פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2026: המלצות ואזהרות

אחרי דחייה בעקבות המלחמה, פסטיבל הקולנוע הצרפתי, יוזמה של עדן סינמה בשיתוף המכון הצרפתי, צפוי להיפתח ב-6 במאי (מחרתיים) והוא יימשך במהלך החודש בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה, שדרות, הרצליה, חולון ובמרכז תרבות אניס ביפו. לצד הקרנת מבחר סרטים שנוצרו בצרפת בשנים האחרונות, תיערך גם מחווה לבמאי הקלסי הנרי ורני וכן יוקרנו שני סרטים אייקוניים בכיכובה של בריז'יט בארדו, על אחד מהם ארחיב מעט בהמשך פוסט המלצות/אזהרות קצר זה. הנה התוכניה המלאה בסינמטק תל אביב לשם דוגמה. תודה ליח״צ על הגישה המוקדמת לסרטים, התמונה בראש הפוסט היא מתוך סרט הפתיחה שמופיע גם על כרזת הפסטיבל, ״האישה העשירה ביותר בעולם״.

האיש שראה את הדב שהתבונן באיש
The Man Who Saw the Bear
L'homme qui a vu l'ours qui a vu l'homme

בגיל 91 ואחרי קריירה שכוללת הופעה בסרטים מאז שנות החמישים, פייר רישאר הוא אחד מן השחקנים המזוהים ביותר עם הקומדיה הצרפתית בקולנוע. בעיקר כשחקן, אבל לפעמים גם כבמאי ושחקן, כפי שהמצב בסרט הזה אותו הוא כתב ביחד עם אן-סופי ריווירי ובו הוא גם מככב, כצפוי. רישאר מגלם דייג חובב ומזדקן, את המקצוע שלו והדרך בה יש לו כסף מגלים בשלב מאוחר יותר של הסרט. המוקד העלילתי היחסי של הסרט היא החברות בינו ובין גבר אוטיסט צעיר, שמתחבר איתו ומשמש כעוזר לדייג הלא-מקצועי. דומה כי הגבר המבוגר דוחה את החברה הבורגנית יותר, בעוד הצעיר לא בהכרח יודע כיצד להשתלב. אבל זה לא ממש הולם את הטון של הסרטו בפועל. למשל, מדי פעם רואים דוב מסתובב. השם הוא ספוילר לכך שמתישהו, גם האנשים רואים אותו ויש הסבר למה שנראה כמו חיזיון תעתועים.

אולי דרך טובה יותר להבין את הסרט היא שהוא נפתח בסצנה קומית מופרכת המתרחשת בלוויה. הסרט לרגע לא חושש מהומור שחור או נושאים לא הולמים ויש בו גם משהו מיושן בייצוג של הגיבורים שלו שנותר מעט שטחי, בטח ביחס לעידן התקינות פוליטית, אף על פי שאין רגעים ממש פוגעניים. מה שכן יש בו זו הרבה עלילה שלפעמים מתמקדת בדמויות משנה, כמו גנבים או משפחה עשירה. ויש בו הרבה מאוד בדיחות. רבות מהן לא עבדו עבורי בכלל, אבל אחרות יהיו מצחיקות מאוד. הטון של הסרט קליל במתכוון וגם פונה לקטעי חלום/פנטזיה ואני מניח שבצפייה עם קהל, הצחוק ידבק חלקים רבים באולם, גם אם יש רגעים שאולי יגרמו לחוסר נחת עבור חלק מן הצופים. יש בסרט משהו מפוזר, אבל הוא יודע בסופו של דבר את העבודה שלו וסוג הקהל עליו הוא פונה: חובבי קומדיה בטעם של פעם.

מסרו לה שאני אוהבת אותה
Tell Her I Love Her
Dites-lui que je l'aime

סרטה של רומן בורנז'ה כבר הוקרן בארץ בפסטיבל ירושלים החולף, שם זכה בפרס שנטל אקרמן לקולנוע פורץ דרך עם אלמנטים ניסיוניים. פרס שעלול אולי להרחיק חלק מן הקהל. אולם, הסרט משחק באזור הביניים שבין הניסיוני לזרם המרכזי. כן, הוא מערבב תיעודי, מחשבות אישיות וקטעים מבוימים והוא מוצג כעיבוד לספר, אם כי למעשה הוא חורג ממנו אל עבר סיפור חייה של הבמאית. אולי הוא יותר עיבוד לחוויית הקריאה בספר לדמיון שהבמאית מוצאת בין חיי האישה שכבתה את הספר וחייה שלה.

בעיקר, זהו סרט על חוויה של נשים שחיו בצל נטישה ומוות מצד אמא בגיל מאוד צעיר, בעוד שתיהן בגיל מבוגר יותר מן הגיל של האמהות בשעה בה היו חסרות. שתיהן משלבות בין זעם לבין הבנה את ההתמודדות של האם עם התמכרות וציפיות החברה, בדגש על החברה הצרפתית והיחס לנשים כפוטנציאל להיות מוזות או אידאל של יופי ואמהות. כולל באופן ספציפי בתעשיית הקולנוע, אבל גם באופן כללי יותר הנוגע לחוויה האנושית בכללותה. הדגש הוא על מבט נשי והמבט של שתי נשים שמביטות מאחור על הנשים שלא ממש, או ממש לא, גידלו אותן, אבל כן ילדו אותן ובמידה רבה עיצבו את האישיות שלהן, גם דרך היעדר או הורות לא תומכת או מפנקת.

ייתכן והסרט קצת נופל בין הכיסאות: הוא מצליח להיות ברור כל הזמן ומרגש רוב הזמן, אבל לתחושתי לא תמיד מעמיק ולא בהכרח נמנע מקלישאות, כולל קלישאות של ייצוג הצד הביוגרפי. אולם בסופו של דבר, הוא כן מספק חוויה סוחפת שמרגישה כנה ומעוררת מחשבה. כולל על מה שהשתנה ולא השתנה עם הזמנים בין התקופה בה האמהות ניסו, ולפרקים הצליחו, להשתלב בתעשיית הבידור והאמנות, ועד לתקופה בה יוצרת הסרט והסופרת (שהיא גם פוליטיקאית) פועלת כנשים שעל פניו יש להן יותר כוח.

נערה בשלג
The Girl in the Snow
L'engloutie

דומה כי סיפורים על מורים שמגיעים לקהילה כפרית קטנה הם ז'אנר של ממש, כאשר הווריאציה הצרפתית כוללת לא מעט סרטים היסטוריים לפי תבנית העלילה. גם בגלל הניסיון ההיסטורי להפוך את צרפת לאחידה בשפה ובהשכלה המדעית בעקבות המהפכה, גם יותר ממאה שנה מאוחר יותר, כמו הסרט הזה שמתחיל בשנת 1899 ומתרחש בחורף בו החלה המאה ה-20. הגיבורה היא איימי, מורה צעירה ומשכילה שמגיע לכפר מאוד קטן באלפים על מנת לחנך את הילדים. האמהות שלהם נדדו לעבוד בבתי עשירים בעמק וכך למעשה, איימי היא פחות או יותר הבחורה הצעירה היחידה במקום. לצידה גברים בגילאים שונים, כמה נשים מבוגרות בעלות ביטחון באמונות התפלות שלהן, והילדים אותם היא מחנכת בדרכים שנתפסות חדשניות. בטח מול החשד של אנשי הכפר סביב מעשים כמו לתת לרחוץ את הילדים, שכן בכפר סבורים כי רחצה גורמת למחלות בעוד המורה סבורה אחרת. בקיצור, עימות של מדע מול דעה הקדומה.

העניין הוא שסרטה הארוך הראשון של הבמאית לואיז המון משחק עם הציפיות מהתבנית. זה לא בדיוק מדע ונאורות הם דבר הכרחי מול אמונות מיושנות של אנשי הכפר. איימי היא גיבורה בעלת פגמים וגם רצונות שלפעמים גורמים להחלטות שהן אולי שגויות. בעיקר, ככל הסרט מתמקדם יש בו אלמנטים של ספק ריאליזם מאגי, וללא ספק הליכה למקומות רוחניים ופנימיים בשעות משבר. או אפילו אימה בסביבה עם מפלות שלג, כאשר הכותרת הצרפתית של הסרט (בתרגום לעברית "הבקע") רומזת גם מה שאולי מתרחש בחלקו האחרון.

הבמאית מייצרת כמה דימויים יפיפיים בעזרת הצילום (עליו אחראית מארין אטלן), כולל רגע מבעית ומרתק לקראת הסיום. הסרט בהחלט מפתיע בכמה כיוונים אליהם הוא הולך, גם מכיוון שדומה כי זוהי דרמה איטית שנשענת על אווירה וגם על משחק עם המידע שנמסר לקהל. זה אכן נכון, אם כי לא תמיד. יש מקומות בהם הסרט מעורפל מדי ובמהלך הצפייה חשבתי שהוא ספק בוטה מדי לפרקים, אבל אפשר להבין את הבחירות של הבמאית. גם מה שנראה תחילה מעט מסבירני מדי, למשל האופן בו המיניות של הגיבורה נכנסת לסרט כנושא, מקבל הצדקה בסופו של דבר. זה סרט שמראה על קול מרשים של במאית עם חזון, גם אם עדיין יש בו משהו לא משויף מספיק, או שחסר לו מעט על מנת להפוך ליצירה מרשימה וחשובה. הוא עדיין סרט שמעניין לצפות ולדון בו, כאשר ייתכן והוא יעורר תגובות שונות ומנוגדות בקרב מי שיעשה זאת בפסטיבל הצרפתי.

הבוז
Contempt
Le mépris

לסיום, המלצה על קלסיקה שאולי לא צריכה המלצות עבור רוב הקוראים. סרט זה הוא אחד מן השיאים ביצירה של ז'אן לוק גודאר, בתקופה בה כל שבירה שלו של הכלים הקולנועיים עבדה לא רק כהתרסה, והמסר שלו היה אנושי ורומנטי כפי שהוא פוליטי. הסרט מוקרן לזכרה של בריז'יט בארדו וסמוך לפתיחה הבמאי בו זמנית נותן לקהל מה שהוא רוצה מבחינת הצגת המראה הפיזי של הכוכבת, אבל גם שובר את הציפיות דרך בחירות התאורה וזווית הצילום שחותרות תחת הממד המפתה והמציצני בסצנות המין. בסרט, ההצצה והיחס למיניות הנשית כמשהו שהוא על סף מטבע סחר הופכת לנושא.

מבחינה נרטיבית, הסרט הוא סוג של הכנה ל"האודיסאה" שאנו צפויים לצפות בו מאוחר יותר בקיץ. מישל פיקולי מגלם תסריטאי צרפתי שעבד גם על סרטים אמריקאים, כאשר מפיק אמריקאי (ג'ק פאלנס) אולי ישכור אותו על מנת לשפץ תסריט לעיבוד של האודיסאה בידי הבמאי האגדי פריץ לאנג (שמופיע בתפקיד עצמו). המראה של אשתו של התסריטאי קוסם למפיק ומוביל את התסריטאי להחלטה שגורמת לאותו בוז מהכותרת, ספק גורמת להתפרקות הנישואין והיושרה האומנותית. אף כי הסרט ממשיך להצטלם ולספק דימויים וסצנות שהפכו למוכרות, גם לקהל שלא צפה בסרט במלואו.

זה בהחלט סרט של גודאר: תנועות המצלמה לרוב שואפות לשבור את אשלית בנייה של מציאות, אבל דומה כי הן מגיבות רגשית לסרט עצמו ויוצרות באמצעים חזותיים את תחושת ההתפרקות של החיבה או האמון בין בני זוג, בדרך לבוז וגם לניתוק של האדם מעצמו. במקביל, הסרט גם מצחיק בדרכו וכולל סוג של עלילה סוערת ובעלת כמה תפניות ספק מפתיעות, ספק בידי הגורל. מן הסתם יש עוד שפע של אפשריות לפירוש ותגובה לסרט שכדרכו של גודאר, הוא גם אינטלקטואלי ומחושב וגם לועג לאפשרות של פירוש.