• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה
  • סיכום הסיכומים מהדורת 2016
  • ההופעות הכי טובות שלא יהיו מועמדות לאוסקר הקרוב

"באפילה", סקירה

20 באפריל 2012 מאת אור סיגולי

זה מצחיק, אפילו כשניגשים לכתוב על סרט שואה, יש איזשהי עדינות כמעט קיצונית ומאוד מורגשת בבחירת המילים. סביר להניח שאם הסרט המדובר היה על אירוע טראומתי שאינו קשור לעם היהודי, או לחילופין שהטקסט היה נכתב שלא בעברית – הוא היה יוצא אחרת. אני למדתי על בשרי באיזו קלות דיון כלשהו שקשור לשואה עלול להעביר ישראלים על דעתם.

ככה יצא שהביקורת שלי על "באפילה" (In Darkness), סרט טוב למדי אך לא מרעיש באופן קיצוני, יצאה הרבה פחות נוקבת ממה שהיא אולי הייתה אמורה לצאת. אבל אין לי ברירה אלא לעמוד מאחוריה. גם בגלל שהיא פורסמה עם מינימום שינויים במדור הקולנוע של עכבר העיר און-ליין וגם מכיוון שזה סרט שמגיע לו יחס טוב. השקיעו בו הרבה, גם אם יש בו כמה דברים שקצת צורמים לעינו הביקורתית והצרה של בלוגר הקולנוע הממוצע.
ועם זאת, אחד הדברים היותר יפים שקרו לי עם הסקירה הזו – אם תרשו לי לקחת אתכם רגע אל מאחורי הקלעים של כתיבתה – היא שהתחלתי אותה בתהייה לגיטימית ואמיתית בשביל מה אנחנו צריכים עוד סרטי שואה. כשהגעתי לאמצע הכתיבה הבנתי יותר מתמיד שאנחנו, במיוחד עם מה שקורה לחברה הישראלית כיום, ממש חייבים סרטים שעוסקים בשואה. אולי אנשים יתחילו לקבל שכל.

יש משהו מעט מזוכיסטי בקהל ישראלי היוצא לצפות בסרט שואה. בשונה משאר הצופים בעולם, אצל הקהל המקומי השואה היא לא משהו שקרה למישהו זר במאה הקודמת. עבור הישראלים השואה נוכחת בכל יום, בכל רגע, כמעט מכל דף עיתון. ואם מישהו שכח מזה, יש גם ראש ממשלה שטורח להזכיר אותה פה ושם. כל אחד מאיתנו מכיר קרוב משפחה, שכן או מכר שחייו נהרסו בעקבות המאורע הנורא ביותר שידע האדם המודרני.
מכיוון שזוועות הנאצים וסיפורי ההישרדות הבלתי יאומנו אינם זרים לנו ומקיפים אותנו כל הזמן, מדוע לנו ללכת ולסגור את עצמנו באולם חשוך ולצפות בפעם המי יודע כמה בדרכים האיומות בהן בני האדם יכולים להרוס זה את חיי זה? אחרי שמונים שנה של סיפורים ועדויות, מה עוד יכולים לחדש לנו? מה עוד יכולים לחשוף לנו שאיננו יודעים?
על אף כל אלה – ואולי בגלל – מגיע אלינו סרט שואה חדש. "באפילה" שמו, ואותו ביימה אניישקה הולנד, שהביאה את השואה למסכים בעבר בסרטה "אירופה אירופה" שנותר אחד המוצלחים שנעשו על התקופה האפילה ביותר של העולם (ומאז הפכה לבמאית מבוקשת של סדרות אמריקניות כמו "הסמויה", "טרמה" ו"ההרג"). סרטה החדש, שהפסיד ל"פרידה" את אוסקר הסרט הזר בטקס האחרון, מביא את סיפורו של ליאופולד סוחה, איש תחזוקת ביוב בעיר לבוב שעל פעולותיו בימי הכיבוש הנאצי זכה לתואר חסיד אומות עולם. סוחה עוזר לפליטים יהודים לשרוד שבועות ארוכים בתעלות הביוב המסועפים של העיר ובכך מסייע להם לחצות את האימה שלמעלה, בחיים.
את סוחה מגלם Robert Wieckiewicz (סלחו לי, על אף החלק הפולני של שורשיי אין לי מושג את מבטאים את שם המשפחה הזה) והוא עושה עבודה מצויינת. מכיוון שרוברט שיחק בשני הסרטים הפולנים היחידים שראיתי בשנתיים האחרונות (זה ו"אומץ" מפסטיבל חיפה) אני חייב להכריז עליו כשחקן הפולני המפורסם והעסוק ביותר שעובד עכשיו. נראה אתכם חולקים עלי.

מתכונתו הדרמטית של "באפילה" היא הרבה יותר "רשימת שינדלר" מאשר "הפסנתרן", אם להשתמש בדוגמאות המפורסמות ביותר לסרטי השואה. העלילה מתרכזת דווקא בנוצרי שבהתחלה עוזר ליהודים בגלל בצע כסף, אך נקשר אליהם ובסופו של דבר מקריב את שלומו ושלום משפחתו למענם. ההתמקדות היא בדילמות שלו ובפעולותיו הרבה יותר מאשר בסיפור ההישרדות של היהודים מתחת לפני השטח. הבחירה הזו מאפשרת להולנד להעניק קצת אוויר לנשימה לצופיה ולצאת מדי פעם לאור היום.
הבחירה התסריטאית והבימויית הזו אולי מאפשרת ל"באפילה" להיות סרט הרבה יותר קל לצפייה ממה שהוא אמור להיות (באופן יחסי) אך הוא גם מונע ממנו להיות אינטנסיבי כפי שיכול היה להיות, וכפי שאנו זוכרים מסרטים כמו "הצוללת" (Das Boot) הגרמני וכמובן "לבנון" הישראלי שלא מאפשר לצופה להוציא את ראשו מחוץ לטנק. במקרה שלפנינו האתגר גדול אף יותר מכיוון שתעלות הביוב חשוכות לחלוטין וכמעט בלתי אפשרי להאיר את הדמויות וההתרחשות. את זה הולנד וצלמתה יולנטה דילווסקה (במאית תיעודית בפני עצמה) בחרו לפתור בתאורה מעט לא ריאליסטית יחסית ללוקיישן ובכך קלה יותר לצפייה. יכול להיות שאם הולנד הייתה מחליטה בכל זאת להפוך את היהודים למרכז סרטה, ולא את דמות הפולני המושיע, היה "באפילה" הופך ליצירה קולנועית חזקה וחשובה יותר, אך במקרה כזה הסכנה גדולה עוד יותר. סכנה שהולנד עושה ככל שהיא יכולה להתרחק ממנה.

הבמאית משתדלת מעל ומעבר להימנע מכל הסכנות והמלכודות שטומנת לה ההתעסקות בנושא כל כך מורכב וקיצוני. היא גם מצליחה בכך באופן מעורר השתאות. הסרט אינו מנסה לזעזע בכוח והוא לא מתיימר להעביר את הצופה מסע ייסורים בלתי יתואר כמו שעוברות הדמויות. רגעים מחרידים רבים אינם נמצאים בקדמת הפריים ובכך נחסכת מאתנו פרובוקציה שהייתה יכולה להרחיק את הצופה מהסרט ולא להפך. הולנד מביימת מתוך כבוד רב שמתבטא לא מעט בהליכה על קצות האצבעות, מנסה לא לפגוע או להשפיל אף אחד. לא – כמו בסרטים רבים מבית היוצר האמריקני – להפוך את האימה והטירוף למשהו שאפשר לחגוג עליו במקום להוקיע אותו.

"באפילה", על אף שזה המוניטין שקם לו, איננו מסרטי השואה הקשים והאכזריים ביותר שנעשו. הוא אמנם חוויה לא פשוטה לצפייה אך מסרב בכל תוקף לגרום לנו להצטער שנכנסו לאולם. כמובן שאי אפשר להכתיר סרט שכזה תחת הכותרת "מהנה" אבל רמת העשייה הגבוה שלו והעדינות בה הוא מטפל בנושא הופכים אותו לסרט מעניין ואפילו טוב מאוד, על הכוח האנושי אל מול הזוועות.
גם כותרת הסיום של הסרט, שמשמשת כמין פאנץ'-ליין עוצמתי, מבהירה שעל אף הזמן שחלף וכמות הסרטים והסיפורים אליהם נחשפנו – אפילו לישראלים יש הרבה מה ללמוד עדיין מסרטי שואה.

תגובות

  1. מאת Aaron:

    הכל טוב ויפה, חוץ שמדובר בעיר לבוב ולא בקראקוב.

    1. מאת אור סיגולי:

      my bad…
      תודה!

Leave a Reply