• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

פסטיבל חיפה 2019: "עזה", "פיראנות", "ילד דבש", "פר", "בזמן מלחמה"

14 באוקטובר 2019 מאת אור סיגולי

פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה 2019 כבר אחרי שלב ההתנעה, ואני מצטרף לדיווחים שלנו אחרי שעופר כבר פתח את עשרת הימים האהובים עלינו בתקופה הזו של השנה.
בסקירה הנוכחית תוכלו למצוא את הנציג המפתיע של אירלנד לאוסקר, את אחד מבוגרי פסטיבל ברלין המהוללים של השנה, "הקיץ של אביה" גרסת שיה לה-באף, מה שקיוויתי שיהיה "הרוכב" מודל 2019 ובואו נגיד שזה לא קרה, ושאיפה לקאמבק של במאי שלפני 15 שנה נראה שכל העולם היה לו בידיים.

"עזה"
Gaza

בפעם השישית בתולדותיה, שלחה אירלנד סרט כנציגה לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר, ולמרבה ההפתעה הוא עוסק בנו. כלומר, לא לגמרי בנו, אבל באחד הנושאים המגדירים ביותר של מדינת ישראל – רצועת עזה. הבמאים גארי קין ואנדרו מקונל שהו שם כארבע שנים, בין 2014 ל-2018, ותיעדו כמה מהתושבים, חושפים את שגרת היומיום של האנשים הנמצאים במצור בין שלטון החמאס לריבונות הישראלית.
מיותר לציין שבעקבות הנושא שנמצא בכל אספקט בחיינו, בלתי אפשרי להישאר אובייקטיבי לסרט הזה, ולחוות אותו בעיניים חיצוניות, לא משנה מהי הזהות הפוליטית של הצופה. אך אני מאמין ש"עזה" יכול לייצר כעסים מכל הצדדים – מצד אחד אפשר לומר שהסרט לא מנסה להתמודד עם המורכבות של המצב (ואיזה סרט בן שעה וחצי יכול?) ולא מתייחס לאימה היומיומית שבה חיים תושבי עוטף עזה וההתקפות התדירות ששוברות את רוחם, אך מצד שני אי אפשר לומר שהסרט קשה מדי עם המדינה שחסמה את גבולותיה של העיר. ב"עזה" ישראל מקבלת יותר ממד של מפלצת מיתולוגית מהגבעות הסמוכות, נטולת זהות או פרצוף. אני בטוח שישנם לא מעט מהצד השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית, ובוודאי מהפלסטינים, שלא יקבלו בקלות את הריחוק של ישראל מהסרט.

"עזה" בעיקר מנסה לחשוף אותנו לחיים הרגילים של תושבי הרצועה, עד כמה שאפשר לכנות משהו שם כ"חיים רגילים". גיבורי הסרט הם רק אנשים שמנסים להיות. אף אחת מהדמויות המובילות את הסרט אינו אקטיביסט, חייל או מפגע. בין האנשים שמקבלים את רוב זמן המסך תוכלו למצוא ילד קטן שרוצה להיות סקיפר, נערה ששואפת לחיות כמו כל אחת אחרת, אב למעל 20 ילדים משלוש נשים שונות, איש תיאטרון ערירי, ופרמדיק שעומד בסמוך לגבול לטפל בפצועי המהומות.
דווקא בגלל, או בזכות, כל אלו, "עזה" באמת שובר את הלב. זה סרט שלא רוצה להתפלש בעליבות קיומית או להכריח אותנו ולהתמודד עם אימג'ים אלימים, אבל הוא מציג תמונה קשה מלהכיל של אנשים פשוטים שלא עשו דבר רע מימיהם, ומעולם לא קיבלו הזדמנות לשגרה. בנוסף לכך, הוא מצולם באופן מרהיב, ומציג לנו תמונת חיים שאנחנו בטח שלא נחשפים אליה.

יש לא מעט מניפולציות רגשיות ב"עזה", כאלו שקצת מרדדות את העוצמות שלו, בעיקר שימוש במוזיקה שגובלת בקיטש סנטימנטלי, ובחירת אימג'ים שממש מתאמצים לסחוט מאתנו רגש, בעיקר כאשר אין צורך באלו. החומרים חזקים בפני עצמם. על הסקאלה שבין סרט טוב לסרט חשוב, הוא נמצא כמה סנטימטרים יותר לכיוון החשוב, אבל עדיין מדובר ביצירה חזקה ומטלטלת, שפעלה היטב על אולם טיקוטין המלא עד אפס מקום, ואת קולות הבכי ומשיכת האף של הקהל היה אפשר לשמוע מכל מקום בחדר.

הקרנה נוספת:
שישי, 18.10, שעה 16:15 – סינמטק

"פיראנות"
Piranhas / La Paranza dei Bambini

בטקסי נעילה של פסטיבלים תמיד מעניין אותי מי לוקח את פרס התסריט הטוב ביותר. אני חושב שמכל האלמנטים שמרכיבים סרטי קולנוע, תסריט טוב באמת הוא זה שהכי קשה למצוא, ולכן כאשר סרט יוצא עם תואר התסריט הטוב ביותר אני כבר מסמן אותו בכמה עיגולים. אני מסתקרן מה בעלילה או בנושא שלו גרם לו להגיע למעמד הזה, מה הבדיל את הכתיבה שלו מכל דבר אחר. בפסטיבל קאן, למשל, יש להם לרוב בחירות מעולות. בשנים האחרונות הזוכים היו "דיוקi של נערה עולה באש", "לזרו השמח", "3 פנים" ו"יום נפלא" (בתיקו), "להרוג אייל קדוש" ו"הסוכן". בפסטיבל ונציה, לעומת זאת יש להם בחירות קצת מוזרות בהקשר הזה, כמו למשל "הבלדה על באסטר סקראגס", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"ג'קי" – סרטים שבהם לטעמי דווקא התסריט לא היה החלק החזק ביותר אבל לפחות יש להם איזשהו קטע, גם אם מקרטע (את הזוכה של השנה, "סמטת הדובדבן מספר 7" אראה בימים הקרובים בחיפה).
בפסטיבל ברלין האחרון, זוכה פרס התסריט היה "פיראנות", המספר על קבוצת ילדים המנסה להשתלט על עסקי המאפיה בשכונה של בנאפולי, דרך עיניו של ניקולא בן ה-15 ששואף להדיח את המשפחה השלטת כדי למנוע מהם לקחת דמי פרוטקשן מרוכלי השוק. וזה משונה, כי בסרט המוצלח למדי הזה, התסריט הוא כנראה החלק החלש ביותר. אולי זו התחרות שהייתה לו בפסטיבל (כזכור, "מילים נרדפות" לקח את הפרס הגדול), אבל זה באמת גרם לי ללא מעט תהיות במהלך הצפייה.

זה לא הוגן להתחיל דווקא מהנקודה הזו, אהיה חייב לומר, זאת לא אשמתם של הבמאי קלאודיו ג'ובאנסי ושותפיו ששופטי פסטיבל ברלין בחרו להבליט דווקא את עבודת הכתיבה, בטח כששאר האלמנטים בסרט מעולים. אבל זה עדיין הציף לי את הבעיה המרכזית שלו – הוא מתנהל בטריטוריות מאוד מוכרות, והסיפור שלו צפוי מהרגע הראשון ועד האחרון, בלי דבר אחד שייחד אותו. ראינו את זה ב"עיר אלוהים", "קנה לי אקדח", "הילד מצ'מברה", "גומורה" (שהסרט הזה מבוסס על ספרו של כותב דרמת הפשע המהוללת ההיא, רוברטו סוויאנו) ואלו רק מהזיכרון העייף שלי אחרי עוד יום של ארבעה סרטים די ברציפות.

זאת כמובן בשום אופן לא סיבה לבטל את "פיראנות". מדובר בסרט טוב מאוד, עם צילום מרשים, כמה רגעים חזקים ועבודה מרשימה מאוד בליהוק. זה בולט במיוחד עם הילד שנבחר לגלם את ניקולא, פרנצ'סקו די נאפולי הוא תגלית של ממש, וזה בלי קשר שיש לו את השם הכי מגניב אי פעם.
זאת עייפות החומר שהסרט מתעסק בו מונע ממנו להיות אחד הסרטים הבולטים של השנה, אבל חוץ מזה יש הרבה דברים שעומדים לזכותו, מוכיח שג'ובאנסי הבמאי (שזהו סרטו השישי) הוא שם שכדאי לעקוב אחריו.

הקרנה נוספת:
חמישי, 17.10, 22:00 – קריגר

"ילד דבש"
Honey Boy

סביר מאוד להניח שלכולנו יש דעה על השחקן שיה לה-באף, וסביר מאוד שהיא לא נוטה לחיובי. מוכשר הוא תמיד היה, אבל כאשר פרץ לתודעה ככוכב זה גם היה בזכות סרטים די בלתי נסבלים ("רובוטריקים", "אינדיאנה ג'ונס וההדחקה הקולקטיבית") ואז זכה ליחס די מוטה מצד התקשורת שהציגה אותו כדוש עם נטיות אומנותיות ובחור די אקסצנטרי ומפונק. מה שיכול להיות נכון, אם כי צריך לזכור שלרוב אנחנו לא מקבלים את התמונה המלאה.
השנה החליט לה-באף לעשות גילה אלמגור, ולכתוב תסריט אוטוביוגרפי על ילדותו כאשר הוא מגלם את ההורה. לא אשקר, קצת התאכזבתי כאשר גיליתי שלא תהיה סצנה שלה-באף בבתפקיד אביו צועק "לבן שלי לא יהיו כינים!" אבל אם לומר את האמת זאת כנראה הייתה האכזבה היחידה שלי מהסרט היפה הזה שביימה עלמה הראל.

"ילד דבש" מתנהל על שתי נקודות זמן במקביל. האחת היא לה-באף הבוגר בשיא החלטתו, מגולם על ידי לוקס הדג'ס ("מנצ'סטר ליד הים", "ילד מחוק"), שנשלח לאשפוז במכון גמילה לאחר תאונת דרכים כמעט קטלנית. השנייה, שמרכיבה את רוב הסרט, היא של לה-באף בגיל 12 (נואה ג'ופ מ"מקום שקט". ואם בסרט האימה המוצלח ההוא מיליסנט סימונדס גנבה לו את ההצגה, בסרט הזה הוא משאיר אבק לכולם. הופעה פנומנלית) שחי בפחון לוס אנג'לסי עם אביו הלא יציב בעליל (לה-באף) שגם משמש כמנהל שלו. אפשר לפקפק באמינות הדברים, בכל זאת הסרט הוא זיכרון של אדם ולא תחקיר, אבל אם לשפוט על פי שנותיו הראשונות של לה-באף כפי שהן מוצגות בסרט, אפשר להבין כל התנהלות בעייתית שהייתה לו בהמשך חייו.

על הנייר מדובר בעוד אחת מהדרמות הביוגרפיות האלו שצצות כמו פטריות לפני האוסקר, כמו "רפסודיה בוהמית" רחמנא ליצלן ו"רוקטמן" – יש לנו בחור צעיר, רגיש ומוכשר בדרך למעלה אל עבר ההצלחה, דמות אב כושל ובעיית התמכרות. מכאן אפשר רק לחבר את הנקודות ולקוות שתא העיתונאים הזרים של הוליווד יזכור את זה לקראת פרסי גלובוס הזהב. אבל לה-באף והראל נקטו בגישה אחרת וקצת יותר מרעננת של סרט שמסופר באופן אסוציאטיבי, עם דגש משמעותי על צילום ועריכה (על המצלמה אמונה נטשה בראייר האדירה, זו של "דוגמניות ושדים", "רובר" ו"גלוריה בל"), ובזמן שהסרט די דל בעלילה ולא מחדש הרבה מבחינת נראטיב, התחושה של עולם קורס שאין עליו שליטה הופכת את הסרט לחוויה אפקטיבית.

שיה לה-באף, בפיאה מחרידה ומשקפיים שאמורים למנוע ממנו להסתובב במקומות עם ילדים, עושה תפקיד מצוין כאביו, ומצחיק לחשוב שזהו סרט הבא אחרי "אמריקן האני" הנפלא של 2016 – שחולק את אותם נופים של שולי ארה"ב – מה שלגמרי יכול להפוך לדאבל פיצ'ר מצוין שנקרא "American Honey Boy".
"ילד דבש" היה יכול בקלות להיות סגירת חשבונות של בחור צעיר שבטוח שהעולם חייב לו משהו, אבל בידיה של עלמה הראל, שזהו סרטה הראשון שאיננו תיעודי, זה הפך למסע קולנועי מרהיב וכואב, שיש לו גם מה להגיד על ביוגרפיות וקולנוע בתוך קולנוע.

הקרנות נוספות:
שני | 21.10 | 18:00 | אודיטורים

"פר"
Bull

אחת ההקרנות הכי מכוננות של פסטיבל חיפה מבחינתי הייתה זו של "הרוכב" לפני שנתיים. לא היה לי שום עניין בחייהם של רוכבי רודיאו אמריקאים, ונכנסתי בעיקר כי הייתה לי משבצת פנויה, או שהיה זה גורל תבחרו אתם, וגיליתי את אחד הסרטים האהובים עלי מהשנים האחרונות, שהותיר אותי כשלולית לחה על רצפת אולם רפפורט.
חוויות כאלה תמיד מייצרות ניסיון נואש לשחזר, ולכן תשומת לבי הופנתה לסרט "פר" עוד בשלב התוכנייה – סרט עצמאי אמריקאי של במאית העוסק ברוכבי רודיאו (פרים, הפעם) בשולי ארה"ב? תשמרו לי כרטיס, אני בדרך.

בשונה מ"הרוכב", הסרט הזה שביימה אנני סילברסטין, לא עוסק ברוכב אלא בנערה מתבגרת החיה בעיירה מוזנחת עם אחותה וסבתה בזמן שאמה מחכה להשתחרר מהכלא, והיא מפתחת קשר עם רוכב רודיאו מזדקן שמתקרב לנקודת הסיום של הקריירה שלו. כל האלמנטים הדרמטיים כבר פה: דמויות מאוד מעניינות ומעוררות הזדהות, התבגרות, בית הרוס, גילוי מיניות, מערכת יחסים מפתיעה עם האדם הכי שונה ממך, חיים העומדים להסתיים, חולי, שאיפה לגורל טוב יותר, גילוי הטוב שבאדם, תקווה וייאוש, זנות, פשיעה, וספורט (חייב לציין: אני באמת לא מצליח למצוא פעולות אנושיות מטומטמות יותר מרודיאו. אפילו לפני שחושבים על החיות האומללות).
את כל האלמנטים האלו הצליחה סילברסטין לרקוח לכדי אחת הארוחות הכי תפלות שנתקלתי בהן. זה הגיע למצב שבו שכנעתי את עצמי שמדובר בבחירה מודעת, לספר את הסיפור בצורה הכי מונוטונית שאפשר, בלי שום פיק, בלי שום שינוי בריתמיקה.

אני לא אומר שכל סרט צריך להיות בעוצמות מחרישות האוזניים של "מגנוליה", די ההפך למעשה, אבל סרט של מאה דקות, בטח כזה המנסה לספר נראטיב אנושי קלאסי, חייב איזושהי תזוזה של המחט. רגע אחד מצחיק, רגע אחד רועש, רגע אחד מותח, רגע אחד מרגש, רגע אחד מתבונן. "פר" הוא פלאט-ליין מוחלט, ולא משנה מה קורה על המסך, ההרגשה היא שהוא כרגע התעורר משנ"צ. למרבה הצער, חלק מזה נופל גם באחריותה של השחקנית הצעירה אמבר האווארד שלא משנה הבעה אפילו פעם אחת. שוב, יכול להיות שזו בחירה, ואנחנו צריכים לחוות את העולם של "פר" דרך עיניה של צעירה שלא לגמרי יודעת להגיב לדברים. אם כן, זאת בחירה די גרועה. וזה עוד לפני שדיברנו על זה שאחרי 100 דקות מנומנמות הסרט אפילו לא מצליח להסתיים כמו שצריך. ובאופן כללי, הטרנד הזה של לסיים סרטים לפני הסוף שלהם, הוא יופי של פאנץ' בקולנוע קצר. לא לסרטים כאלה.

מי שבכל זאת הצליח להשאיר אותי עם איזושהי התעניינות במה שקורה, הוא רוב מורגן בתפקיד אייב, רוכב הרודיאו שנאלץ לראות איך גופו בוגד בו. הוא מביא עוצמות גדולות לסצנות אתו, וגם כשהוא שקט (וכמו כל הסרט, תאמינו לי שהוא שקט) הוא זה שמצליח להכניס חיים לאופרציה. מסתבר שמורגן שחקן די עסוק, והוא הופיע ב"דברים מוזרים", "החיים עצמם", "מהומה בתא מספר 99", "פרחים בבוץ" ובכמה סדרות של נטפליקס-מארוול, אבל אני לחלוטין פספסתי אותו עד רגע זה. תעודת עניות בשבילי. אם הסרט הזה היה מייצר איזשהו עניין, זה היה יכול להסתיים בכמה פרסים בשבילו. כנראה שזה כבר לא יקרה.

הקרנה נוספת:
חמישי | 17.10 | 16:30 | אודיטוריום

"בזמן מלחמה"
While at War / Mientras dure la Guerra

לפני הכל, הסרט הזה הוא חדשות מצוינות. מסיבה לא לגמרי ברורה לי, אני עוקב בדאגה אחר הקריירה של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבר, כאילו מנסה להבין מה השתבש שם, ו"בזמן מלחמה" מעיד על כך שהוא קיבל הזדמנות נוספת בדמות הפקה ביתית מרשימה. עוד לפני שנגיע לסרט עצמו, זה כבר משמח.
אמנבר נחשב לאחד הבמאים הספרדים המסקרנים ביותר עוד בגיל 26. סרטו הראשון "תזה" סימן אותו, ושנה לאחר מכן הגיע "פקח את עיניך" המצוין שזכה לרימייק האמריקאי "ונילה סקיי". טום קרוז אימץ את הבחור, וכמפיק העניק לו את "האחרים" בשנת 2001 – שהפך לאחד מסרטי האימה המכוננים של זמננו, כזה שקרב את עולם הביקורת לסרטי הרוחות, וכמובן שגם זכה בתואר "סרט האימה הטוב ביותר של האלף החדש" במשאל המבקרים של ישראל שעשיתי בסריטה לפני שש שנים.
אמנבר ממש לא הראה סימנים של עצירה, ושלוש שנים לאחר מכן זכה באוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה מטעם ספרד בזכות "הים שבפנים", הזכייה האחרונה של המדינה עד כה. מכאן הדרך לליגה של הגדולים באמת הייתה סלולה, ואמנבר הימר על הפקת הענק "אגורה" בכיכובה של זוכת האוסקר רייצ'ל ווייז. ואיזה הימור נורא זה היה. הסרט התרסק בקופות, וכנראה שבר את רוחו של אמנבר. הבחור נעלם לשש שנים, וכשחזר זה היה עם סרט האימה "רגרסיה" שראיתי וכתבתי עליו, ואני עדיין לא זוכר ממנו כלום.
ועכשיו, ארבע שנים לאחר מכן, הוא שוב קם על הרגליים עם "בזמן מלחמה", הפקה ספרדתית-ארגנטינאית מתוקצבת, המספרת פרק מההיסטוריה הכואבת של ספרד עם עליית הפאשיזם בסוף שנות השלושים.

"בזמן מלחמה" מתרכז בדמותו של איש הרוח מיגל דה אונאמונו (קארה אלחלדה, כנראה בדרכו לפרס הגויה השלישי שלו), שהיה אחד מהתומכים הנלהבים של המהפכה הספרדתית, עד שראה, מאוחר מדי, שהעניינים מתקדמים לקראת שלטון טוטאליטרי שגובה המון קורבנות ומתאפיין ברדיפה איומה של חפים מפשע, והחליט לנסות ולא לשתוק. הסרט גם מספר על המתנהל מאחורי הקלעים של פלוגות המהפכה, והאינטריגות הצבאיות שהביאו לעלייתו של פראנקו. ככזה, הוא ממש מרגיש כמו גרסה משודרגת ומנצנצת של "החיים של אמיל זולא", זוכה האוסקר של 1937.
בתור צופה שאיננו שולט ברזי ההיסטוריה הספרדית, אתוודה שלעיתים איבדתי את דרכי בעלילת הסרט, משהו שבטוח לא מאפיין את קהל הבית של הסרט. זה ללא ספק שיעור היסטוריה רב תקציב שיוקרן בהמון בתי ספר בספרד. עם זאת, זה לא מאוד הפריע לי מכיוון שהסרט – על אף שבמשחק ובמיזנסצנה שלו נוטה לתיאטרלי מדי פעם, וחלק מהכניסות המוזיקליות מרגישות כמו סרט טלוויזיה – מספיק מעניין בשביל להחזיק. לא במאה אחוז אמנם, קשה להגיד שזו הייתה צפייה מרתקת מההתחלה ועד הסוף, אבל המבט על נפילתה של חברה ועלייתה של דיקטטורה היו מספיק דינמיים ומסקרנים בשביל להשאיר אותי ברמת עניין מספקת.
זה יוצא שאני קצת מגמד את הישגיו של הסרט. זאת לא המטרה. הוא ללא ספק מצליח במה שהוא מנסה, אבל ייתכן והיה יכול להיות סוחף קצת יותר.

הסרט לא התקבל לפסטיבלים הגדולים, ולאוסקר ספרד בחרה לשלוח (בצדק רב) את "כאב ותהילה" של אלמודובר, ככה שאי אפשר להגיד שאמנבר באופן רשמי על בחזרה על הסוס, אבל עבודת הבימוי המיומנת שלו פה מזכירה שעוד יש לו את זה. נקווה שעוד כמה מפיקים, כמו טום קרוז לפני 18 שנה, ישתכנעו גם הם.

הקרנה נוספת:
שישי | 18.10 | 13:00 | רפפורט

אנחנו ממשיכים עם הדיווחים השוטפים והיומיים מהפסטיבל עד שניפול, אז אתם מוזמנים לחזור אלינו. מחר עופר ייקח את המושכות בזמן שאני אצבור עוד כמה צפיות לסיקור הבא שיכלול, אם הכל יילך כמו שצריך, לפחות סרט אימה אחד שאני מאוד מצפה לו.