פסטיבל הסרטים ערבה 2026: המלצות ואזהרות

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ערבה מציין את שנתו ה-15 ויתקיים בין ה-4 ל-14 בנובמבר. הפסטיבל, מיוזמת אייל וטינקר שיראי ובשיתוף המועצה האזורית ערבה תיכונה הפך לסוג של תו תקן של איכות, קיבוץ של מיטב הסרטים מרחבי העולם הקרנה בחלל הפתוח בסמוך ליישוב צוקים. השנה לראשונה יהיו שני מתחמי הקרנה מה שיאפשר גם הקרנות חוזרת לחלק מן הסרטים, אך דומה כי האיכות של התוכנית הבינלאומית נשמרת. נדיר למצוא בו נפילות, גם אם לא כל סרט מתאים לכל קהל. יש לציין כי מלבד התכנית הבינלאומית בה יתמקד פוסט המלצות זה, הפסטיבל מציג גם מבחר סרטים ישראלים בשיתוף עם קרן קולנוע נגב, כולל הפרויקט "קצר מן המדבר" שהפקת הפסטיבל שמציע מדי שנה במה ליוצרים ישראלים לייצר סרטים קצרים.

האווירה בפסטיבל השנה תהיה שונה ללא עדנה פיינרו ז"ל, יועצת אמנותית וחלק בלתי נפרד ממנו (וגם עורכת שלי לשעבר בכתב עת "סינמטק"). לזכרה, תיערך מחווה לבמאי בילי ויילדר עם ארבעה מסרטיו המוכרים ביותר, שלא הייתי מחמיץ צפייה ראשונה באף אחד מהם. יש גם עוד קבוצה מרשימה למדי של קלסיקות, כולל "החותם השביעי" של ברגמן, "מרי פופינס" ו"הטוב הרע מכוער" – סוג של שלישיה כל כך שונה שכל אחד ממנה הוא המיטב של הקולנוע בדרכו. ואיזה יופי שגם "שגעון של לילה" של סקורסזה זוכה לכבוד להיות מוגדר כקלאסיקה של ממש ולהקרנה.

העיקר של פוסט זה הוא סקירת שישה סרטים עליהם טרם כתבתנו, רובם מוקרנים בבכורה ישראלית. אולם יש סרטים רבים שמוקרנים בו ועליהם כתבנו בעבר (גם אם חלקם יוקרנו אף הם לראשונה בישראל). חלקם הם רגעי השיא של אז שימו לב לקישורים, הם כוללים כמה מן הסרטים הכי טובים של השנה/שנים אחרונות:

אישה אלמונית, זה יקרה הלילה – שני סרטים עליהם כתבתי בפסטיבל ונציה. הראשון לפי סדר הא"ב הוא הזוכה בפרס אריה הזהב של הפסטיבל ואחד מן הסרטים המדוברים של השנה, שיוקרן בבכורה ישראלית בערבה. השני הוא עיבוד (חופשי) איטלקי לסיפורים קצרים של אשכול נבו שהוקרן בארץ גם כסרט הנעילה של פסטיבל חיפה.
ארץ אבות, שעתיד לבוא – בקישור הכפול הזה מפסטיבל הקולנוע של ירושלים, סרטו של פאבל פבליקובסקי שממשיך את הקו של הלהיטים הבינלאומיים האחרונים שלו, וגם סרטה של רותי פרי-בר שמוצג כחלק מן התכנית הישראלית.
דואה, קשרים – הפעם שתי המלצות חוזרת מחיפה, סרט התבגרות מקוסובו וסרט על התמודדת עם מחלה של קרוב משפחה באנימציה אמריקאית.
ילד ברזל – ועכשיו לסרט התבגרות צרפתי באנימציה, מפסטיבל ירושלים.
לאן, פיורד, מכתבים צהובים – דיווח מפסטיבל ירושלים שכולו רלוונטי לפסטיבל ערבה. נתחיל בסרט ישראלי שמתרחש בברלין מתמקד בפלסטיני ונמשיך עם שניים מזוכי הפסטיבלים הגדולים של השנה: זוכה פסטיבל ברלין שהוא סרט על טורקיה (אבל צולם בגרמניה), וזוכה פסטיבל קאן על משפחה נורווגית-רומנית והבדלים דתיים ותרבותיים.
מינוטאור, פתאום – דיווח מחיפה על שני סרטים של מאסטרים שיצאו עם פרסים בתחרות מפסטיבל קאן וצפויים להמשיך להיות מדוברים. הראשון מתרחש ברוסיה של תחילת המלחמה עם אוקראינה והשני סרט של במאי יפני שרובו מתרחש בצרפת.

גוריה
Guria

הבמאי לבאן קוגואשווילי מגיע עם חלק מן הצוות שלו לפסטיבל בערבה וזה הישג לפסטיבל, שכן הסרט הוקרן לא מזמן במסגרת המשנה ״ספוטלייט״ בפסטיבל ונציה ומוזמן לכמה פסטיבלים בעולם, בין היתר כנציג גיאורגיה לטקס פרסי האוסקר. באופן טיפוסי לקולנוע הגיאורגי, הסרט משלב הומור מעט אפל, אירוניה עצמית, ודרמה עם רגעים רומנטיים וקודרים.

העלילה מתרחשת מעט אחרי נפילת ברית המועצות בראשית שנות התשעים וחבל הארץ שנתן את כותרתו לסרט נמצא בקריסה. חשמל כמעט ואין ובעת חירום, בית חולים צריך לבקש מתחנת הכוח לקבל אספקה לצורך ניתוח דחוף, אבל החשמל מנותב לצורך אחר. גם המסחר בבעיה: זוריקו, הדמות היחסית-ראשית בסרט, מגדל אגוזים איכותיים, אך המחירים צנחו באירופה והוא נאלץ למכור אותם בהפסד או לנסות להגיע בעצמו עם הסחורה לנמל. אתגרים אנושיים מעכבים אותו. במקביל, חברו הטוב גאלה מנסה לשדך אותו לנשים חדשות, שכן זוריקו הוא אלמן מזה שנה. קו עלילה אחר נוגע למשולש רומנטי בתיכון המקומי, כאשר בנו של זוריקו מעורב. תחרות יופי מקומית המזכירה את "נשף מכבי האש" של מילוש פורמן גורמת לתפנית בקרב הקו הרומנטי של הצעירים, באזור בו חיזור הוא אופציה פופולרית , אך גם חטיפה לצורך נישואין אפשרית.

בכלל, הסרטים המוקדמים של פורמן הם הכוונה נכונה לטון של הסרט הזה: יש הרבה הומור, אבל יותר מכך מרירות סביב העולם שנותר מאוחר, נאחז בשמירה על המסורת, אבל בפועל שואף לקדמה שניתן לראות אבל עדיין לא הגיעה. לצד העצבות, יש חדווה דרך המוזיקה המקורית והרבה רגעים של בילויים קטנים ויצירת קשרים חברתיים ורומנטיים בדרכים שונות. זהו סרט שמקיף לא מעט דמויות ואירועים כולל מקרים קשים, אבל העשייה מנסה בדרכה לעשות הקטנה עצמית ולייצר סרט "קטן", גם אם הוא תמיד שומר על רמה מסוימת של כבוד כלפי הדמויות שלו. כל זה מתחבר לחוויית צפייה די מלבבת.

חשבון נפש
Atonement

הסרט האמריקאי הזה מצריך סוג של אזהרת טריגר לקהל הישראלי: הוא עוסק בלחימה בעיראק ובמפגש המנסה לכפר על פגיעה במשפחה שלא מעורבת בקרבות אך נקלעה לחילופי ירי, וברגשות אשם ופוסט-טראומה של חייל שהיה מעורב בביצוע הירי.

החלק הראשון והטוב ביותר בסרט מתרחש בשנת 2003. הוא מתחיל בתיאור של משפחה עיראקית מן המעמד הבינוני-גבוה, שכוללת שלושה דורות של אנשים שעברו לחיות בחלק אחר של העיר, מתוך חשש כי הבית המקורי קרוב מדי ליעדים לתקיפה אמריקאית. אולם כאשר גם הבית ה"בטוח" ניזוק בהפצצה, הם מחליטים כי בטוח יותר לחזור, אך לא מחשבים נכון את נתיב החזרה. במקביל, הסרט עוקב אחר יחידה של אמריקאים המתחילה לשוטט ברחובות המשוחררים, עד שהיא מוקפצת לקחת חלק בתקרית.

מבין הדמויות של החיילים, הדגש הוא על לו ד'אנג'לו בגילומו של בויד הולברק. אחרי חיבור טעון וטרגי בין קווי העלילה, אנו מקבלים גם את קו העלילה השלישי, זה שהוא פחות מגובש ומעניין מיתר קווי העלילה: קנת' בראנה מגלם עיתונאי שמדווח מן המזרח התיכון עבור כלי תקשורת בארה"ב.
משם, הסרט קופץ עשור קדימה ואז תקופת זמן נוספת. ד'אנג'לו מנסה להסתגל לחיים האזרחים והוא לומד משפטים ומנסה לשמר מערכת יחסים, אבל הוא רדוף רגשות אשמה וסיוטים. הוא מגלה ששתיים מבנות המשפחה שנפגעה ממנו חיות בארה"ב ויוצר עימן קשר. השתיים טוענת כי סלחו לו, אך לא מעוניינות במפגש. העיתונאי שב לתמונה והוא סבור כי יש כאן סיפור מעניין וגם אופציה לריפוי עבור כל הצדדים, אך יש דברים רבים טעונים במפגש.

הסרט לא כולל הרבה הפתעות בעלילה ויש מתי פעם משהו בוסרי בתסריט. אולם, הבמאי ריד ואן דייק מצטייר כבוגר למדי בבימוי, בסרטו הארוך הראשון. הוא שולט היטב בקטעי הפעולה וגם מצליח לבנות רגעים אמינים עם השחקנים בחלקים רבים מן השלב המאוחר יותר בסרט, לא מעט בגלל שהיאם עבאס מגלמת את אם המשפחה העיראקית והיא מצליחה, כדרכה, להעביר קשת רבה של רגשות ולבטים מבלי שנראה שהיא אפילו עושה משהו אחד שהוא מאולץ או לא טבעי. בסופו של דבר הסיפור של הכפרה נבנה כמשהו יותר אישי מאשר פוליטי, גם אם מסר פוליטי מרחף מעל הסרט ואולי הניע אותו.

מקום בטוח
A Place to Heal | 15/18

בחרתי לציין את שתי הכותרות הלועזיות לסרטו של סדריק קאהן, שכן הם מספקות סוג של תמונה משלימה לתיאור המתרחש: רוב הזמן, זהו סרט אנסמבל בתוך מחלקה פסיכיאטרית סגורה לבני נוער (בגילאי 15 עד 18) בבית חולים צרפתי. מטבעו של המקום, הוא כולל גם נערים שנשלחים על רקע ביצוע פשעים וגם נערים אובדניים בצורות שונות. קאהן בונה את הסרט שלו תחילה דרך סדרה של אפיזודות המציגות מספר גדול יחסית של דמויות. ב

פתיחה, שתי דמויות מגיעות למחלקה: לוסיה, בת 17, קולנית ובוטה שיוצאת וחוזרת מן המחלקה לסירוגין. לצדה פסיכיאטר מתמחה צעיר שדרכו אנו נחשפים להדרכה על דרך ההתנהלות במקום. יש עוד מספר דמויות חשובות בצוות האחים, הרופאים והמטפלים, אבל הדגש הוא בעיקר על בני הנוער, שהמצב שלהם מגוון. בין היתר נער שלא מסוגל להתאושש מן המוות של אמו, נער אחר שסבל מהזיה מסוכנת שלא ברור אם היא חד פעמית וגם אלואיז, נערה מופנמת יותר שמתחילה להיפתח לגבי פגיעה שעברה הרבה לפני האשפוז הנוכחי.

הדבר יוצר סרט בו סצנות רבות יכולות להיות שיא דרמטי של סרט אחר, אבל במקרה זה חלקן נראות כמעט רגועות בתוך השגרה, גם בגלל המעבר בין הדמויות. אבל בהדרגה, נבנה גם נרטיב גדול יותר שמתחבר במערכה השלישית, בעלת אופי אחר. בתחילה הוא נראה לי מעט סוער מדי אבל בסופו של דבר התחבר בצורה מחושבת. בעוד רוב הסרט מתאר בצורה ריאליסטית שגרה וקבוצה, החלק המסיים הוא דרמה מעט יותר שוברת שגרה, מבלי לזנוח לחלוטין את הריאליזם.

קבוצת הנערים באופן טבעי כוללת גם ייצוגים לכל שכבות החברה הצרפתית וגם למוצאים ולדתות השונות וגם אם יש לפרקים תחושה של רשימת מלאי של דמויות, החיבור והמתיחות המסוימת שנראית בסרט מבלי להפוך לנשוא נראית אמינה, אם כי מבט על בני נוער בצרפת מקבל מימד מעט שונה נוכח המחאה הגדולה עכשיו, שלכאורה התחלה ממאבק של מתבגרים. הסרט לא עוסק מן הסתם ברגע הנוכחי בצרפת, אבל הוא כן מנסה לתאר דור צרפתי צעיר ויצרי שנאבק בין צורך בריפוי ויד מכוונת לבין זעם ולאלימות, עם ובלי קשר למצב נפשי.

בפסטיבל הסרטים של ונציה זכתה מאלו קביזי בפרס השחקנית הצעירה באופן חצי צפוי: התחושה הייתה כי מי שיזכה יגיע מסרט זה, השאלה הייתה מי זה יהיה מבין השחקנים הצעירים הרבים. קביזי, שגם כיכבה ב"יהלום פרוע", היא השם המוכר-יחסית וגם מגלמת דמות מוקצנת יותר, כזו המהדהדת את הדמות שזיכתה את אנג'לינה ג'ולי באוסקר על "נערה בהפרעה", שגם הוא התרחש בסביבה דומה. אם כי הסרט האמריקאי נראה שטחי ומלודרמטי יותר מסרט זה, לפחות עד החלק האחרון. אני הייתה מעניק את הפרס דווקא לזואי מונפאר, שבתפקידה הקולנועי הראשון מגלמת את אלואיז בצורה עדינה ומחושבת, אולי בסוג של ניגוד משלים לדמותה של לוסיה. גם כאשר המוקד הוא רק על אחת משתיהן, הסרט מתאר את המכלול של הקהילה המאוחדת בידי הצורך בטיפול.

עד יוני
I’ll Be Gone in June

איכשהו, לאחרונה יצא לי לצפות בכמה סרטים חדשים המציגים התבגרות של נערה בארה"ב בתחילת שנות האלפיים. מה שמייחד את סרט הביכורים של קתרינה ריביליס הוא נקודת מבט זרה על אזור לא מאוד מצולם בארה"ב, בשילוב עם רגע ספציפי בהיסטוריה. הסרט מתמקד בפרני, תלמידת תיכון ממזרח גרמניה, שבוחרת להעביר שנה במסגרת חילופי סטודנטים במדינה הגדולה. לא מבחירה, היא נשלחת דווקא לעיירה קטנה בלב המדבר בניו-מקסיקו, מקום בו אפשריות הבילוי לא בדיוק קיימות או מגוונות. הדברים גם מסבכים שכן המשפחה עמה היא גרה היא נוצרית שמרנית ובעוד פרני היא לא בדיוק פרועה או מרדנית, היא גם לא דתייה או חסודה. הרובד הנוסף והמהותי לא פחות הוא הזמן בו פרני מגיעה ללמוד: שנת הלימודים של 2001-2002, משמע היא חווה את המתקפה של 11 בספטמבר די בתחילת המסע שלה בסביבה המאוד זרה והדבר מוביל לשינוי ביחס כלפיהו וכלפי כל דבר בידי הסביבה.

אבל הרובד של המפגש בין התרבויות לא משתלט על הסרט, כמו גם הבהלה שמובילה לפטריוטיות אחרי הפיגועים ולתוך המלחמה. הסרט הוא קודם כל סרט התבגרות, בשילוב עם מבט על הסביבה והחברה כמכלול. בהדרגה פרני הופכת לחלק ממנו, עדיין עם מבטא זר, אבל גם עם שורה ארוכה של קשרי חברות בעלי אופי שונה וגם קשר רומנטי ראשון עם בחור, שנראה תחילה כחמקמק וכהתאהבות שיהיה קשה לממש. בפועל הוא מתגלה כנער עם בעיות ביטחון ומגבלות משלו. כפי שמסגירה הכותרת, כל קשר כזה הוא לזמן  קצוב. יש משהו חולף בכל נעורים, אבל דומה כי פרני יודעת כי החיים שלה יהיו שונים מן הסביבה שהיא לומדת להכיר ובדרכה גם לאהוב, גם אם זו לא בהכרח הסביבה שהיא דמיינה כאשר חשבה על מעבר ללימודים במקום אחר.

ריביליס מתחברת למעשה לשתי מסורות קולנועיות שונות: סרטי תיכון מחד ובמאים אירופאים שיוצרים סרטים על ארה"ב בעיניים זרות, אבל לא לגמרי זרות לתרבות האמריקאית שהיא דומיננטית גם באירופה. מעניין כי לא מעט מן הסרטים הללו (למשל "פריז, טקסס" או "נקודת זבריצקי"), פנו למדבר האמריקאי. הסרט הזה אינו יצירה חזקה כמו הטובים שבסרטים הללו, רובם נוצרו בידי במאים מנוסים ומהוללים, אבל הוא מוצא את נקודת המבט המיוחדת שלו: חיצונית אבל לא מזלזלת, אוהדת אבל לא מאדירה.

פילים בערפל
Elephants in the Fog

הנציג של נפאל לפרסי האוסקר השנה מתרחש ברובו בכפר קטן, סמוך ליער בו שוכנים פילים שתושבי הכפר חושדים כי הם הורגים בני אדם. הגיבורה של הסרט הינה פיראטי, מורה רוחנית שמנהיגה קהילה של "קינאר" – משמע, היא אמא מאמצת למספר נשים טרנסג'נדריות החיות עמה. היא מקיימת טקסים דתיים-רוחניים בהתאם למסורת שהיא חלק ממנה והוראה של הגורו שלה, אך כלל אחד בחיים שלהם היא התחייבה עומד להישבר: היא מתאהבת בגבר, מה ששובר את ההתנזרות עליה התחייבה במסגרת התפקיד, אף כי היא עדיין אמא לנשים החיות עמה. בעקבות הרומן, היא רבה עם אחת מן הבנות ויותר מאוחר זו נעלמת. פיראטי חושדת בסרסור מחייה הקודמים של האישה, או באחד מן הגברים בכפר שניצל אותה ו/או פעל כלפיה באלימות כלפי האישה הצעירה. היחס בסביבה כלפי נשים מסוגה, למרות מסורת ארוכה של "קינאר" המתייחסת לנזילות המגדרית גם בכבוד, המשפחה הביולוגית מנדה אותה וגם הכפר הופך ממקבל ומאמץ לרודף ברגע מהיר.

בתוך העולם הזה, פיראטי יוצאת למסע נואש לחיפוש אחר בתה שכל פעולה שלה מאיימת לנכר עוד חלקים מן הסביבה. הסרט עצמו נע בין הכפר, היער הסמוך והמסוכן וגם סביבה עירונית מודרנית יותר. באופן דומה, יש בסרט שילוב של דרמה שכמעט נוטה למלודרמה, עם מותחן שכולל חקירה ותפניות ולצד רובד נוסף, מופשט ומקומי יותר הקשור גם לנוכחות של הטבע סביב הדמויות האנושיות, כאיום ובהמשך של האדם. הבמאי אבינאש ביקראם שאה מנווט בין כל הרכיבים השונים של הסרט מבלי שהדבר יראה תלוש ומייצר סרט עשיר וחיבור רגשי עם הגיבורה שלו והבנות שלה, לצד בניית אווירה מיסטית סביב היער והשאלה לגבי נוכחות הפילים ומהות הסכנה – האם היא מתוך היער או דווקא בקרב האנשים שחיים בסמוך עליו ורואים בו איום. ייתכן וקולנוע אמנותי שמגיע מן המזרח הרחוק אינו עבור כל הקהל, אך מדובר ביצירה יחסית נגישה שהייתה יכולה להיות מוקרנת בהצלחה גם בפסטיבלים לקולנוע להטב"קי וגם בפסטיבלים לקולנוע רוחני. בפסטיבל בערבה, ההקרנה תציע ניגוד בין היער לצוקי המדבר.

פעם אחר פעם
Everytime

סרטה של סנדרה וולנר הוא סרט מעוטר ומדובר למדי. הוא זכה במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, נציג גרמניה לטקס האוסקר הקרוב ואפשר להוסיף גם ציון לשבח בתחרות "עוגן הזהב" בפסטיבל הסרטים בחיפה, שם גם צפיתי בו ביום המסיים וטרם הספקתי לכתוב אודותיו עד עתה. זה גם אחד מן הסרטים היותר חמקמקים וקשים להגדרה, שכן יש בו משהו פתוח במתכוון לפרשנות מבחינת העלילה, מה שיכול לפלג או לתסכל צופים. באופן חיובי יותר, בכוחו של הסרט ליצור שיחות על מה בדיוק התרחש/למה התכוונה הבמאית. לא פחות מכך, יש בסרט משהו צלול ונוגע ללב מבחינה רגשית, כולל בחלק שלו שפתוח לפרשנות. זהו רק חלק אחד ביצירה שעד שלב מסוים, כל הקהל יחווה בצורה דומה.

אפשר לחלק את הסרט לשלושה חלקים די שונים, כולם עשויים היטב. החלק הראשון מציג אישה ושתי בנותיה: ג'סי המתבגרת ומילי הקטנה יותר, הנאלצת לחלוק חדר עם האחות הגדולה שזקוקה לפרטיות, בעיקר בבילוי עם נער אחר. בילוי עם אותו נער מוביל לרגע קשה סמוך לפתיחה, לפני חופשה משפחתית מתוכננת לטנריף, מה שיהיה שחזור של חופשה שג'סי זוכרת מילדותה.
משם הסרט עובר לחלק השני, תיאור מדוד ורגיש של שנת אבל, בה הנער שהיה עם ג'סי ברגעי מותה שב ומתקרב למשפחה, חרף האשמות ורגשות אשם. לאט לאט גבולות נחצים, אך הדבר נעשה גם כסוג של דרך להתקרב למנוחה, בסוג של גרסה רגועה יותר ל"קרוב אלי" הישראלי. אצל וולנר, ההתקרבות היא בין נער לאמא עם פערי גילים גדולים, אבל כאשר יש גם אחות קטנה בתמונה והדבר מעורר חשש מכמה היבטים. אחרי הפתיחה המסעירה, הבמאית תמיד בוחרת בעדינות ובמבט מבין, משאירה את הזעזוע של הקהל כרגע בודד בפתיחה ודרך ההתקרבות דנה באפשריות אחרות להמשך החיים.

החלק המסיים כולל יציאה משותפת לאותה חופשה מתכוננת, שנה מאוחר יותר ובהרכב אחר. ברלין מוחלפת באתרי תיירות ונופש, הסרט פונה גם למקום מופשט יותר והתיאור שלי ייעצר לפני הכניסה לספוילרים. הסרט נותר דיוקן של אבלות וניסיון להתגבר, אבל גם הופך לסרט על ילדות ובדרך מסוימת גם על תקווה, תוך שהוא משלב רובד מטריד אף יותר שנותר ברקע, גם אם בגדר ספק. כפי שכתבתי, החלק המסיים הופך את הסרט למפצל, אבל הוא גם מה שהופך אותו למיוחד ומהדהד רגשית יותר מאשר סרטים אחרים על אבל, או סרטים שכוללים סצנת מוות קשה בשלב מוקדם מאוד.