• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

לקראת הקרנת סריטה של "נרודה": עשרים הערות אהבה והערה אחת מיואשת 

11 במרץ 2017 מאת עופר ליברגל

ביום חמישי הקרוב, ה-16 למרץ, נקיים בקולנוע לב תל אביב הקרנת טרום בכורה לסרטו החדש של הבמאי פבלו לאריין – ״נרודה״ (Neruda). פרטים מלאים על ההקרנה ועל דרכי רכישת הכרטיסים ניתן למצוא בפוסט הייעודי. כמתאבן לקראת ההקרנה, אני מציע בפוסט זה ניתוח חופשי של הסרט, עליו כבר כתב אורון במהלך פסטיבל ניו יורק. מכיוון שמדובר בטקסט מקדים להקרנה טרום בכורה של לסרט שיופץ מסחרית רק בהמשך השנה, הניתוח אומנם נוגע בצדדים שונים של הסרט אך הוא נטול ספוילרים. כותרתו מהווה מחווה לאחד מספריו הידועים ביותר של המשורר פבלו נרודה, בו עוסק הסרט, משורר שחובבי השירה מן הסתם מכירים ולחובבי הקולנוע או אולי מוכר מסרטו של מייקל רדפורד ״הדוור״. אם כי המסע הקולנועי אשר מעביר אותו פבלו לאריין הוא שונה לחלוטין.

1.
״נרודה״ הוא סרט אשר משלב בין מספר ז'אנרים, תוך שהוא מודע לסתירה הקיימת ביניהם. ראשית, באופן המודגש בשמו, הסרט עוסק באישיות היסטורית ומהווה סוג של ביוגרפיה קולנועית של פבלו נרודה, אולי המשורר הכי מוכר שיצא מאמריקה הלטינית, ואולי הדמות הכי נודעת שהגיעה מצ'ילה. אבל הסרט מתרחש לאורך תקופה של מספר חודשים בסוף שנות הארבעים והוא דומה במבנה שלו לסרט מתח הרבה יותר מאשר לביוגרפיה קולנועית. ובתוך המבנה של סרט מתח, הסרט מרפרר בלי הרף דווקא למותנים זולים, הן בקולנוע והן בספרות. כאילו הוא מנסה לשדר תחושה של חוסר אמינות ומבנה מופרך מראש, אולי דווקא מפני שהוא עוסק לכאורה בנקודה קריטית בהיסטוריה. זאת מכיוון שבקולנוע של פבלו לאריין, ההיסטוריה מתחילה את דרכה בתור בדיה.

2.
לאריין מקבל בסרטיו השונים את המימד השרירותי של הבדיה ההיסטורית כדבר נתון מאליו, שיכול להיות מנוצל בידי כוחות חיוביים. כמו הקמפיין הפרסום נגד פינושה בסרטו המצליח ביותר עד כה – ״לא״. בסרט ההוא הקרב על שינוי בדימוי כאמצעי לשליטה בהמונים היה גלוי ואיש הפרסום היה בסופו של דבר גיבור חיובי, גם אם דרך מילה שכולה שלילה. גם בסרט זה, יש קרב על עיצוב תודעה בין שני כוחות פוליטיים, בין נרודה הקומוניסט לבין הנשיא אשר לאחר שצבר כוח פנה ימינה לכיוון פאשיסטי. אבל הסרט גם מדגיש כי שני כוחות אלו שיתפו פעולה בעבר. אף כי נרודה נותר כל הזמן נאמן למפלגה ואנשי המפלגה נאמנים לו כסמל, לאורך כל הסרט עולה גם השאלה של הקשר בינו לבין התנועה הפוליטית, קשר שיש בו משהו מעט מלאכותי, שכן יש פער בין האידיאלים של אנשי השמאל ואורח החיים שלהם .כאשר נרודה היה עני בנעוריו, הפוליטיקה לא נגעה בו כפי שהיא תופסת מקום מרכזי בחייו כאשר הוא עשיר מצליח.

3.
כמו הרבה אמנים גדולים, יש מספר גדול של צדדים באישיות של נרודה. מצד אחד, הוא נתפס ובצדק כאחד מן המשוררים הגדולים ביותר של שירי אהבה ארוטיים, בעיקר בספר אשר כותרתו מהווה השארה למבנה של פוסט זה. מאידך, הוא כאמור גם פעיל פוליטי שאף נבחר לפרלמנט הצי'ליאני (זה מעמדו בתחילת האירועים המתוארים בסרט זה) ומאוחר יותר אף רץ לנשיאות. אף כי הסרט עוסק בתקופה בה רוב הכתיבה שלו הייתה פוליטית, הוא עדיין מראה כי גם הגיבור יודע שעיקר תהילתו היא בשירי אהבה, בספר אשר כתב בהיותו בן עשרים ובסרט הוא עדיין מצטט מתוכו גם אחרי שחלפו למעלה מ-20 שנה. שחזור הנעורים בסרט הוא מצד אחד פתטי ותיאטרלי, אך מבלי משים השורות הישנות מקבלות משמעות חדשה. "יכולתי לכתוב את השורות הנוגעות ביותר הלילה" מצוטט בסרט שוב ושוב – מעצב על אישה שאבדה השיר הופך לעצב על מולדת של אבדה. אולי גם על אידיאה פוליטית שאבדה. כי גם כאשר הסרט מראה את הגיבור שלו ממשיך להלהיב את אנשי השמאל, בהפיכת הקיום הפוליטי שלו לסמל משהו מן האידיאל הולך לאיבוד.

4.
עמוק בפנים, זהו סרט עצוב למדי. כי דווקא כאשר הוא הופך לאחד מן האנשים המשפיעים במדינה, נרודה מאבד את היכולת להיראות בפומבי. הוא גם איבד קודם לכן את היכולת שלו לתקשר עם האדם הפשוט, דווקא בתקופה בה הפך לקומוניסט. האידיאולוגיה של פעולה למען האדם הפשוט שייכת בעיקר לאנשים אשר הפכו לעשירים מדי ובמקרה של המשורר כבר שכחו כיצד חיו כאשר היו מעוטי יכולת. אבל העצבות של הסרט נמצאת מתחת לפני השטח, ובחזית פבלו נרודה תמיד שומר על מראית עין של חגיגה. פבלו לאריין יודע כיצד לייצג אותה על המסך.

5.
גם בשירי האהבה שלו, שמביעים היטב כמיהה עצומה למגע ולקירבה, נרודה משלב גם ערגה לרגע בו הפרידה תהיה אופציה ממשית, שכן אהבה שדינה אולי נחרץ הופכת רומנטית יותר. באותו אופן, בתור נמלט הוא מייחל לרגע הקרוב ללכידה. עבורו, לחיות במסתור זה דבר נטול עניין, הוא רוצה שהמשטרה תהיה קרובה. הבלט אשר עוקב אחריו הוא כמו בחורה שהוא מבקש לכבוש. הוא מנסה להפוך את הבריחה שלו לאירוע אפי. אבל ייתכן שזהו לא פבלו נרודה, אלא פבלו אחר, לאריין. אין לנו דרך לדעת האם השאיפה לאחדות בין נרודה האירוטי לנרודה הנמלט משותפת לשניהם.

6.
נרודה הוא בכלל לא מי שמספר לנו את סיפור הסרט. מי שהקריינות שלו נוכחת לאורך כל היצירה הוא השוטר אוסקר פלוּשוֹניוּ, המופקד על החקירה. לדבריו, הוא לא רק זה שלומד פרטים על הנמלט, אלא גם מי שכותב את סיפורו ומחליט מה לספר לנו. לכאורה הוא הנידח, מי ששמו לא ידוע לעומת המשורר הפופולארי שמתסיס את ההמון. אבל הסרט מעניק לו כוח לא רק דרך הקריינות, אלא גם דרך הליהוק של כוכב הקולנוע גאל גרסיה ברנאל. ומה יותר נוצץ בקולנוע מדמות ששמה אוסקר? אוסקר הוא בלש שיש לו מה להוכיח, אבל הוא מתנהל ככוכב. הוא אידיוט וגאון בו זמנית. הוא האויב שהקהל לומד לאהוב, כמו נרודה עצמו.

7.
גם לואיס נקו, המגלם את פבלו נרודה, מתנהל ככוכב קולנוע. אחד מן הרגעים היפים בסרט הוא הרגע בו הוא מתבקש לדבר בקול האחר שלו, הקול של המשורר. הסרט מראה כי יש חשיבות לא רק למילים ולמשמעות שלהם, אלא גם למראה של אדם ולעוצמת הקול שלו. הסרט חוגג את היופי של כוכביו, את היופי של הנשים אשר נופלות שדודות למילים של המשורר, או ליכולת שלו לקנות אותן בכסף. וגם ברנאל היפהפה נופל שדוד, אך מוכן תמיד לנעוץ סכין.

8.
אין זה משנה אם השוטר אוסקר הוא דמות היסטורית או לא. לאריין הופך אותו לחלק מן השירה. הוא נותן לו סיפור רקע שמכיל הרבה היבטים אדיפליים, ברמה שהופכת אותו לסוג של קלישאה מכוונת. אגדה על דמות אשר מחפשת אחר אמת, אחר משימת הלכידה שלה את היעד. השוטר לא מתעניין בפוליטיקה, אלא רק באתגר. ניתן לתפוס אותו כתמים הנאמן למשטר, אבל לאריין לא מותיר אותו בתור מבצע פקודות בלבד. הוא נלחם על כבודו והדרך לזכות בכבוד הוא לעמוד מול בן אדם ידוע מאוד ולנצח אותו בכלי שלו.

9.
עבור הנמען של הסרט, נרודה הוא מחבר של שירים. אבל בתוך הסרט יש לו גם נמען אחר – השוטר. ועבורו, נרודה הוא מחבר של ספרי מתח, או לפחות מטווח של שניהם. במאי הסרט הוא שמנסה לטווח בין שני הנמענים.

10.
ההיסטוריה היא מאבק על הזכות לספר את הסיפור. המשורר והשוטר, שניהם לכאורה מספרים את סיפור הסרט. אבל בפועל זהו לאריין והתסריטאי גיירמו קלדרון אשר מספרים את הסיפור בדרגה אחת מעליהם, מהתלים בהם ומערערים על אמינותם. אבל ייתכן גם שהם משתלטים על סיפורו, דרך המסתורין שהותירו אי שם בעבר. ״נרודה״ הוא יצירה מפוארת ושאפתנית, אך היא תמיד מטילה ספק בעצמה. כי לא בטוח שזה מה שאכן קרה. ייתכן וזה אפילו לא המיתוס.

11.
הכלי העיקרי בו הסרט משתמש על מנת לערער על מקור הסיפור הוא העריכה. גם סצנות של אדם הולך ברחוב נשברות לכמה שוטים, לכמה נקודות מבט. זה גם מקנה לסרט גוון דינמי. הסרט נע בקצב הרבה יותר מהיר מן המרדף שהוא מספר עליו. הוא מעמיס על הקהל לא רק את העלילה, אלא גם הרבה רבדים של פרשנויות אפשרית ועיצוב עולם, בעוד הקהל יכול לבחור מה לקלוט. לא במקרה מי שעורך את הסרט הוא הצרפתי הרב שניד, מי שהתנסה פעמים רבות בעריכה יצירתית בסרטים של ז'אן-פייר ז'נה. העריכה תמיד משכתבת בסופו של דבר את התסריט, אבל לא כל הסרטים מודעים לכך.

12.
זהו סרט שבקלות היה יכול להפוך לאינטלקטואלי מדי, מכל הסיבות אשר ציינתי עד עתה בהערות הקודמות. אבל לאריין מביים את היצירה עם הרבה קריצות לקהל – רגעים של הומור מינורי. המטרה היא לא רק לעורר מחשבה, אלא גם לסחוף ולהביט על היופי. לא בטוח שניתן לעמוד בכל הניסיונות של הבמאי לאמירה, אבל במבחן ההנאה הסרט יוצא בכבוד, מה שלא בהכרח נכון לכל סרטי הבמאי. ובכך איני מתכוון שהסרט פחות מעמיק.

13.
הסרט נראה יפהפה. על הצילום מופקד סרחיו ארמסטרונג, שותף כמעט קבוע ליצירה של לאריין. כמו כל דבר בסרט, יש גם משהו אירוני ביופי החזותי, שכן הסרט מתאר לא מעט את חיי העשירים במדינה בה יש פערים חברתיים. העניים נראים בסרט רק כמשהו שיש לגאול אותו והשאלה היא האם היופי יכול לגאול כיעור, או שעליו לרדת למחתרת.

14.
יש בסרט רגעים בהם הקולנוע מייצר אירוטיקה של שפה קולנועית. זה קורה לאו דווקא באמצעות עירום או מין על מסך, אלא ביצירת אווירה אשר מצליחה אכישהו לגעת באופיין של המילים, בסגנון הכתיבה של המשורר, שלא ניתן לחקות.

15.
יש עוד דרכים בהם קולנוע יכול להיות דומה לשירה. בין היתר על ידי יכולתו להיות פתוח לפרשנות. ״נרודה״ אינו מסוג הסרטים אשר משאיר את הקהל מבולבל, הנראטיב בו נותר בהיר לאורך כל הזמן. אבל בגלל הגודש הרב של הנושאים ונקודות המבט, כל אחד יכול לקחת מן הסרט משהו אחר, או להביט עליו ממספר זוויות שונות.

16.
במידה רבה זהו סרט משלים ל״ג'קי״, הסרט השני אשר לאריין ביים השנה. יש משהו יפה בדרך בה שני הסרטים מתכתבים זה עם זה, בדרך בה הם מתארים ניסיון לברוא אייקון תרבותי פוליטי – אייקון של שלטון קפיטליסטי מכובד עבור צפון אמריקה, ואייקון של קומוניזם עבור הדרום. שני הסרטים גם שואפים לייצר קולנוע המתבונן בעצמו ומנסים לגרום לקהל לחשוב על הסרט במהלך הצפייה. יש בסרטים גם משהו אשר מבקש מן הקהל לא לצלול לגמרי לעולמם, דבר אשר יכול לייצר תחושה של ניתוק רגשי, לאו דווקא בניגוד לכוונת היוצר. אבל ב״נרודה״ הניסיון עובד ברמה טובה יותר, לדעתי. הן בגלל שהסרט מתרחש במולדתו של הבמאי והן בגלל שהוא עוסק באמן בצורה מובהקת יותר.

17.
יש לסרט גם עוד דמות של אמנית, עוד גיבורה סמויה בסרט שניתן למצוא בו הרבה גיבורים סמויים. בת זוגו של נרודה הינה ציירת והוא מטיל עליה את צלו באופן אשר מאיים לרמוס את הביטוי העצמי שלה. זוהי עוד סתירה בדמותו של המשורר ההומני והאוהב – הוא מתנהג מבלי משים בצורה אכזרית לנשים בחייו. הוא לא מסוגל להישאר נאמן לאדם אחר, ספק אם מסוגל להישאר נאמן לתפיסת עולם. אבל דומה כי כולם רוצים להישאר נאמנים אליו. כי הוא כוכב, הוא מורם מעם, היפה מכל בעולם בו ניתן למצוא את היופי הטמון בכל דבר.

18.
לאריין הוא במאי אשר פועל לפי עקרונות הקולנוע המודרניסטי, בכך שכל היבט בסרטו מוסיף לתוכן. הפסקול מספר תמיד סיפור קצת שונה מן התמונה. המוזיקה לא מנסה לרגש, אלא לתת פרספקטיבה אחרת למתרחש. הכל בסרט מחושב היטב ומבוצע ברמה טכנית גבוהה. אבל יש בסרט גם דברים אשר אינם ניתנים להגדרה.

19.
בין היתר, הסרט מהווה מסע בצ'ילה של העבר. הוא מתאר ארמונות פאר ושכונות עוני, את עיר הבירה ועירי נמל עניות, את המוצא לים ואת הרי האנדים. בסופו של דבר הוא גם יוצא לדרום המרוחק והמושלג, מקום אשר כבר לא נראה כלקוח מסרט אשר מתאר את העבר הרחוק, אלא משהו שקפא מחוץ לזמן, מקום בו אין קיום לתרבות המערבית או לחוק. לשם הסרט שולח שוטר ומשורר שכל העולם ציטט מכתביו. ואולי עדיין מצטט.

20.
יש משהו רומנטי גם בכך שהסרט מראה תרבות שבה משורר יכול להפוך לאישיות בעלת כוחות דתיים. אף כי זה היה בעבר, הסרט מראה כי כוחה של המילה הכתובה לשנות את העולם עדיין קיים. כמו גם כוחו של הקולנוע.

לסיום, הערה אחת מיואשת, אשר נובעת מכל ההערות הקודמות: זה סרט על ייאוש לא רק בגלל שהוא מראה מצב בו המשורר יורד למחתרת בלחץ של המציאות הפוליטית. זהו סרט בו כוחה של האמנות לגעת מוגבל, לא רק במקרה של פבלו נרודה, אלא גם במקרה של פבלו לאריין. אין סיבה לעשות סרטים היסטוריים במידה והם לא אומרים משהו על הווה. דומה כי יוצרי הסרט מודעים לכך.

neruda

תגובות

  1. איתי הגיב:

    ראיתי את הסרט אתמול, ולא נהניתי ממנו כלל. אני תוהה אם האשם בי או בסרט.
    אומנם הביקורות שקראתי גמרו עליו את ההלל, אך אני ראיתי סרט מתוקצב היטב אך חסר עומק. ראיתי חלק מהרפרנסים, ראיתי את העיצוב המוקפד של כל סצנה, ראיתי את עבודת הצילום המשובחת. אין ספק שהסרט עשוי היטב. אבל הוא נכשל ברמת התוצאה. הבדיחות שטחיות, הדמויות הראשיות סטראוטיפיות להחריד, הדיאלוגים רדודים.
    אולי חוסר התאמה החוזרת לעיתים בין מה שמתרחש לבין המוסיקה אכן נועד לספר את המתרחש באופן אחר, ואומנם נכון שמוצעות לנו מספר נקודות מבט לנסות ולהבין את נרודה. אבל אני ראיתי סרט שהינו מעשה טליה, אוסף של דמויות המעוצבות בסגנון שונה (פלושונו הקלוזויאני, מול נרודה שמוצג כאדם מבושם מבדיחות דעת, דיליה שנותרת 'האישה לידו' ואכן אינה מתפתחת) – שבסופו של יום נשאר נאמן לרמת הקלישאתיות בלבד. זוויות הצילום לעיתים מגחיכות את הסצינה (כמו באמצע הסצינה שלפני הירידה למחתרת) ולעיתים את הדמויות, שממילא פרודיות (בעיקר פלושונו ונרודה).
    לא נהניתי ממנו. מבחינתי זה סרט שמנסה להיות אמנותי אבל נכשל ברמת התוצאה – הוא נשאר אוסף של תמונות מעוצבות וטכניקה טובה, מבלי לגעת בעומק רגשי או להגיע לפסגות קולנועיות שמותירות חותם על הצופה. התגעגעתי לאולמות הסינמטק.

השאר תגובה