• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"מועדון הלקוחות של דאלאס", סקירה

31 בינואר 2014 מאת אור סיגולי

כאשר זכה מתי'ו מקונוהי בפרס גלובוס הזהב על הופעתו בסרט, הוא דיבר על כך שהפקת "מועדון הלקוחות של דאלאס" (Dallas Buyers Club) התעכבה כל כך הרבה שנים, שבסופו של דבר זה היה לטובתו, כי זו הסיבה שהתפקיד שלו ולא של אחר. התסריט מסתובב בהוליווד כבר מאז שנות התשעים ושמות רבים וחשובים היו אמורים להיות מעורבים בו. בסופו של דבר, ב-2008, הוא הגיע לידיו של ז'אן-מארק וואלה, במאי קנדי לא מוכר (אני נתקלתי בו לראשונה בשנת 2005 בסינמטק חיפה כאשר התארח בישראל עם הקרנת סרטו הראשון C.R.A.Z.Y), והתפקיד הראשי הגיע למקונוהי. אמנם מאז השנה שעברה מקונוהי כבר נחשב לאחראי על אחד ממהפכי הקריירה המרשימים ביותר של השנים האחרונות, אבל בשנה בה חתם על החוזה הוא היה בעיקר שחקן של קומדיות רומנטיות בלתי נסבלות. בהסתכלות אחורה אל 2008, מאוד מעניין האם לאולפן של הסרט היה את האמון הכי גדול אי פעם בתסריט ובדמות, או שהם פשוט ניסו לעשות אותו בסכום הנמוך ביותר שאפשר ולקוות שאף אחד לא ייפגע כלכלית. חשבו על זה: סיפור אמיתי על בחור שגוסס מאיידס, בבימויו של במאי קנדי עלום, בכיכובו של אחד השחקנים הפחות מוערכים בסביבה, ששלושת סרטיו האחרונים היו "כולנו מארשל", "אין כמו בבית" ו"כח הכסף".

ההימור, קל לראות, השתלם. בשנת 2011 מקונוהי הצליח להפוך את עצמו לאחד השחקנים הכי מוערכים שעובדים כיום, וואלה הבמאי הוכיח שהוא יודע איך לטפל בחומר וכמובן, הסרט הזה סיים כאחד המתמודדים הכי משמעותיים לאוסקר 2013, עם לפחות שני אוסקרים בטוחים (אם לא שלושה). מנקודת מבט ביקורתית, "מועדון הלקוחות של דאלאס" קצת בלבל אותי, כי מאוד קל לראות את חולשותיו ואת נקודות התורפה שלו. מצד שני, אף אחת מאלו לא הצליח לרדד את רמת ההנאה שהייתה לי מהסרט, ואת החיבה הרבה שצברתי אליו תוך כדי צפייה.

הסיפור הוא של רון וודרוף, טריילר-טראש אמריקני, אשר מגלה מאוחר מדי שהוא חולה באיידס, ושימיו ספורים. ואם זה לא מספיק גרוע, הוא נוכח לדעת שלמשרד הבריאות האמריקני ולמערכת הבריאות אין שום יכולת לעזור לו, וכרגע כל מה שהוא יכול להיות זה עכבר מעבדה לתרופת ה-AZT החדשה בשוק. מצבו ממשיך להתדרדר במהירות עד שהוא מגלה שיטת רפואה אלטרנטיבית מבוססת ויטמינים שמעמידה אותו על הרגליים. הבעיה היא שהתרופה הזו אינה מאושרת על ידי משרד הבריאות, ו-וודרוף הופך להיות יבואן וסוחר שמוכר את התרופות לחולי האיידס הרבים שבעירו. מבוסס, כאמור, על סיפור אמיתי.

"מועדון הלקוחות של דאלאס" מתחיל מעולה. וואלה (שמועמד לאוסקר דווקא על עריכת הסרט יחד עם מרטין פנסה), הצלם שלו איב בלנג'ר (שצילם גם את "Laurance Anyways" של זאבייה דולן, אחד הסרטים הכי מדהימים ויזואלית שראיתי), ומעצבי התלבושות קורט ובארט ("סטוקר", "אחים בדם") ומעצב התפאורה ג'ון פאיינו – עושים עבודה יוצאת דופן בלהביא לנו את העולם והאווירה שבה חי וודוורף. הסרט לא מנקר עיניים עם סטים גדולים או תלבושות תקופתיות, כמובן, אבל יש בו איזה ריאליזם פיוטי ומטונף באותו הזמן, שקשה להסיר ממנו את המבט. הבעיה היא שאחרי כמעט ארבעים דקות, או שעה, הסרט נתקע. כאילו מגיע לאיזושהי נקודה שממנה אף אחד לא ידע מה לעשות. זה נראה שוואלה והצוות המוכשר שלו עשו עבודה נפלאה בלסדר את הלוח ולהציב עליו את החיילים, אבל לא כל כך ידעו לאן לקחת אותם. בשלב הזה, בערך אחרי שוודוורף מצליח להקים את העסק המפוקפק שלו, הסרט לא יודע לאן ללכת ופשוט עומד במקום, חוזר על עצמו כמו מישהו ששכח טקסט ומחכה שיזכירו לו מה השורה הבאה.

אני חייב להודות, שלא כמו בסרטים אחרים, לי זה פחות הפריע. בעיקר, כאמור, בגלל העיצוב הוויזואלי של הסרט, אבל אין מה לעשות, הסרט הזה מנצח בעיקר בזכות מת'יו מקונוהי. מעולם לא הייתי מחסידיו של השחקן הטקסני, גם ברגעיו הקשים וגם ברגעים המוצלחים. הרגשתי שהוא תמיד עושה את אותה הדמות וכל ההתלהבות ממנו בשנים האחרונות נראתה בעיניי יותר ממוגזמת. הופעותיו ב"הסיפור של מאד", "מג'יק מייק" ו"העיתונאי" לא כל כך הרשימו אותי, וכשבאזז האוסקר התחיל שוב גם השנה ללוות אותו לכל מקום, הנחתי שגם זה יגווע. טעיתי. מקונוהי מדהים ב"מועדון הלקוחות של דאלאס". כן, זה קשור להשלת הקילוגרמים הכריסטיאן-ביילית שלו, אבל זה מחלחל הרבה מעבר. הוא ממגנט, הוא שורף את המסך, הוא כל קלישאת סופרלטיבי ביקורות קולנוע שתרצו. תפקיד מחץ. וכמו שחקנים אחרים שבזתי להם ושינו את דעתי עליהם תוך סרט אחד בלבד (פנלופה קרוז ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", אן הת'וואי ב"רייצ'ל מתחתנת", וודי הארלסון ב"השליח" וברדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"), אני לעולם לא אפקפק במקונוהי שוב.

מה שכן, איפשהו על הסט או בחדר העריכה, מישהו הבין איזו הופעה יש להם ביד, ונדמה שמאותו הרגע שום דבר אחר לא היה חשוב. על "מועדון הלקוחות של דאלאס" עבדו כמה חבר'ה מאוד מוכשרים, אבל בסופו של דבר נראה שמדובר בהצגת יחיד. זה בסדר שכמה דמויות משנה שהיו חשובות לעלילה נדחקות הצידה, אבל גם כל ההתפתחות עלילתית סובלת מזה. אולי אני מערבב פה שני דברים שונים, אבל לי הייתה הרגשה שבשביל לסחוט עוד רגע מוצלח של מקונוהי הייתה איזושהי הקרבה של התקדמות של הסיפור, ויותר מזה – הדמות של וודוורף נותרה מעט בלתי מפוענחת.

החוליה החלשה של הסרט הזה היא באמת דמויות המשנה, חלקן מגולמות על ידי מועמדים לאוסקר. זה ניכר הן ברמת הכתיבה והן ברמת המשחק. ג'ניפר גארנר היא רופאה שנקרעת בין האמון בצדקת דרכו של וודוורף לבין הממלכתיות של עבודתה והחוקים היבשים. מבחינה דרמטית, הדמות הזו היא חומר נפץ והיא יכולה לקחת את הסרט לגבהים. זה לא קורה, גם כי הדמות שלה פונקציונאלית במקרה הטוב, ומשעממת במקרה הרע, וגם כי גארנר, שחקנית שיכולה להיות מצוינת אם יתנו לה עם מה לעבוד (ע"ע "ג'ונו" ו"הממלכה") לא שורדת את זה ונראית יפה מדי לתפקיד. דמות המשנה החשובה השנייה היא זו של ראיון, זונה טרנסוויסטית אותה מגלם ג'ארד לטו, שנדמה ששום דבר לא יעצור אותו בדרך לאוסקר. אני לא מצליח להבין את זה. זה לא שלטו רע, זה פשוט שהוא לא נורא מעניין או מביא שום דבר חדש לדמות שראינו כל כך הרבה פעמים בסרטים ובסדרות כמו למשל פיליפ סימור הופמן ב"אנשים מושלמים", פטריק סוויזי ב"קאדילק של סוף שבוע", והגדול מכולם – מייקל ג'טר ב"פישר קינג".
אולי אלו הציפיות הגבוהות שדרכן חוויתי את הופעתו, אבל באופן אישי אין לי מושג על מה המהומה והקטגוריה הזו הולכת לבאס אותי עת אן הת'וואי תקרא את שם הזוכה. בעיני כל ארבעת המועמדים האחרים ראויים ממנו.

הדבר הכי מאכזב ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" זה שמתישהו באמצע הוא סרב לעמוד בסטנדרטים של עצמו. אולי זה קשור לקונטקסט של שאר הסרטים שראיתי לאחרונה, אבל אני מצאתי את זה נסלח לחלוטין. לפחות מקונוהי ממשיך עד הסוף. סיבה מספיק טובה ללכת לראות.

dbc

ופרס "השחקן שלקח אוסקר מפאסבנדר ללא סיבה נראית לעין הולכת ל…"

תגובות

  1. דודי הגיב:

    סרט צעקני וסתמי. יכל להיות פי 40 טוב יותר עם במאי טוב יותר. מקונוהי שחקן טוב.
    אבל לא שחקן גדול ולא ראוי לאוסקר. עדיין לא. בעתיד אולי. למי מגיע בכל זאת על השנה האחרונה ?
    לא היו תצוגות משחק הורסות, בשילוב עם סרטים גדולים. אבל אלה הכי קרובים לזה-
    חואקין פיניקס ב"היא". טום הנקס (שאני לא מאוהדיו, אבל איכשהוא, מידי כמה שנים, הבחור מצליח להתאים עצמו ואת מה שהוא יודע, אידיאלית לסרט ולסיפור) ב"קפטן פיליפס".

    ואגיד משהו אחר- משחק בכלל, פחות חשוב בהפרש עצום, מסיפור או תסריט טוב. ובמאי טוב.
    הרי גם מרלון ברנדו בשיאו לא היה מציל אפילו טיפה את סדרת "דמדומים". וההפך גם נכון, גם שחקן מעצבן כמו בן סטילר לא הרס הרבה כאשר היה חלק מסיפור מגניב, בעבר, בסרטים שכיכב בשנים 94,96,98.
    ומכליל בפנים גם שחקנית ישראלית נהדרת, כמו איילת זורר, שפורחת ב"שטיסל" ובסרטים ישראלים רבים.
    ופשוט לא הצילההציגה- כלום בסרטים האמריקאים הבינוניים שהייתה בהם. שהיו בינוניים רק בגלל התסריט שלהם. ותו לא.

השאר תגובה