• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

פסטיבל חיפה 2017 – "אישה פנטסטית", "הרוכב", "עקבות", "אל תשכחי אותי", ועוד שלושה מחוץ למניין

12 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

אנחנו נכנסים לסוף השבוע השני של פסטיבל חיפה 2017, שנייה לפני הכרזת הזוכים של התחרות הישראלית. אנחנו כמובן נמשיך עד השנייה האחרונה, וייתכן שאפילו אחריה, אבל כבר מתחילים להרגיש את הסוף, ולא אשקר – זה קשה לי כמו בכל שנה. ביומיים הקרובים עופר ימשיך עם הטקסטים המתבשלים שלו, כאשר אני אשוב בפעם האחרונה בשבת בבוקר עם הסיקור האחרון שלי וכמובן הפרידה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

מעבר לסרטים המרכזיים של הפוסט הנוכחי, ישנם עוד שלושה סרטים שאני מנצל את ההזדמנות לכתוב עליהם. הראשון הוא "מודי" (Muadie) שיוקרן היום בשעה 11:00 באודיטוריום. אם כבר רכשתם אליו כרטיסים, הרשו לי להרגיע אתכם – סביר להניח שתהנו ממנו, ואפילו תרגישו את הדמעות זולגות מעיניכם במהלכו. רוב האנשים איתם חלקתי את ההקרנה הראשונה שלו יצאו נרגשים עד מאוד. לעומתם, אני ישבתי במהלכו נע בין רמות שונות של תסכול ושעמום. מבוסס על סיפורה האמיתי של הציירת מוד לואיס, את הסרט ביימה אייסלינג וולש, והוא כולל, אם אתם שואלים אותי, את אית'ן הוק בתפקיד הגרוע ביותר שלו אי פעם, כאילו מנסה בכל סצנה לעשות סוג אחר של אוטיזם ומחכה שהבמאית תגיד לו מה הכי טוב, אבל היא פשוט לא אומרת, ואת סאלי הוקינס – שחקנית פלאית בדרך כלל – בחיקוי הכי מוזר של אי.טי. שאפשר לחשוב עליו. זה מסוג הסרטים שבהם היוצרים החליטו שלא משנה מה, הם יגרמו לקהל שלהם לבכות גם על חשבון כל מה שקשור לאמינות או המשכיות, והדמויות מחליפות את עורן בהתאם למה שצריך כדי לגרום לקהל לייבב. מדובר במסחטת דמעות מהסוג שכבר בשנות התשעים נראה ארכאי, אבל בהתחשב בכמות משיכות האף ששמעתי סביבי, כנראה שכולם בסדר עם זה.

הסרט השני הוא "היום שאחרי" מאת הבמאי הדרום קוריאני הפורה הונג סאנג-סו, שהציג שני סרטים בכרמל השנה, כאילו לא נחשפו שני סרטים אחרים שלו בפסטיבל ירושלים ממש בקיץ האחרון. זה כמה מהר שהאיש הזה מוציא סרטים. והאמת? רואים. יש ב"היום שאחרי" – המספר על מנהל הוצאת ספרים נשוי שלא לגמרי ברור האם הוא מתאהב באלו שעובדות אצלו או שוכר אסיסטנטיות בהן הוא כבר מאוהב – לא מעט רגעים מקסימים, משחק מצוין ותחושה של יצירה ג'אזית ורעננה, אבל גם נוטה לטרחנות ולדשדוש במקום.
הסרט השלישי הוא זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, "אהבה חסרה", עליו הרחיב אורון במהלך פסטיבל קאן. זהו סרטו החדש של אנדרי זוויאגניצב, בקלות היוצר הרוסי המשמעותי ביותר של העת האחרונה, שסרטו הקודם, "לוויתן", הוא בעיני אחד הסרטים הגדולים ביותר שנעשו. לגבי סרטו החדש אני קרוע, בלשון המעטה. מצד אחד, זוויאגניצב הוא במאי ענק שהקולנוע זורם בדמו, יוצר שיודע לנגן על הצופים שלו כמו על חלילית. בנוסף לכך, הוא יוצר בעל מצפון חברתי והבנה חדה של החברה בה הוא חי. ככזה, אם מסתכלים על "אהבה חסרה" כמסמך מבריק על רוסיה המודרנית, שעל אף הקדמה וההתפתחות נותרה בדיוק כמו שהייתה בימי ברית המועצות וקורבן לאדישות של עצמה (וכמו אחד האימג'ים המבריקים בחלקיו המתקדמים של הסרט – מדינה שרצה לשום מקום), זהו טקסט שנותן אגרוף בבטן. עם זאת, אם מבקשים לראות בו סיפור קולנועי, כזה המדבר על זוג בתהליך גירושין שבנם נעדר, כאן יש בעיה. תנועות המצלמה המרהיבות והמוזיקה העוצמתית לא מטשטשות את זה שמדובר, בקלות, בשני הגיבורים הכי בלתי נסבלים שאי פעם ראיתי, לרמה שבה באמת קיוויתי שבנם לא ימצא לעולם, כדי שלא יאלץ לבלות איתם יום נוסף אחד. זה הרחיק אותי מכל מהלכי העלילה ומהיכולת שלי להיות מעורב רגשית או עניינית בגורלם. אז נכון שבסוף, כאשר האמירה של הסרט נחשפת, מתברר שזוויאגניצב ידע בדיוק מה הוא עושה, אבל עדיין הרגשתי שמדובר במאסה ביקורתית הרבה יותר מכל דבר אחר.

מעבר לאלו, הפעם הסיקור היומי כולל כמה משיאי הפסטיבל שלי עד כה, חלקם סרטים שקשה לי להאמין שאשכח בקרוב. ארבעת הסרטים מגיעים מארבע מדינות שונות: צ'ילה, ארה"ב, פולין וישראל. שניים מהם נציגים בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה לאוסקר הקרוב, ורק אחד מהם מהרביעייה כבר סגור להפצה מסחרית. לגבי השאר, עוד נראה מה יביא יום.

"אישה פנטסטית" – Una Mujer Fantastica

על הסרט הצ'יליאני הזה שמעתי לראשונה לפני כמה שבועות, כאשר ברחבי האינטרנט התחילו לדבר על קמפיין אוסקר לדניאלה וגה, שהכותרות סימנו אותה כמי שיכולה להיות האישה הטראנסית הראשונה שתקבל מועמדות לפרס המשחק. העיסוק בסרט התחיל עוד בפסטיבל ברלין, שם זכה בפרס התסריט ופרס הטדי לסרט הלהטב"קי המצטיין של השנה, ולאחרונה התבשרנו שסרטו של סבסטיאן ליילו ("גלוריה") ייצג את מדינתו בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. כל אלו הפכו את "אישה פנטסטית" לאחת ההקרנות שהכי חיכיתי להן בפסטיבל.

ואכן, משהו כמו שבע דקות מתחילת הסרט התחלתי לבכות. האמת היא, ואולי לא מגניב להודות בזה אבל זה ללא ספק חלק מהעניין ויהיה קשה להפריד בין הדברים, שחלק מההתרגשות הבלתי נשלטת שלי היה מכיוון ש"אישה פנטסטית" הוא אחד מהסרטים הכי חשובים ומשמעותיים שנעשו בנוגע לתהליך ההכרה בנושא הטראנסיות. אז בואו נדבר על זה שנייה. אמנם השקיפות הטראנסית היא כבר עניין מאוד נוכח במדיה בשנים האחרונות, והנציגות הצ'יליאנית לאוסקר היא בוודאי לא הראשונה (עשיתי כל כך כתבה לכלכליסט לפני כמה זמן, אז אתם מוזמנים לבדוק). אבל הוא השפיע עלי בעוצמה משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא שבסרט הזה אישה טראנסית מגולמת על ידי אישה טראנסית, ולא הביאו לתפקיד גבר שרוצה אוסקר (ע"ע ג'ארד לטו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס") או שחקנית סיסג'נדרית מפורסמת (אל פאנינג ב"3 דורות"). ההבדל הזה, בטח לטראנסים וטראנסיות שמחפשים את הייצוג שלהם על המסך, הוא ברמה של רעידת אדמה. בנוסף, בשונה מ"מנדרינות" שהוא ללא ספק החוליה המשמעותית הראשונה ברצף וסרט ענק בפני עצמו, הפעם הגיבורה איננה ממעגל הזנות, מישהי שלא מצליחה להיות חלק מהחברה, קורבן, או כל דבר אחר בסגנון, והסרט עצמו איננו הולך למקום סנסציוני, מיני או פרובוקטיבי. בין אם יקבל תהודה בעונת הפרסים ויצליח בקופות או לא, "אישה פנטסטית" ייזכר כאחד מסרטי המיינסטרים לקהל הרחב הראשונים שמציב ללא חשש וללא התנצלות דמות מורכבת של טראנסית המגולמת על ידי טראנסית. אני כל כך גאה במי שבחרו להפיץ אותו בישראל, ומקווה שזה ייצא למסכים בהקדם.

אבל אחרי כל הכוונות הטובות, באנו הנה בשביל לראות סרט, ואם סבסטיאן ליילו והתסריטאי גונזאלו מאזא לא היו טווים סיפור טוב ודמות מעניינת, ואם השחקנית הראשית לא הייתה מישהי ברמה של דניאלה וגה, יכול להיות שכל זה לא היה שווה יותר מדי, עם כל הכבוד לאמירה החברתית המתקדמת. כך שגם אחרי ששככה ההתלהבות מכך שהנה הגיע סרט הטראנסים שחיכינו לו, צפה ההתרגשות הכנה מהסיפור של מרינה וידל, טראנסית צעירה שבן זוגה הולך לעולמו במפתיע ומשאיר אותה להתמודד לא רק עם האובדן, אלא גם עם משפחתו שמעולם לא ניסו לראות בה כבן אדם רגיל.
ליילו ומאזא לא מנסים לעצב את מרינה כאדם מושלם או כמרטיר. היא נוטה לדבוק בעקרונות מטופשים, ולא פעם מתנהגת בחוסר רציונליות, וזה מה שהופך אותה לדמות שכל כך קל להזדהות איתה ולבקש את טובתה. גם האנשים המקיפים אותה, להוציא כמה דמויות אורח מעט דידקטיות המייצגות את "חוסר הסובלנות", נמצאים על קשת רחבה של קבלה והבנה, כולל האנשים שרוצים בטובתה של מרינה אבל עושים לה נזק, אלו שקיבלו אותה ועדיין מסתגלים לשינוי, ואלו שלא רואים בזה כל עניין יוצא דופן. כמובן שגם קאסט השחקנים תורם לעניין, בינהם לואיס גנקו ("נרודה") כאחיו של הנפטר, אלין קופנהיים כגרושתו, ואמפרו נוגווארה כשוטרת ממחלקת פשעי המין. אבל באמת שמעל כולם, דניאלה וגה בתפקיד הראשי, היא פשוט פנומנלית, ובאמת שמעניקה את אחת ההופעות הרגישות והמורכבות של הזמן האחרון.
הבימוי של ליילו הוא צבעוני ומרהיב, ממש כמו סרט של אלמודובר אם המאסטר הספרדי לא היה במאי מעצבן ומתיש, כך שאפילו כמה אימג'ים סימבוליים מדי (כמו מרינה נאבקת ברוח חזקה כייצוג להליכתה כנגד הזרם, או סצנת מראת הרחוב) מחליקים היטב בתוך האווירה הכללית של הסרט.

יש לו אמנם קצת יותר מדי סצנות סיום ממה שצריך, קשה לומר שכל מהלך בדמות של מרינה מדויק, והסרט נתפס מדי פעם במעידה דידקטית כזו או אחרת, אבל "אישה פנטסטית" הוא שילוב מרהיב של עשייה רגישה ומיומנות קולנועית סוחפת, כזו שהופכת אותו לאחד הסרטים הבלתי נשכחים של 2017.

"הרוכב" – The Rider

ממש לא הוגן מצד פסטיבל חיפה לשבץ את "הרוכב" ו"אישה פנטסטית" בזה אחר זה, ועוד באותו אולם. צפייה בשני אלו ברצף הותירו אותי מרוקן לחלוטין, כמו גם את חפיסת הטישו שהבאתי אתי באותו היום. אבל בזמן שהייתה לי תחושה שהסרט הצ'יליאני יעורר בי אמוציות לא מבוטלות, זה האמריקאי פשוט הגיע משום מקום והפך לאחת ההפתעות הגדולות של הפסטיבל השנתי. זהו סרטה השני של הבמאית הצעירה ממוצא סיני קלואי זהאו ("שירים שאחי לימד אותי", המועמד לשלוש קטגוריות בפרסי האינדי של 2015) שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון, שם זכה בפרס הקונפדרציה הבינלאומית לאומנות הקולנוע, בהנחה שזה אומר משהו למישהו.
בסרטה הנוכחי, זהאו, ברגישות ובתבונה של במאים שגילם כפול מגילה, מטשטשת את הגבול בין התיעודי והבדיוני, עם תסריט שכתבה בו משחקים נון-אקטורים שמגיעים מהמקום בו מתרחש הסרט, חלקם בתפקיד עצמם, ושלפה את אחת מפצצות הרגש של פסטיבל חיפה, כזה שייקח הרבה זמן עד שאשכח את החותם שהותיר בי בתום הצפייה.

השחקן הראשי הוא בריידי ג'נדרו, המגלם את בריידי בלאקברן, רוכב רודיאו צעיר מדרום-דקוטה החי עם אביו החד-הורי ואחותו הצעירה הנמצאת על הספקטרום האוטיסטי. אנחנו לראשונה פוגשים אותו כאשר הוא חוזר הביתה לאחר תאונת רכיבה, שריסקה את גולגולתו, והותירה אותו עם לוחית מתכת וצלקת אכזרית. אתוודה שבדקות הראשונות, על אף חיבתי לנופים האמריקאים ומראהו המצודד של ג'נדרו, תהיתי האם אני באמת צריך עכשיו מאה דקות של סרט אינדי על חייהם של קאובויים. אבל במהרה התברר ש"הרוכב" הוא סיפור מרגש נורא על בחור שמבין שהוא נאלץ לא רק לוותר על החלום שלו, אלא גם על כל מה שמגדיר אותו בעיני עצמו, וזה משהו שכל אחד יכול להבין ולהזדהות.
האמינות של הליהוק והעדינות של הסיפור עוקפת כמה רגעים שבהחלט היו יכולים להיחשב כקיטש, כמו למשל בריידי שרוכב פעם אחרונה על סוסו האהוב בשעות השקיעה משל היה טריסטאן של "רוחות של תשוקה", ומייצרת רגעי קסם עדינים. זהאו משתמשת באלמנטים העומדים לרשותה באופן מדיד וחכם, ולא סוחטת את הלוקיישנים והתאורה המושלמת שיצר הטבע באיזורים האלו (האמת היא שכל מצלמה עם עדשה רחבה בגובה המותן וזווית גובה באופן יחסי יכולה לייצר אימג'ים שיכולים להתחרות בהפקות הוליוודיות ענקיות). היא משאירה את הפוקוס על הדמויות שלה, על המאבק הפנימי של בריידי, ונמנעת כמה שאפשר מסצנות ההתפרצות הרגשיות ששחקנים כל כך אוהבים. הכל נשאר מאוד פנימי, וכואב, במהלך כל הסרט. ככזה, הסצנה שלפני האפילוג, כזו שיכלה להיחשב כמסחטת דמעות בכל הפקה אחרת, הופכת להיות רגע שהרווח ביושר, ומנחם את הנפש הדואבת שלנו ממש כמו שהוא שובר את הלב.

על אף שהם סרטים מאוד שונים, ממש כמו "אישה פנטסטית" גם "הרוכב" יכל להרוויח קצת מקיצוץ פה ושם, ויכל להשתדל יותר לעקוף את המובן מאליו בסוג כזה של סיפור. ועדיין, התהליך האמין והכואב של הגיבור, ההופעה של ג'נדרו, והרגישות הענקית של הסרט, הפכו אותי לשלולית. בקטע הכי טוב שאפשר.

"עקבות" – Spoor

אני לא לגמרי יודע מה לעשות עם כל סרטי החיות האלה בפסטיבלים. בין "כלב", "על גוף ונפש", "הרוכב" והתוספת החדשה "עקבות" הפולני, אני מרגיש שהסרטים האלו דורשים ממני קצת יותר עוצמות נפשיות ממה שיש לי בכל יום נתון. אז כמי שנאלץ להסיט את מבטו מהמסך יותר מפעם אחת במהלך הצפייה בסרט הזה, אני מזהיר אתכם, אוהבי החיות, ש"עקבות" טומן בחובו לא רק רגעים לא קלים, אלא גם מותיר מאחוריו זעם לא מבוטל. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הסרט עצמו.

את "עקבות", שמייצג את פולין בטקס האוסקר הקרוב, ביימה אגניישקה הולנד בת ה-70, כנראה בכירת הקולנועניות הפולניות. הקריירה שלה החלה בשנות השבעים, ולאחר שהייתה מעומדת לאוסקר על כתיבת "אירופה אירופה", החלה לעבוד גם בארה"ב. היא הייתה מועמדת לפרס הסרט בשפה זרה על "באפילה", וביימה פרקים בסדרות הטלוויזיה האמריקאיות "הסמויה", "טרמה" (עליה הייתה מועמדת לאמי) ו"בית הקלפים". את סרטה החדש, ביימה יחד עם בתה, אסיה אדאמיק, וכתבה בשיתוף עם אולגה טוקארצ'וק, שגם כתבה את הספר עליו מבוסס המותחן הזה. במרכז הסיפור ינינה דוסזייקו (אניישקה מנדט-גרבקה הנהדרת), פנסיונרית החיה בבית מבודד בפאתי עיירה מבודדת בפני עצמה, שמלמדת אנגלית בבית הספר המקומי. אהבתה ודאגתה לחיות הבר שביערות, הנמצאות באיום מתמיד של הציידים המקומיים, הופכים אותה לדמות די נלעגת בעיני המקומיים, וכאשר כמה מאנשי השררה המושחתים של המקום נמצאים מתים פה ושם, ינינה מנסה לשכנע את רשויות החוק שאלו החיות שאחראיות למותם.
זה למעשה המותחן המושלג השני שאני נתקל בו בפסטיבל, אחרי "איש השלג" שכזכור היה לאכזב איומה. ובזמן שאני כן הייתי בוחר ב"עקבות" על פני ההפקה חסרת המעוף של תומס אלפרדסון, סרטה של הולנד הוא אחד הסרטים הכי מבולגנים וחסרי מיקוד בהם נתקלתי לאחרונה. משהו מטורף.

"עקבות" מתחיל מצוין, עם בניית דמויות מעניינת והנחת החיילים על פני לוח המשחק, אבל בין רגע מתגלה ככאוס מוחלט. למשל, הסרט כולל מיני חזיונות מהעבר אותם חווה ינינה, שאם היו נחתכים מהקאט הסופי איש לא היה שם לב לחסרונם. ינינה, אגב, גם מומחית לאסטרולוגיה – משהו שכנראה היה משמעותי בספר אבל לא מוסיף ולו דבר לסרט, אלא רק יותר מבלבל. הסרט גם נפתח כמותחן מבטיח למדי, אבל אז נוטש את קו העלילה הזה, רק בשביל להיזכר בו לפרקים ולמסמס אותו לחלוטין, נותן דגש גדול במיוחד על נזקי הציד וחוסר המוסריות של האדם מול החיות, מה שהופך אותו בעיקר לדידקטי וקשה לצפייה.

אבל מה שהכי מרגיז הוא שאיפשהו בחלקו האחרון, הסרט מחליט שנמאס לו עם כל המסתורין הזה ופשוט מספר לנו מי עומד מאחורי הרציחות. סתם ככה. זאת לא דמות מהעלילה שמחברת בין הנקודות, זה לא שהאינפורמציה שניתנה לקהל מתגבשת לכדי תמונה בהירה. ממש לא. יש קאט, ואז הבמאיות פשוט מסבירות לנו מה קרה.
זה קרה גם בסרט אחר לאחרונה, במותחן אמריקאי מושלג שיצא לקולנוע לפני כמה חודשים, בו גם פתאום, ללא שום סיבה תסריטאית נראית לעין, החליט הבמאי שהגיע הזמן לחשוף את התעלומה. אולי זה איזשהו טרנד עכשיו, בו מוותרים על תהליך גילוי ופשוט נותנים את התשובות כשכבר נמאס. זה היה מתסכל בסרט האמריקאי ההוא, וזה מתסכל גם עכשיו, ובעיקר מעיד על כך שמישהו איבד את דרכו במהלך יצירת הסרט. כדי להוסיף חטא על פשע, "עקבות" גם מוותר על כל סוג של אמינות בחלקיו האחרונים, כאילו בונה על כך שלקהל כבר לגמרי לא אכפת, ופונה לפתרונות קלים ומוזרים שממש אין להם כל קשר למה שקרה עד כה. אלו הופכים את הסרט לחוויה מתסכלת למדי, ארוכה מאוד, שמרגישה כאילו זקוקה לעוד כמה משמרות עריכה כדי לשמר בה את הפוטנציאל שהיה בחלקיה הראשונים.

"אל תשכחי אותי"

לא הרבינו השנה לכתוב על הסרטים הישראלים של הפסטיבל. "מונטנה", שנבחר להיות הספתח של התחרות לקולנוע עלילתי-ישראלי, הוזכר בסקירה הראשונה שלי, כאשר "העדות" הופיע בדיווח של עופר מפסטיבל ונציה, ו"אווה" קיבל מקום של כבוד גם על ידי עופר כאשר שימש כסרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום, אבל בזה זה מסתכם. יש לזה כמה סיבות, חלקן קשורות לכך שאת רוב הסרטים ראינו בקיץ, בין אם בעונת האופירים או פסטיבל דרום, ולכן הרגשנו שכבר עסקנו בהם מספיק, ובמהלך חיפה התרכזנו יותר בתוצרת הבינלאומית.
מכיוון שהיום מוכרזים הזוכים של התחרות הישראלית, מה שבעצם מביא לנקודת השיא של הפסטיבל, אני כן רוצה לנצל את ההזדמנות לכתוב באופן מסודר על אחד מהפייבוריטים האישיים שלי בפסטיבל הזה, שלמרבה הצער נותר לחלוטין מחוץ לחגיגת האופיר האחרונה בלי אף מועמדות.

"אל תשכחי אותי" הוא סרט הביכורים של רם נהרי, המוכר בעיקר כבמאי טלוויזיה ("אהבה זה כואב", "אמאל'ה"), וקשה להסביר כמה מערך הציפיות שלי היה שונה מהתוצאה הסופית. התסריט מספר על אודיסיאה לילית של שני צעירים אבודים, שמנסים להוכיח, בעיקר לעצמם, שעוד יש להם עתיד, שהם שולטים בגורלם, ובכל רגע רק טובעים יותר ויותר בתוך המציאות שלהם. נהרי, יחד עם צלם הקולנוע שרק דה מאיו ("שש פעמים"), בחר בפריימים רחבים מאוד, כאלו שלעיתים נדמה ששוליהם ומרכזם מטושטשים, כאילו מסונכרנים עם עולמם חסר המיקוד והלא יציב של שני הגיבורים.
מבלי לדעת הרבה על ההפקה, הרגשתי שהסרט בקע מתוך עבודת בניית דמות של שני השחקנים הראשיים, ניתאי גבירץ ומון שביט (שגם מקבלים קרדיט של כתיבה). זה נותן לסרט תחושה של דחיפות ואנרגיה, כזו שאיננה בהכרח מוכוונת סיפור ונראטיב שגרתי, אלא יותר חקירת דמות, שיכולה להרשות לעצמה להפתיע ואיננה תלויה בחוקים של "כתיבה תסריטאית". זה מקבל משנה תוקף בהופעות הטוטאליות שמובילות את הקאסט. גבירץ, שהיה מועמד לאופיר על הופעתו ב"כנפיים שבורות", פשוט נעלם לחלוטין בתפקיד של ניל, מוזיקאי לא יציב ממוצא הולנדי, ונותן הופעה מהסוג שמאוד נדיר בקולנוע הישראלי, שפועל לרוב על פי ליהוק טייפקאסטים.
לעומתו, את מון שביט לא הכרתי לפני הסרט הזה, שבמהלכו הרגשתי כאילו היא מקרבת אותי אליה לרמה כל כך גבוהה של אינטימיות וחשיפה, שלעיתים תהיתי האם מדובר בשחקנית מחוננת או בנון-אקטורית שהתגלתה באיזשהו הוסטל על ידי צוות הליהוק של הסרט. אני חייב להודות שאני עדיין נדהם מכך ששני אלו לא קיבלו הכרה על ידי האקדמיה הישראלית, אבל כנראה הגיע הזמן להניח לפרסי אופיר 2017 ולהמשיך הלאה.

נדיר למדי שסרט ישראלי מגיע משום מקום ופשוט שואב אותך לעולם שלו, גורם לך לשכוח שבשולי הפריים עומדים במאי, עשרות אנשי צוות, הפקה מורכבת ושנים של מאבק בניסיונות למצוא מימון. זה מה שקרה לי עם "אל תשכחי אותי". מסיקוונס הפתיחה המציג את כל גלריית הדמויות כמו טרגדיה יוונית בה אתה יודע שהסוף כבר כתוב מראש, ועד לסצנת הסיום שמשחקת עם הציפיות ומתחפשת לרגע של נחמה כאשר הכאב בה בולט יותר מכל דבר אחר, הרגשתי שאני בעולם נטול חוקיות שאני לא יודע לאן ייקח אותי. כמה שזה לא מובן מאליו בקולנוע המקומי.
על אף שיש בהחלט כמה רגעים של מגניבות יתר שפוגמים בכנות של הסרט, או ניסיונות פרובוקטיביים לזעזע ולטלטל את הצופים לעיתים בכוח, "אל תשכחי אותי" הוא אחד הסרטים הישראלים המפתיעים והמיוחדים של השנה, ואני מאוד מקווה שעוד יקבל את המקום שלו תחת השמש.