר מהומת "האביר האפל" ב-2008. בתום מאבק בין אחת ההצלחות הגדולות בתולדות הקולנוע ("אווטאר") לבין סרט מלחמה קטנטן שאף אחד לא ראה ("מטען הכאב"), ניצח דווקא השני, מסמן את הזוכה הראשון של במאית – קת'רין ביגלו שעשתה היסטוריה.

מכיוון שאנחנו גם סוגרים עשור, אמשיך עם מסורת חלוקת תארי המצטיינים והמאכזבים מבין המועמדים והזוכים של האלפיים, על פי טעמו של כותב שורות אלה. הקהל מתבקש לעמוד.
הזוכה הטוב ביותר: טייוואן – "נמר, דרקון" (2000)
המועמד הטוב ביותר: גרמניה – "הנפילה" (2004)
הזוכה הגרוע ביותר: דרום אפריקה – "צוצי" (2005)
המועמד הגרוע ביותר: בלגיה – "כולם מפורסמים" (2000)

אם נחזור להתמקד ב-2009, גם היא מלאה פסגות וגאיות, עם סרטים משובחים וכמה שעובדים פחות. זו גם שנה שנחשבת למתסכלת בגלל זהות הזוכה, אבל אנחנו נבדוק האם השנה הזו הרוויחה את המוניטין הרע או שהדיון קצת יצא מפרופורציות. מתחילים.

גרמניה – "הסרט הלבן"

המועמדים

גרמניה – "הסרט הלבן" (Der Wiese Band – Eine Deutsche Kindergeschichte / The White Ribbon)

כנראה שטראומת ההשמטה של "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" ב-2007 עדיין הייתה טרייה, כי הנה שנה שנייה ברציפות נכנס לחמישייה זוכה דקל הזהב של פסטיבל קאן. ב-2008 זה היה "בין הקירות" הצרפתי, וכעת "הסרט הלבן" הגרמני-אוסטרי. אם אתם מעוניינים לעקוב אחרי המספרים, זו הפעם התריסר שזוכה דקל הזהב מועמד לאוסקר הבינלאומי.
מדובר כמובן בסרטו של אחד הבמאים המדוברים ביותר של התקופה ההיא, מיכאל האנקה, אז בן 67. זאת אמנם הפעם הראשונה שהבמאי נכנס לחמישיות האוסקר, אבל שמו בהחלט הוזכר בפרויקט בעבר בעקבות משבר כלשהו של האקדמיה. זה קרה ב-2005 כאשר אוסטריה שלחה את "מחבואים" של האנקה, אבל נפסלה כי הסרט דבר צרפתית וצולם בצרפת. בעקבות התקרית הזו שינתה האקדמיה את כללי המשחק ואפשרה למדינות לשלוח סרטים שאינם בהכרח בשפתן הרשמית.
האנקה נשלח בעבר כנציג אוסטריה עם סרט הביכורים שלו "היבשת השביעית" ואז עם "הווידאו של בני", "המורה לפסנתר" וכאמור "מחבואים". אנחנו נתקל בו עוד בהמשך, ממש כמה פרקים ספורים מכאן, אבל זה כבר יהיה סיפור אחר לגמרי.

"הסרט הלבן", אקורד סיום משובח לעשור הנהדר של גרמניה באוסקר (שתי זכיות וארבע מועמדויות תוך שבע שנים), היה לעניין די גדול הישר מהבכורה שלו בריביירה הצרפתית. שם כאמור קיבל את התואר הגבוה ביותר של קאן בידי חבר שופטים שכלל את חברתו של האנקה, איזבל הופר ששימשה כיו"ר, ואת אסיה ארג'נטו, נולי בילג' ג'יילין ורובין רייט בין היתר.
הסרט מתרחש בכפר גרמני קטן, בו שורת תקריות לא נעימות מטרידה את שלוות התושבים, ואיש לא בטוח מי עומד מאחורי המפגעים ומה מטרתו. התסריט שכתב האנקה מתפרש על פני מספר רב של דמויות, משרטט מיקרוקוסמוס של החברה הגרמנית ערב מלחמת העולם הראשונה, ומנסה לחקור את שורשי הרוע שבעוד דור יעלו לשלטון את השטן הגדול של המאה העשרים ויהפכו את גרמניה לסמל של שנאה, רצח ורדיפה.

האנקה זכה לביקורות נלהבות עם "הסרט הלבן", אולי הטובות ביותר בקריירה שלו עד אותה נקודה. יכול להיות שזה קשור לכך שהאוטר נחשב ליוצר שבדרך כלל נהנה להקשות על צופיו ולעשות להם רע עד כמה שניתן, ועם "הסרט הלבן" נכנס לטריטוריה קצת יותר נוחה לעיכול. כמובן שבאופן יחסי. זה איננו סרט קל בשום אופן, פשוט ביחס ל"משחקי שעשוע" זה פאקינג "אמלי".
הפרסים לא איחרו להגיע. מעבר לדקל הזהב ולפרס בחירת הקהל של פסטיבל סן סבסטיאן, הסרט היה מועמד לסזאר הצרפתי (כנציג אוסטריה) ולגלובוס הזהב, זכה בשלושה פרסי הקולנוע האירופאי (סרט, בימוי, תסריט), והוזכר ברשימת הסרטים הזרים של ה-NBR. זו רשימה חלקית בקושי.

לצד האנקה, מי שגרף לא מעט פרסים ומועמדויות בזכות הסרט היה הצלם כריסטיאן ברגר, שעל עבודתו הזו בשחור-לבן היה מועמד לאיגוד הצלמים האמריקאי וזכה מטעם מבקרי ניו יורק ולוס אנג'לס. זה התגלגל לכדי מועמדות לפרס הצילום באוסקר, לצד "מטען הכאב", "ממזרים חסרי כבוד", "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" והזוכה "אווטאר".
ברגר הצטרף לרוג'ר דיקינס ("האיש שלא היה שם") ורוברט אלסוויט ("לילה טוב ובהצלחה") שהיו היחידים המועמדים לאוסקר הצילום על סרט בשחור-לבן מאז תחילת האלף החדש. כשזה מגיע לפרס הסרט הבינלאומי, "הסרט הלבן" היה המועמד הראשון בשחור-לבן מזה 28 שנים, מאז "נהר הבוץ" היפני.

ישראל – "עג'מי"

בפרויקט זוכי האופיר שעשיתי לפני כמה שנים, הכרזתי על "עג'מי" כזוכה הטוב ביותר בעשרים השנים הראשונות של הפרס. האמת היא שלולא "גט – המשפט של ויויאן אמסלם" כנראה הייתי אומר שהוא זוכה פרס הקולנוע הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים.
למרבה השמחה גם האקדמיה האמריקאית התחברה והעניקה לו מועמדות, מכניסה את ישראל לאוסקר שלוש שנים ברציפות, אחרי סרטי לבנון "בופור" ו"ואלס עם באשיר". כמעט ויצרנו טרילוגיית לבנון אוסקרית, אבל לאקדמיה הישראלית היו מחשבות אחרות.

זאת הייתה שנה מאוד יוצאת דופן מבחינת ישראל והאוסקר כי בשונה מבערך אי פעם, היו לנו לא אופציה אחת – אלא שתיים מעולות לשלוח לתחרות, כל אחת מהן כנראה שהייתה מסתיימת במועמדות. "עג'מי" הוא כמובן מה שנבחר, אבל באותה קלות זה יכול היה להיות "לבנון" של שמוליק מעוז, שבאותה שנה קיבל את העיטור הבינלאומי הגבוה ביותר שסרט ישראלי אי פעם זכה לו – פרס אריה הזהב של פסטיבל ונציה. באופן טבעי, העולם ציפה שישראל תשלח את "לבנון" אבל האקדמיה הישראלית הלכה לכיוון אחר ואני חושב שזה עזר ל"עג'מי". ההתעניינות העולמית בסרט הקטן שנשלח במקום זוכה הפסטיבל השני הכי גדול בעולם הביאה לו הרבה תשומת לב.

"עג'מי", סרטם של ירון שני וסכנדר קופטי (הפעם הראשונה מאז 1994 שסרט של צמד במאים מועמד), נחשף בפסטיבל קאן במסגרת שבועיים של הבמאים לצידם של "טטרו" מאת פרנסיס פורד קופולה, "אבא ארך רגליים" של שני במאים אמריקאים צעירים בשם ג'וש ובני סאפדי, עוד סרט כלשהו של האנג סאנג-סו, "פוליטכניק" של חבוב קנדי העונה לשם דני וילנוב, הנציג השנתי של בלגיה לאוסקר "חסרי המזל" מאת פליס ואן חרונינגן (שיהיה מועמד בעתיד על "המעגל השבור"), הנציג של קנדה "הרגתי את אמא שלי", "האמפדיי" של לין שלטון עליה השלום, "דניאל ואנה" של מישל פרנקו ו"אני אוהב אותך פיליפ מוריס" עם ג'ים קארי. בסך הכול יופי של מהדורה למסגרת הצדדית הזו.
אמנם שבועיים של הבמאים לא הייתה נושאת פרסים אז, אבל "עג'מי" בכל זאת קיבל ציון לשבח של פרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים (הזוכה הרשמי היה "סמסון ודליילה" שנשלח לאוסקר מטעם אוסטרליה). הוא גם זכה בפרס מטעם פסטיבל הקולנוע של טאלין, פרס הסרט התחרות הישראלית של פסטיבל הקולנוע ירושלים, והיה מועמד לפרס התגלית של הקולנוע האירופאי.
מכיוון שיש בסריטה טקסט לא כל כך ותיק על הסרט הזה, אבקש את סליחתכם אם לא אפרט עליו שוב ופשוט אפנה אתכם אליו. יש שם כל מה שאתם צריכים לדעת.

באנקדוטה האוסקרית, אכתוב ש"עג'מי" הפך להיות ההפסד התשיעי של ישראל, ומאותו הרגע ועד היום (2026 לפחות) היא תשמור על שיא מפוקפק למדי: המדינה שהייתה מועמדת הכי הרבה פעמים בלי זכייה אחת.

ישראל – "עג'מי"

פרו – "חלב הצער" (La Tete Asustada / The Milk of Sorrow)

פרו החלה להגיש לאוסקר מאז 1967, אבל בחלוף השנים לא עשתה זאת באופן עקבי כך ש"חלב הצער" הוא רק הפעם ה-16 בה ניסתה את מזלה, והפעם הראשונה (והאחרונה נכון ל-2026) בה התקבלה אל החמישייה.
"חלב הצער" הוא גם הנציג היחיד של במאית בחמישיות של 2009, שובר רצף של שנתיים עם מועמדים שבוימו אך ורק על ידי גברים. האחראית להצלחה הזו היא קלאודיה יוסה, אז בת 33. סרטה הראשון, "מיידנוסה" מ-2006 גם הוא נשלח לאוסקר על ידי פרו אחרי סבב פסטיבלים ענף שכלל את סאנדנס, רוטרדם ושיקגו. ב-2009 סרטה השני "חלב הצער" התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, משם יצא עם פרס דב הזהב אותו העניק ליוסה חבר השופטים בראשות טילדה סווינטון. "חלב הצער" הביס בדרך לפודיום הגרמני את סרטיהם החדשים של מארן אדה, צ'ן קייג'ה, אסגר פרהאדי, סטיבן פרירס, ראשיד בושארב, אורן מוברמן, סאלי פוטר, אנדז'יי ויידה ופרנסואה אוזון.

חלב הצער משם הסרט הוא דימוי לטראומה דורית, כזו שעוברת מחלב האמא אל התינוקת היונקת שלה. הדמות הראשית של הסרט, פאוסטה (מגלי סולייר), היא אישה צעירה שלא רואה את חלב הצער כקונספט ספרותי, אלא כמשהו פיזי שקיבלה בירושה מאמה, אישה קשישה שחוותה על בשרה את אימת המאבק הצבאי בפרו של שנות השמונים. הסיפורים ששמעה פאוסטה מאמה הפכו אותה לדמות מבודדת למדי שמפחדת מגברים ונוקטת אמצעים לא שגרתיים, ודי מסוכנים, כדי למנוע מעצמה תקיפה. הסרט עצמו נפתח ברגעיה האחרונים של אמה של פאוסטה, ששרה לפני פיטרתה על האונס והשכול שעברה. פאוסטה האבלה רוצה לקבור את אמה בכפר בו גדלה כדי לתת לרוחה מנוחה, אבל אין לה את האמצעים לעשות זאת. עד אז היא מתעקשת להשאיר את הגופה בחדר, משהו שלא לגמרי עובר חלק אצל משפחתה שמתכוננת לחתונה.
בינתיים, פאוסטה המוכשרת בשירה והלחנה מתחילה לעבוד כעוזרת בית אצל מוזיקאית מבוגרת ומפורסמת. הפטרונית מתאהבת בקולה של פאוסטה ומבקשת ממנה ללמד אותה את שיריה, אותם היא תגנוב מבלי לתת לפאוסטה קרדיט. אלו רק חלק מהתלאות שעוברות פאוסטה הצעירה, שצריכה ללמוד לבטוח באנשים, ואם אפשר גם להוציא את תפוח האדמה שהחדירה לעצמה כדי להגן על עצמה מאנסים.
הסרט הזה הוא הרבה יותר מדי.

"חלב הצער" הוא אחד המועמדים הכי יוצאי דופן של הקטגוריה הזו, לא רק בגלל שהוא מביא נראטיב נשי מובהק (דבר נדיר למדי בפרס הזה) אלא מכיוון שהוא הולך הרבה יותר על הצד האומנותי מאשר הנראטיבי. לא מן הנמנע שכניסתו של הסרט לחמישייה היה בזכות הוועדה החיצונית שדאגה לשריין לזוכה דב הזהב מקום. עוד הוכחה לכך היא שהסרט אמנם זכה בכמה פרסים, בעיקר באמריקה הלטינית, אבל מעונת הפרסים האמריקאית נעדר לחלוטין עד המועמדות לאוסקר.

צרפת – "נביא" (Un Prohete / A Prophet)

בעוד 26 שנה מנקודת הזמן הזו, יעשה הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר היסטוריה כאשר סרטו דובר הספרדית "אמיליה פרז" – שבאוסקר ייצג את צרפת – יקבל מהאקדמיה 13 מועמדויות לאוסקר, המספר הגבוה ביותר אי פעם לסרט שאיננו באנגלית (נכון ל-2026). עד שנגיע לאותו מרוץ מטורלל שנים קדימה, אנחנו כעת עם כניסתו הראשונה של האוטר הצרפתי המהולל לאוסקר.
אודיאר היה בן 57 כשהביא למדינתו את מועמדותה ה-36. "נביא" היה סרטו החמישי, והוא המשיך רצף די מרשים של תארים ופרסים לסרטי הבמאי: "לבי החסיר פעימה" הוקרן בפסטיבל ברלין, "ראו אותם נופלים" ו"גיבור בזכות עצמו" היו בתחרות הרשמית של קאן (זה השני גם זכה בפרס התסריט), ובפרס התעשייה הצרפתי הסזאר הוא צבר בשלב זה חמישה פרסים וחמש מועמדויות. עוד רבים יבואו בעתיד.

"נביא" עורר הרבה עניין והתלהבות ב-2009. הוא ערך את בכורתו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן וזכה בפרס חבר השופטים, ומשם זכה להערכה רבה שהביאה לו תהילה באנגליה עם זכיות בפרסי הקולנוע הבריטי ופרסי הקולנוע הבריטי העצמאי. בנוסף, הסרט די ניקה את הסזאר הצרפתי עם שמונה זכיות כולל הסרט והבימוי, היה מועמד לארבעה פרסי הקולנוע האירופאי (זכה בפרס השחקן), לפרס גלובוס הזהב ולפרס הקולנוע האמריקאי העצמאי, היה ברשימות הזרים של ה-NBR וזכה בפרס שחקן המשנה של מבקרי לוס אנג'לס. אילולא "הסרט הלבן" הייתי מכריז עליו די בקלות כסרט הבינלאומי הגדול של השנה.

ב"נביא" ז'אק אודיאר לוקח אותנו אל בית הסוהר – סרט הכלא השני אי פעם שמועמד בקטגוריה הבינלאומית, אחרי "מאחורי הסורגים" הישראלי – לשם נשלח מאליק, צרפתי בן 19 ממוצא אלג'יראי, לרצות גזר דין של שש שנים על תקיפת שוטרים. מהר מאוד מאליק מגלה את ההיררכיה המסוכנת של הכלא, ומוצא את עצמו חלק מהמאבק הסמוי והגלוי בין הצרפתים והקורסיקנים, הנוצרים והמוסלמים. מי שתופס עליו בעלות הוא המנהיג של הקורסיקנים, סזאר, והופך אותו לאחת מהידיים המבצעות שלו. בהתחלה מאליק נחרד מהאלימות והאכזריות של הכלא, אבל לאט לאט מתחיל לתפוס לעצמו מקום ומעמד, לרמה שאולי אפילו תהפוך אותו לחשוב ומסוכן יותר מהמנטור שלו.

לתפקיד מאליק נבחר טאהר ראהים, אז בן 28, בהופעתו הקולנועית המשמעותית הראשונה. מפה יפרוץ לסצנת הקולנוע העולמית ויהפוך לכוכב בינלאומי שבסמוך לכתיבת שורות אלו השתתף ב"נפוליאון" של רידלי סקוט, "מאדאם ווב" המארוולי ו"אלפא". הבחור ללא ספק צריך סוכן חדש, אבל לא נכנס לזה עכשיו. את סזאר גילם נילס ארסטרופ, המקביל הצרפתי של רוטגר האוור.
הצילום היה של סטפאנה פונטיין ("עד שיצא עשן לבן", "ג'קי", "חלודה ועצם"), העריכה של ז'ולייט וולפינג (שהייתה מועמדת לפני כן על עריכת "הפרפר ופעמון הצלילה"), והמוזיקה מאת אלכסנדרה דספלה, שבאותה שנה היה מועמד לאוסקר על הלחנתו ל"מר שועל המהולל" (וכבר צבר מועמדויות בזכות "המלכה" ו"המקרה המופלא של בנג'מין באטן").

צרפת – "נביא"

הזוכה

ארגנטינה – "הסוד שבעיניים" (El Secreto de sus Ojos / The Secret in Their Eyes)

ב-2009, וזה מידע שדי הדהים אותי, הפכה ארגנטינה למדינה היחידה מחוץ לאירופה לה יותר מאוסקר בינלאומי אחד. זה קרה בזכות חואן חוזה קמפנייה, שהביא למולדתו גם את המועמדות הקודמת, "הבן של הכלה" ב-2001. את הסרט הזה גם כתב (יחד עם אדוארדו סאצ'רי בהתבסס על ספרו), הפיק וערך.
אגב, נכון ל-2026 רק עוד שתי מדינות לא-אירופאיות יצטרפו לארגנטינה כזוכות שני אוסקרים בינלאומיים: אירן ויפן. זה הכול.

"הסוד שבעיניים" הוא דרמת מתח בכיכובו של ריקאדו דארין, לינק נוסף ל"הבן של הכלה", וזה שכל מועמדויות ארגנטינה מאז 2001 ולפחות עד 2026 היו בהשתתפותו. הוא מגלם את בנחמין אספוסיטו, עובד משרד המשפטים הארגנטינאי שבשנות השבעים חוקר מקרה נורא של אונס ורצח, חקירה שתהפוך למסובכת ומסוכנת, תביא להתנקשות בחברו הטוב של אספוסיטו ותגרום לו להיעלם מהרדאר מחשש לחייו. מעל לעשרים שנה אחר כך אספוסיטו מנסה לפענח מחדש את התיק המסתורי, במיוחד לאחר שהחשוד העיקרי שוחרר בערבות ונעלם ללא עקבות. במקביל ניצתת מחדש התשוקה שלו אל איירין מננדז, שבשנות השבעים רק נכנסה לתפקידה כיו"ר המחלקה, וכעת נשואה ואשת משפחה. זה באמת על קצה המזלג, בעיקר כדי להימנע מטרחנות וספויילרים.

בכורתו העולמית של "הסוד שבעיניים" הייתה בפסטיבל טורונטו וכמה ימים לאחר מכן הוקרן בסן סבסטיאן. הוא היה מועמד לפרסי הקולנוע האירופאי (בזכות היותו הפקה משותפת לארגנטינה וספרד), באפט"א, דונטלו וסזאר, ובארה"ב צבר עוד מועמדויות משניות אצל תאי מבקרים מוניציפלים. מחוץ לעולם הפרסים, סרטו של קמפיו היה להצלחה ענקית אצל הקהל, ואפילו זכה לרימייק אמריקאי מיותר לחלוטין ב-2015 בכיכובם של צ'ואטל אג'יופור, ניקול קידמן וג'וליה רוברטס.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

זה כאילו מדובר בשידור חוזר של 2008, עם אותם מהלכים ואותן תוצאות.
כמו בשנה שלפני כן, הצטופפו בקטגוריה הבינלאומית כמה מהסרטים המדוברים ביותר של סצנת הפסטיבלים העולמיים, כאשר הפייבוריט היה סרט מאתגר שבקע מפסטיבל קאן (אז "ואלס עם באשיר"), אבל בטוויסט של הרגע האחרון זכה הסרט שצבר הכי פחות פרסים עד לאותה נקודה, ונחשב לנחות קולנועית, או לפחות פחות מתוחכם, מבין כל המועמדים (אז "פרידות" היפני). עוד מהמשותף לשני הזוכים האלו הוא שהם הגיעו מחוץ לאירופה. זאת הפעם הראשונה בתולדות הקטגוריה ששנתיים רצוף המנצח איננו מאירופה.
ההשלכות על הזוכים היו גם הן זהות: ממש כמו 2008, גם זו הרודפת נתפסה כאכזבה רבתי של האקדמיה האמריקאית לקולנוע וכפשיטת רגל אומנותית של הקטגוריה הבינלאומית.
וממש כמו 2008, בחלוף השנים התפיסה הזו השתנתה וההסתכלות על תוצאות הפרס נראות אחרת למדי. נאמר זאת כך – הטקסט הזה היה שונה לחלוטין אם היה נכתב לפני 15 שנה. הזמן עיצב הכול מחדש.

על פניו זה נראה קל, לפחות עד שלב פתיחת המעטפה. זה אמור להיות קרב בין נציג צרפת "נביא" ובין נציג גרמניה "הסרט הלבן". כל הנתונים היבשים מעידים על כך: שניהם סרטים של במאים מוערכים שהגיעו לשיא חדש בקריירה שלהם, שניהם צברו יותר פרסים ותארים מכל סרט אחר, ויותר מהכול, אלו הם נציגי אירופה, היבשת שהאקדמיה נוטה לכיוונה פעם אחר פעם. לראייה, במשך כל 53 השנים עד כה, רק שבע פעמים ניתן האוסקר למדינה שאינה אירופאית, ובשניים מתוך השבעה ("Z" ו"שחור ולבן בצבעים") אלו היו הפקות צרפתיות דוברות צרפתית. השאלה היחידה שיכולנו לשאול היא מי מהן המנצחת?
כל זה טוב ויפה, אבל יש נתון אחד מאוד חשוב ומהדהד: לא "הסרט הלבן" ולא "נביא" הם סרטים שזוכים באוסקר הבינלאומי. לפחות לא בתקופה ההיא.

סטטיסטיקות טבען להישבר, ותמיד יש יוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל, אבל עצם המהות של שני הסרטים האלו היא מהמורה מאוד גדולה בתקופת הזמן הספציפית הזו: "הסרט הלבן" הוא סרט מאתגר ומתעתע, שבשום שלב לא נותן לצופים מה שהם חושבים שהוא הבטיח להם, ו"נביא" הוא סרט אלים במיוחד. לפי ההיסטוריה, עד 2009 לא היה שום אח ורע לניצחון של סרטים כאלו. אולי "צוצי" הדרום אפריקאי ב-2005, הסרט הכי אלים שזכה בפרס הזה מאז המעבר משנות השישים לשבעים ("Z" ו"חקירתו של אזרח מעל לכל חשד"), וגם לו היה ערך סנטימנטלי במהלך הגאולה של הגיבור. לצדו, גם "חיים של אחרים" זוכה 2006 ו"הזייפנים" זוכה 2007 לא היו בדיוק קומדיות רומנטיות, אבל המהות שלהן היא נראטיב רגשי קל לעיכול והזדהות, וכמובן שתהליכים היסטוריים תמיד מוסיפים נקודות.

הפעם האחרונה שסרט נטול חמלה ומאתגר זכה באוסקר הייתה, לדעתי, "מפיסטו" ב-1982 ולו היה את הקלף החזק של מלחמת העולם השנייה, ולא הייתה בו אלימות גרפית קשה על המסך. אין ספק שהקולנוע הקיצוני יחסית התחיל להשתלב בפרס הזה החל מ"אהבה נושכת" ב-2000 שהפסיד, אבל הוא אף פעם לא היה מלכת הנשף.

שיהיה ברור, זה לא שהזוכה "הסוד שבעיניים" הוא מחזמר קליל. הפוך מזה. הזוכה הארגנטינאי הוא סרט מפותל שעוסק בתכנים לא פשוטים בכלל, ובסופו מגיע טוויסט מפורסם שמכווץ את הבטן (אותו כמובן לא אסגיר). ההבדל המרכזי הוא שהסרט הזה נפרש כמו ספר מרתק, האלימות שנראית על המסך מדודה והוא פועל במסגרת ז'אנרית מוכרת. ה"בעיה" היא שאלו דברים שמורידים לו נקודות מבחינת הסינפילים (להוציא וואן-שוט מאוד מרשים שזועק עשייה קולנועית), ולכן הזכייה שלו על פני כל אחד מהמועמדים האחרים נחשבה כהתקפלות של האקדמיה. והנה זה קורה שוב, יאמרו המלעיזים: ממש כמו הזכייה של "פרידות" היפני על פני "ואלס עם באשיר" ו"בין הקירות", הסרטים שאמורים להצעיד את הקולנוע קדימה נותרים על הספסל, והמנצח הוא הסרט הלגמרי-בסדר שאפשר לקחת אליו גם את סבתא.

כשזה מגיע לאוסקר ולאקדמיה, דווקא בזה נמצא הגרעין שיינבט לזכייה. "הסוד שבעיניים" מאוד בולט מול ארבעת המתמודדים האחרים בכך שגם אם אמנם הוא, כמו השאר, מתרחש בעולם אפל ומדכדך ומישיר מבט לחלקים הקשים ביותר של האנושות, הוא זה שמעניק איזושהי נחמה מסוימת. ממש כמו "פרידות" שהיה האופטימי ביותר בתוך חמישייה קשה להכלה, "הסוד שבעיניים" הוא זה שאומר שאולי נצליח להתגבר למרות שמפחיד, ושעדיין יש על מה להילחם. כמו משפט הסיום של סאמרסט ב"שבעה חטאים": "ארנסט המינגווי כתב פעם שהעולם מקום יפה וששווה להילחם עליו. אני מסכים עם החלק השני". זה זהב כשאנשים צריכים לבחור סרט אחד לעמוד מאחוריו.

אבל הנה משהו מעניין שקרה בדיעבד – ברגע שהזעם הזה שכך, בדיוק כמו "פרידות", מתגלה שגם אם בהחלט קשה לומר שמדובר באיזו יצירת מופת מגדירת תקופה, הזוכה המפוקפק הוא סרט טוב מאוד. למעשה, ביחס להיסטוריה הקלוקלת של הקטגוריה הזו, "הסוד שבעיניים" הוא דווקא אחד מהטובים.
מיקומו בהיסטוריה הקולנועית בצד, הזוכה הארגנטינאי הוא מאלו שמחזיקים יותר מצפייה אחת, טכנית עשוי מעולה, הסיפור שלו תופס את הריכוז ותשומת הלב של הצופה, והוא מנחית טוויסטים שלא שוכחים שנים לאחר מכן. לא משנה איך מסתכלים על זה, מדובר בהישג כביר.

ארגנטינה – "הסוד שבעיניים"

מתנצל שבשום שלב עדיין לא הזכרתי את שני המועמדים הנוספים, "עג'מי" הישראלי ו"חלב הצער" הפרואני, אבל האמת היא שבאופן אובייקטיבי הם השניים הזניחים של הקטגוריה מבחינת מעמדם במרוץ. לאף אחד מהם לא היה סיכוי לזכות, לפחות על פי הנתונים שאנחנו רואים ומכירים, והמועמדות עצמה הייתה הישג מרשים בפני עצמו. זה כמובן לא מעיד על עמדתי לגבי איכותם ומי היה צריך לזכות, אז כנראה שהנה הגיע הזמן להיכנס לעניין הזה ולעשות סדר. נתחיל מהסוף ונטפס את דרכנו מעלה, אל מה שבעיני הוא המצטיין מהחמישייה. קחו בחשבון הפתעות, אז מקווה שתישארו סבלניים.

את "חלב הצער" ראיתי בפסטיבל הסרטים חיפה, כנראה של 2008. התגובה שלי אליו הייתה קשה למדי, ואם אתם ותיקים בסריטה אולי נתקלתם בלא מעט הקנטות שלי כלפיו במרוצת 15 השנה האלו. זאת בדיוק הסיבה למה מאוד הסתקרנתי לחזור אליו, כי לא פעם ולא פעמיים במהלך הפרויקט הזה צפיתי בסרט שדעתי עליו הייתה שלילית בזמן אמת, אבל כיום ראיתי סרט אחר לגמרי. "גבר ואישה" הוא אולי המקרה המובהק ביותר, אבל בטח לא היחיד. הייתי אדם אחר לחלוטין ב-2008 וזה בהחלט יכול להביא לחוויית צפייה שונה, במיוחד כשמדובר בסרט שהיה מאוד מוערך בתקופתו. וכך, בראש פתוח ואופטימי ניגשתי את "חלב הצער" רק כדי לגלות – לצערי – שלא הרבה השתנה מבחינתי.

הבעיה המרכזית שלי עם "חלב הצער" הוא שאני לא לגמרי בטוח באיזו רמה לחוות אותו. בלי ציניות, אני לא בטוח האם קלאודיה יוסה בכלל עשתה פארסה ואני לא הייתי בסנכרון איתה. כך שאני לא מבין אם מדובר פה בקומדיה לא מצחיקה או דרמה מבולבלת, אבל כמעט כלום מזה לא נרשם אצלי.
אני לא מרגיש בנוח עם זה, בכל זאת סרט שעוסק בנושאים חשובים וקשים שמביא נראטיב שונה מהמקובל. אני כל כך רוצה להיות בעדו, אבל לא מוצא את עצמי שם. הדבר היחיד שאני כן יכול לעמוד לצדו הוא שהצילום בסרט הזה יוצא מן הכלל. מאוד ברור שההפקה הזו לא נהנתה מתקציב גדול במיוחד ולכן זה הופך את ההישג הוויזואלי של הסרט להרבה יותר מרשים. כמעט כל שוט פה לא רק שיפה לעין אלא גם טוען את הסצנה בהרבה יותר ממה שיש בתסריט. היה לי ברור שמישהו או מישהי מאוד מוכשרים עמדו מאחורי המצלמה ולכן לא מאוד הופתעתי כשגיליתי שהצילום היה אמון בידיה של נטשה בראייר הארגנטינאית. בראייר, אז בת 35 בסך הכול, נתנה עבודה מופלאה והעולם הגיב לכך בהתאם. היא קיבלה הזדמנויות נהדרות וחמש שנים לאחר "חלב הצער" עשתה שוב פלאות ב"רובר" האוסטרלי של דיויד מישוד, "דוגמניות ושדים" של רפן ו"האני בוי" של עלמה הראל. כיום היא עובדת בעיקר בווידאוקליפים, ובשלוש השנים האחרונות חתומה על צילומי הקליפים של אד שירן. הקרדיט הבא שלה הוא סרטו החדש של בוטס ריילי ("סליחה על ההפרעה") אז אני בטוח שבמינימום יהיה שם עולם ויזואלי מרהיב.

המקום הרביעי שלי – אבל בפער די גדול מ"חלב הצער" – נמצא, ואני יודע שזה לא יתקבל היטב, "הסרט הלבן" נציג גרמניה, סרט שתמיד הערכתי אבל אף פעם לא אהבתי.
אין לי ויכוח עם אף אחד על היכולות הקולנועיות של מיכאל האנקה, המבע הקולנועי המפואר שלו והנראטיבים המטורללים והמיוחדים שרק הוא מביא. אני פשוט כמעט אף פעם לא לגמרי נסחף אחרי העולם שלו, לעיתים אני מניח בכוונת מכוון. "הסרט הלבן" מרהיב לצפייה, באמת עבודה של מאסטר, אבל איך לומר זאת, הסרט הזה יכול היה להיות אי-מייל.
"הסרט הלבן", אחרי כל היופי הוויזואלי המדהים שלו עם הצילום הנפלא ועיצוב החללים מלא הפרטים וההשקעה, הוא בגדול אמירה די רדודה ולא מאוד מסעירה: האם ידעתם שחינוך קפדני ונוקשה יהפוך את הדור הצעיר לנקמן ואכזרי? בהחלט לא מסקנה שמישהו מאתנו חשב עליה אי פעם, וזה לגמרי הפאנץ' של שעתיים וחצי סרט. כן, אני יודע שאני מרדד, אני יודע שאני מתעלם מעשייה קולנועית ברמתה הגבוהה ביותר, אבל "הסרט הלבן" הוא פשוט לא כזה שאני מצליח להישאר בו מרוכז לכל אורכו. זאת הייתה החוויה שלי גם כשראיתי אותו בקולנוע ב-2008 וגם עכשיו. אולי משהו לא בסדר אתי, לגמרי מקבל את התיאוריה הזו.

המקום השלישי שלי הוא הזוכה, "הסוד שבעיניים" מארגנטינה. אין מה לעשות, זה פשוט סרט מצוין. הוא עשוי מעולה, הוא מרתק, משוחק לעילא, אפקטיבי וסוחף. נכון שהוא לא מתוחכם במיוחד אבל הוא חוויית צפייה משובחת ולא בכדי העולם קצת נרגע מהזעם ההוא על זכייתו. לראייה, בעת כתיבת שורות אלו הוא נמצא במקום ה-165 במצעד המתעדכן של 250 הסרטים הטובים ביותר ב-IMDB. הוא היחיד מחמישיית 2009 שבכלל מדורג שם. לא שחוכמת ההמונים בהכרח מעידה על משהו (אנחנו זוכרים מי נבחר לממשלת ישראל כבר שני עשורים) אבל זה כן מראה שהאקדמיה לא פישלה באופן קולוסאלי כשנתנה לו את הפרס.

מכיוון שאנחנו בפורמט של חשיפת זוכים כמו בתוכנית ריאליטי, אסגיר את המקום הראשון לפני המקום השני. הבנתי שזה יוצר קליימקס טוב יותר. אז כזכור, שני סרטים נותרו כדי לקבל את תואר הסרט הטוב ביותר של האוסקר הבינלאומי ב-2009 – "נביא" מצרפת ו"עג'מי" מישראל. ובזמן שהפער ביניהם קטן יחסית, כי שניהם מעולים, אני באמת חושב שסרטם של ירון שני וסכנדר קופטי היה צריך לקחת את הזהב. על "נביא" והצלחותיו נדבר בעוד רגע, אבל עכשיו אני רוצה להרים לנציג ישראל, אחד הסרטים הכי טובים שנעשו בישראל אי פעם.

מי שקרא את פרויקט האופיר שלי אולי לא יהיה מופתע במיוחד. כבר שם פרשתי את התלהבותי המוחלטת מ"עג'מי", באמת יצירה קולנועית נדירה ומפעימה. כמובן שאי אפשר להפריד בין האישי והכללי, וכאזרח ישראלי אני רואה בו הרבה יותר מאשר רוב אוכלוסיית העולם. אבל גם אם ברמה הטכנית הוא, שלא באשמתו, לא עומד בסטנדרטים של נציגי ארגנטינה, גרמניה וצרפת, הוא בשבילי חוויה עוצמתית ומרשימה יותר מכולם. שוב אאלץ להפנות אתכם לטקסט המוקדש לו בפרויקט האופיר, אבל אם אין לכם כוח לקרוא, אכתוב ש"עג'מי" רק הופך לרלוונטי וחזק יותר בכל שנה שעוברת, שכל מהלך העשייה שלו היא פלא, וההישגים שלו הם כמעט לא הגיוניים.
אני לא בטוח מה זה אומר עלי שכבר שלוש שנים ברציפות אני מאמין שהנציג הישראלי היה צריך לזכות, אבל גם כמי שיש לו בטן מלאה על תעשיית הקולנוע הישראלית – שאני כל כך רוצה בטובתה, ופועל בשבילה גם בדיי-ג'וב שלי, אבל נותר מתוסכל מאוד מהרבה גורמים שקשורים בה – אני בכל לבי מאמין ש"בופור", "ואלס עם באשיר" ו"עג'מי" הם מהטובים שבסרטי התחרות אי פעם. כך שמצד אחד כל כך משמח שהם זכו לחיבה העולמית של האוסקר אבל התסכול הוא כפול, גם מכיוון שהם הפסידו, וגם כי הקולנוע הישראלי נדמה שעבר ריגרסיה מאז בחסות ממשלות אפלות שלא הצליחו להבין איזה כוח מדהים יש לעשייה התרבותית פה.

זה אולי יישמע מופרך, אבל יהיה מעניין מאוד להעמיד את "עג'מי" מול "הסרט הלבן": שניהם סרטים שעוסקים במספר רב של דמויות בזירה גיאוגרפית מאוד ספציפית וחונקת – בין אם כפר גרמני בתחילת המאה העשרים או שכונה ישראלית מעורבת מאה שנים לאחר מכן – שמציגים תמונה של חברה מתפוררת מבפנים. נציג גרמניה בהחלט מנצח בפן הוויזואלי, אבל כשזה מגיע למורכבויות ותפיסת עולם, הנציג הישראלי בעיני מתעלה עליו לעין שיעור.

זכייה של "נביא" גם היא הייתה מתקבלת אצלי בתשואות, והנה שוב האקדמיה לא הצליחה לתת לצרפת את הכבוד המגיע לה. כזכור, זכייתה האחרונה של מעצמת הקולנוע הייתה אי שם ב-1992 ("הודו-סין") ולמרות שבשנים מאז הגישה כמה סרטים משובחים במיוחד, שוב ושוב נותרה על הספסל. מבחינתי "נביא" הוא אחד מעשרת המועמדים הכי טובים של צרפת, ואחד המפסידים הכי לא מוצדקים שלה. הוא בהחלט לא צפייה קלה, לעיתים היא מענישה הייתי אומר, אבל קשה לחשוב על הרבה סרטים חזקים ומרתקים יותר. ז'אק אודיאר, לא הבמאי האחיד ביותר אי פעם, נראה שמסונכרן לחלוטין עם החומר ויודע להוציא את המיטב מכל רגע, מכל ביט, מכל שוט ומכל מהלך. אם זה לא מספיק, הוא מקבל את כל עיטורי העוז על כך שמצא את שני השחקנים המושלמים ביותר לתפקידים הראשיים. התגלית שהיא טאהר ראהים והמשקל והנוכחות שמביא נילס ארסטופ אלו חומרים לספרי ההיסטוריה של הקולנוע. הדינמיקה והכימיה שלהם פשוט מפוארת, מה שהופך את השתלשלות העניינים ביניהם לאפקטיבית ברמות קיצוניות. נכון שגם "נביא" ארוך יותר ממה שצריך, אבל זה סרט קולנוע שהוא די חובת צפייה בעיני, ואומר את זה מישהו שסרטי הכלא הם תת-ז'אנר אהוב מאוד עליו, אז סמכו עלי שראיתי המון מהם.

בהתחשב ב"עג'מי" ו"נביא", הזכייה של "הסוד שבעיניים" באמת מרגישה כמו פספוס, אבל מאוד קל לסלוח עליו. העשור הראשון של האלף החדש היה עמוס בבזבוזי זמן ובחירות מפוקפקות, כך אני חוגג את זה שארבעה מתוך חמשת הסרטים המועמדים היו זוכים ראויים. בעולם מושלם "עג'מי", "הסרט הלבן" ו"נביא" היו מצטרפים ל"אמא" הדרום קוריאני ו"הרגתי את אמא שלי" הקנדי ליצור את החמישייה הטובה ביותר כנראה בתולדות הקטגוריה, אבל למדנו להתפשר בשלב הזה. לפחות סגרנו עשור בטוב.

בפרק הבא, הפעם השלישית – והאחרונה נכון ל-2026 – שסרט בבימויה של אישה לוקח את הפרס, ישראל מקבלת הפוגה של שנה, ובאופן די מדהים שניים ממי שיהפכו להיות הבמאים החשובים, המעוטרים והחשובים ביותר של התקופה שבה אנחנו חיים מקבלים הזדמנות ראשונה דרך הקטגוריה הבינלאומית. היסטוריה שנפרשת לנגד עינינו.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2009:
צרפת – 36 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 27 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 17 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 14 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
ישראל – 9
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 8
דנמרק – 7 (מתוכן 2 זכיות)
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
מקסיקו – 7
ארגנטינה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 4 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
קנדה – 4 (מתוכן זכייה אחת)
אוסטריה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פלסטין – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
קובה – 1
קזחסטן – 1