• סרטים חדשים: ״המשפחה שלי״ זוכה דקל הזהב
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

"לא", סקירה

3 במאי 2013 מאת פבלו אוטין

בסצנת הפתיחה של "לא" (NO), רנה, פרסומאי שמנסה למכור לקליינטים את הרעיון שלו לפרסומת חדשה, מסיים את דבריו בטון "דון דרייפרי" ואומר את המשפט: "היום, צ'ילה חושבת על העתיד שלה". המשפט הזה יחזור עוד פעמיים במהלך הסרט, ובכל פעם תהיה לו משמעות אחרת. מתי "היום" הזה? באיזה סוג של "עתיד" מדובר? איזה סוג "צ'ילה" חושבת? ואולי הדבר החשוב ביותר, מה משמעות המילה "חושבת"? האם באמת מדובר במחשבה? או שמא זאת תגובה מותנית שמייצר עולם המדיה ואנשים מאמצים את הרעיונות כאילו היה מדובר בדעות שלהם עצמם?

המיזוג בין ציניות לפאתוס שמאפיין את עולם הפרסום, המוגדר על ידי הניסיון למכור מוצרים באמצעות רגש, הוא זה שעוטף את המותחן הפוליטי "לא", של הבמאי-הכוכב הצ'יליאני פבלו לראין. הסרט מספר על משאל עם שמבקש לעשות הדיקטאטור הצ'יליאני פינוצ'ט ב-1988. הרודן תפס את השלטון של מדינתו ב-1973 בתמיכת ה-CIA, כשהפיל את הנשיא הסוציאליסטי סלוואדור איינדה. אחרי 15 שנה, בעקבות לחץ בינלאומי, הוא נאלץ לערוך משאל שבו העם הצ'יליאני יחליט האם הוא רוצה להמשיך תחת שלטונו, או לא. בכדי שההצבעה תהיה הוגנת, מתבקש השלטון הצ'יליאני לספק לאנשי האופוזיציה 15 דק' יומיות בשידורי הטלוויזיה במהלך כחודש ימים. בצורה זאת הם יקבלו הזדמנות לקדם את האינטרסים שלהם. לאחר רבע השעה של האופוזיציה, גם אנשי פינוצ'ט יקבלו 15 דקות מסך כדי לקדם את עמדות השלטון (בנוסף לצנזורה הרגילה שמפעילים על השידורים, כמובן).

פינוצ'ט צריך למכור לעמו את המילה "כן", הוא מציג את הישגיו הכלכליים ואף מכנה את המהלך של המשאל "דמוקרטי", שכן העם יכול לבחור להמשיך איתו. הוא מוכר את הדיקטטורה שלו באמצעות דימויים של חופש ומעצב את עצמו בתור הנציג של העם. האופוזיציה צריכה למכור את המילה "לא", ומתכוונת להשתמש בכל דקת שידור שיש לרשותה כדי לחשוף את כל הפשעים נגד האנושות שעשה פינוצ'ט במהלך שנות שלטונו: חטיפות, עינויים, דיכוי אלים, גירוש אנשים ועוד – וכאן נכנס לתמונה גיבורינו, פרסומאי שימצא את עצמו מעורב בדרכים שונות בקמפיין לקידום ה"לא", שלא נראה כל כך מבטיח. הרבה ספקות עולים כתוצאה מכך: האם המשאל הזה הוא אמיתי או רק העמדת פנים, תרגיל יחצ"ני כדי להרגיע את הלחצים הבינלאומיים? האם האנשים שמעורבים בקמפיין לקידום ה"לא" שמים את עצמם בסכנת חיים? הרי עדיין מדובר בשלטון צבאי. ובכלל, כיצד מקדמים משהו שלילי כמו המילה "לא"?

לראין עצמו חווה את התקופה הזאת בתור ילד וראה את שידורי הטלוויזיה בזמן אמת. לצורך עשיית סרטו הלך הבמאי לארכיוני הטלוויזיה, אסף את שידורי התעמולה האמיתיים שראה בילדותו ושילב אותם בסרט. וזאת אחת הנקודות המרתקות של היצירה הייחודית הזאת: "לא" מתפקד כסרט בדיוני ודוקומנטרי במקביל. בצד אחד, מגוּלל הסיפור של איש הפרסום שמנסה להשתמש בכישורי המניפולציה שלו לצרכים פוליטיים, בצד האחר ההזדמנות להיחשף לאטרקציה בפני עצמה – שידורי התעמולה האמיתיים של התקופה. מלחמת הפרסומאים ומלחמת הפרסומות עצמן נפרשות מול עינינו כמו בזמן אמת. לראין שעובר הלוך וחזור מבדיה לחומרי ארכיון, מצליח לייצר אחידות אסתטית בעקבות ההחלטה לצלם את הסרט כולו באמצעות אפקט שמטשטש את התמונה, מוריד את האיכות שלה וגורם לה להיראות כמו חומר שצולם בקלטת וידיאו ישנה. מהפריים הראשון, הצופים בקולנוע נחשפים לתמונה מרובעת וצהבהבה עם קווי מתאר כפולים, כאילו משהו לא בסדר במקרן. לרגע נוצר רושם שהסרט הוא בעצם בתלת-ממד וששכחו לחלק את המשקפיים בכניסה.

לא

האסטרטגיה האסתטית הזאת דורשת מאמץ חושי ולעתים אפילו מתישה את העין, אבל היא גם מרתקת כי היא מייצרת תחושה של נוסטלגיה והזרה בו בזמנית. המעברים נהיים חלקים, ונוצרת החוויה של עולם אחיד ושלם.

אבל יש לבחירה האסתטית גם השלכות נוספות, רעיוניות, ואולי הבולטת שבהן היא התחושה שהתמונה, או המציאות המתוארת בסרט, רקובה, לא יציבה, שברירית. כלומר, מבחינה טכנית מדובר בשחזור פורמט צילום היסטורי, אבל מבחינה אסתטית מדובר בהפיכת החומרים המצולמים לדינאמיים, חולפים, מקולקלים ורעועים. האסתטיקה הזאת והעיסוק החוזר ונשנה בעולם הפרסום וחשיפת האסטרטגיות שלו, הופך את הסרט ליותר ממה שהוא נראה בהתחלה. מסרט "היסטורי" על תקופה גורלית בתולדות צ'ילה, "לא" נהפך לדיון פילוסופי במהות החברה המערבית בת זמננו. במילים אחרות: "לא" חושף את מה שרבים חשפו לפניו – הקשר הסמוי בין דיקטטורה וקפיטליזם (הנה דוגמאות מז'יז'ק ובארון כהן).

מלחמת הדימויים הנרקמת בין הפרסומאי של פינוצ'ט לבין פרסומאי האופוזיציה מרתקת. רנה, גיבורינו שמקדם את סוף הדיקטטורה, מנסה למכור את השינוי באמצעות דימויים של עתיד מופלא וחלומי. שותפיו מרגישים שהוא מגזים. באמצע צילום של פיקניק משפחתי, במאי הפרסומת מתלונן שרואים באגטים בפריים ושאף אחד בצ'ילה לא אוכל באגטים. רנה מתעקש שהבאגטים יישארו. אנחנו מבינים, הוא לא מוכר אמת, הוא מוכר דימוי עצמי של אנשים שלמרות שלא קונים באגטים, הם היו רוצים לדמיין את עצמם ככאלה שכן. ברגע אחר, פוליטיקאי מופתע לראות שאחד השחקנים/דוגמנים בפרסומת הוא איש מאוד גבוה שמתקרב למצלמה. "הצ'יליאנים לא גבוהים ככה, איפה מצאת אותו?" הוא אומר וספק מתרשם ספק תוהה, ומתלונן על הדימוי המוגזם.

בשלב כלשהו בסרט נראה כי לראין מתאהב יתר על המידה בחומרי הארכיון שלו ונוטש את עלילת הסרט כדי להתרפק על אותם חומרי הארכיון, האמנם מופלאים, אבל בסופו של דבר חוזרים על עצמם. את הפגם בשיקול הדעת אפשר לייחס לרגש הנוסטלגי: בחלק מהסצנות מביא לראין לסרט את האנשים האמיתיים שהיו פעילים בתקופה ועדיין בחיים. הוא מציב אותם בהופעות אורח – בתפקיד עצמם. הם כמובן הזדקנו ב-25 שנה, ולכן נוצר אפקט קצת מוזר שמלווה בהתרגשות כאשר מגיע למשל מגיש טלוויזיה זקן, מתיישב מול המצלמה, ואז כשעוברים למוניטור הוא נראה דרך חומרי הארכיון צעיר בהרבה. אפשר להבין שהיה קשה ללראין להוריד את הקטעים האלה בעריכה.

למרות הפגם הקטן הזה, הסרט עדיין מצליח לשמור על מתח ועניין ולהביא אל המסך דיון חכם על האופן שבו נוצרת מהפכה מחשבתית. זה לא החינוך, לא החשיבה העמוקה ולא הדיון המעמיק אלה שעושים זאת, אלא דימויים תקשורתיים שאנשים מוכנים לאמץ ולקרוא להם חשיבה עצמאית. כך, עולם הפרסומות, תכניות הבידור וההומור הנמוך משתלבים בעשייה פוליטית-חברתית ומרדדים אותה לכדי קרקס אבסורדי. כאשר המשפט מסצנת הפתיחה חוזר בסרט, מתחילים להתבהר הרבדים השונים של "לא". כשאומרים "היום צ'ילה חושבת על העתיד שלה", ברור שהחשיבה שהגיבור מדבר עליה היא בעצם מה שהוא מבקש שיחשבו; ברור שכשאומרים היום, הכוונה היא גם להווה של הצופים בסרט ולא רק להווה שהסרט מתאר; ברור שכשאומרים צ'ילה, הכוונה היא לא רק לצ'ילה הטוטליטרית, אלא גם לצ'ילה הדמוקרטית והניאו-ליברלית, אבל לא רק צ'ילה, אלא העולם כולו; ולכן, כשהיא חושבת על "העתיד", זהו עתיד שכבר התממש, זה העתיד הזה שאנו חיים בו ופוגשים אותו ביציאה מן האולם. האם הוא תחליף ראוי?

no02

"לא" משלים טרילוגיית סרטים של לראין שעוסקת בדיקטטורה הצ'יליאנית. הראשון, "טוני מאנרו" (סרטו השני של לראין), זכה לשבחים, אבל אני לא אהבתי אותו. הסרט מתרחש באמצע שנות השלטון של פינוצ'ט ומספר על גבר שמפתח אובססיה כלפי דמותו של ג'ון טרבולטה בסרט "שיגעון המוזיקה" (הדמות שהוא מגלם נקראת טוני מאנרו). הוא מנסה להתלבש כמוהו, להתנהג כמוהו, לרקוד כמוהו, ולא מודע לעליבותו, לאטימותו ולאופן שבו הוא פוגע באנשים סביבו רק כדי לחיות את הפנטזיה. הסרט השני "פוסט מורטם" עוסק בתקופה של תחילת הדיקטטורה ועלייתו של פינוצ'ט, הפעם דרך דמות של אדם שעובד בחדר מתים ואשר מתאהב ברקדנית בורלסק. את הסרט הזה סירבתי לראות לאחר שסבלתי נורא מ"טוני מאנרו". החלק השלישי בטרילוגיה, "לא", עוסק בתורו בסופה של הדיקטטורה וקיבל כל כך הרבה תשבחות עד שפיתח אצלי ציפיות גבוהות. הסרט גם היה מועמד לאוסקר ואף זכה בלא מעט פרסים ברחבי העולם. ברור לחלוטין שאחד הנושאים המרכזיים בטרילוגיית הדיקטטורה של לראין וכמובן גם ב"לא", הוא הפער בין פנטזיה והזיה לבין מציאות ואחראיות חברתית. הדיקטטורה מספקת ללראין רקע קיצוני ואפל שמאפשר לו להדגיש את הדברים שמוסתרים, הדברים שלא רוצים לראות, והאשליות שאנחנו מאמצים כדי לא להתמודד עם המציאות.

השחקן הראשי של "לא", המקסיקני גאל גארסיה ברנל (שכבר חיקה בעבר מבטא ארגנטינאי ועכשיו משחק במבטא צ'יליאני) מספק הופעה מושלמת בתור רנה. נוכחותו משלבת תשוקה ובלבול, מיקוד והססנות. בסופו של דבר הוא הדמות שמובילה את המהלך של הקמפיין. הוא, לעומת צ'ילה, לא חושב על העתיד, אלא מייצר אותו. הוא הופך אותו לממשי באמצעות המחשת פנטזיות. אך כמובן, כאיש פרסום ממולח הוא מבין היטב את הפער הקיים בין הפנטזיה שהוא מוכר, לבין המוצר עצמו שהצרכן מקבל. "לא" מעיז להזכיר לנו שבסופו של דבר, דמוקרטיה וחופש זה לא מה שמראים לנו בפרסומות, אבל אז הופך את המראה על פיה ומראה לנו את האימה והטרגדיה האמיתית: דמוקרטיה וחופש זה כן מה שמוכרים לנו בפרסומות.

* הערת תרגום: תרגום הסרט ככל הנראה נעשה מאנגלית ולא מספרדית וזה פוגע בלא מעט מקומות בכוונת הטקסט. אחת הבעיות הבולטות היא שנראה כי הצ'יליאנים כל הזמן קוראים אחד לשני "טמבל". בצ'ילה נהוג לקרוא לשני huevon כשמדברים עם אדם שאתה מכיר ומרגיש בנוח איתו. המשמעות המילולית היא: "בעל ביצים גדולות", אבל למרות שמדובר בקללה, המילה לא נתפסת לחלוטין כקללה, אלא יותר כסוג של הבעת חיבה בשילוב עם קללה. ככה זה בדרום אמריקה, גם בארגנטינה יש מנהג כזה. למעשה, אני די משוכנע שהביטוי המתאים המקביל בשפה העברית הוא פשוט: אחי.

תגובות

  1. יועד הגיב:

    נשמע מעניין, אנסה כשאתעורר מהדוקו

    1. hamlet הגיב:

      It's true
      Huevon can mean Dude
      Lazy F….
      Stupid
      depends on the country and social situation

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.