• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פרוייקט ה-50: חלק ב (40-31)

28 בנובמבר 2011 מאת מערכת סריטה

אתמול התחלנו עם הפרוייקט הגדול ביותר בתולדותינו שמדרג את 50 הסרטים הגדולים של סריטה. היו לנו פנטזיה וקומדיה, קאלט וארט-האוס, גרמנים ואמריקניים, התרגשות ושברון לב.

לחצו כדי לקרוא על עשרת הסרטים הבאים, במקומות 40 עד 31.

40.
ביג ליבובסקי
The Big Lebowski
סרטו של ג'ואל כהן
ארה"ב, 1998

יש סרטים שאתה מתאהב בהם מיד, אהבה ממבט ראשון. לפעמים זה קורה אפילו בשניה הראשונה, לעיתים באיזו סצינה מאוד מסויימת שגורמת לך להגיד לעצמך, בדרך כלל עוד בזמן הצפייה – טוב, אני והסרט הזה מסתדרים. או "אני חושב שאני אוהב את הסרט הזה". אז “ביג ליבובסקי" הוא לא סרט כזה. לפחות לא עבורי. אני לא יכול להגיד ששנאתי אותו בפעם הראשונה בה נחשפתי אליו, אבל אהבה לא הייתה שם. בעיקר פליאה. פליאה על העובדה שזה הסרט שכל-כך הרבה אנשים נשפכו ממנו, כולל אנשים שאני סומך על הטעם שלהם.
הזמנים חלפו והחלטתי לתת לו עוד צ'אנס. מאז, זה נראה כאילו הוא על תנאי אצלי, כי אני נותן לו עוד צ'אנס ועוד צ'אנס בערך פעם בשנה. לפעמים פעמיים בחודש. אבל המצב לא יכול להיות יותר הפוך מכך – “ביג ליבובסקי" כבר מזמן לא על-תנאי אצלי. אולי יהיה יותר מדוייק להגיד שאנחנו מנהלים את מערכת היחסים החברית מהסוג הכי כיפי שקיים – אני יכול לא להיות איתו בקשר שנה שלמה, אבל בכל פעם שאנחנו נפגשים שוב (ושוב) נראה כאילו לא חלף כלל זמן. אני חושב שאני משתמש בכל יום במשפט אחד לפחות מתוך הסרט. סרט משנת 1998. אבל בעצם, מי יכול להגיד ממתי הוא באמת? מישהו יודע בן כמה ה-Dude? מה כתבו הכהנים בתיאור הגיל שלו בתסריט? 40? 6? הכל ייתכן. ולעשות סרט כל-כך מפתיע, שכן הכל ייתכן בו, אבל שעדיין יהיה קוהרנטי ונגיש, זו אמנות. זה מכרה זהב של דיאלוגים, סיטואציות, דמויות, רגעים. אני חושב שאין פסיק בסרט הזה שאינו מושלם. או מצחיק. או חכם באופן בלתי רגיל בו בזמן שהוא מטופש עד עמקי הטיפשות.
רק היום, בדיעבד, אני מבין ש"ביג ליבובסקי" הוא בהחלט לא סרט שמתאהבים בו בצפייה ראשונה – אבל בקטע טוב. קצת כמו האלבומים האלה של להקות חדשות עבורך, השמיעה הבכורה היא בגדר היכרות. רק כעבור ארבע-חמש שמיעות, כשהאלבום נכנס לדם והמוזיקה לנפש, מתחילים ללבלב ניצנים של אהבה. אהבה כלפיי אלבום ששינה את הטעם המוזיקלי שלי, שהרחיב לי אופק, שפתח אותי לחוויה מסוג אחר. ואז כבר לא משנה שהדייט הראשון לא היה מוצלח במיוחד. הוא כבר הפך לקוריוז, אחד מיני רבים, במערכת יחסים פורחת ומתפתחת. ובואו נגיד שהאחים כהן הם בין המוזיקאים שיותר אהובים עליי בעולם הזה.

נ.ב.
אין לכם מושג כמה חזק החזקתי את עצמי בשביל לא לשרבב פנימה ציטוט.
(אורון שמיר)

39.
לה דולצ'ה ויטה
La Dolce Vita
סרטו של פדריקו פליני
איטליה, 1960

סצנה גדולה אחת יכולה להפוך סרט טוב מאוד ליצירה עמוקה שלא תרפה מן המוח לעולם. עבורי, "לה דולצ'ה ויטה" הוא סרט כזה בזכות סצנה אחת מופלאה. לא מדובר בסצנה עם אניטה איקברג במזרקה (כבודה במקומה מנוח) אלא בסצנת הסיום של הסרט, המעניקה פן אחר של פיוט ומשמעות ליצירה כולה: לאחר ליל מסיבות טיפוסי ומציאת לוויתן על החוף, מישהי קוראת למרצ'לו, גיבור הסרט. לא מדובר באחת מאותם נשים עימן הוא שוכב, אלא בנערה תמימה, מלצרית בבית קפה משלב מוקדם יותר של הסרט. היא קוראת לו, אך לשון ים קטנה מפרידה בניהם והוא אינו מבין אותה, לא רק מפני שהוא לא מסוגל לשמוע את דבריה. עבורו, העולם הפשוט והזול שלה לעולם לא היה מובן, הוא לנצח כבול על ידי חיי הפאר והעושר. בעוד הוא מתרחק ממנה, היא מחייכת למרות שאיבדה אותו לעד, אולי היא מבינה גם שהוא אבוד מראשיתו. כי בכל פעם שמרצ'לו מאסטרויאני מפגין את כישורי כיבוש הנשים שלו (בסרט הזה וכמעט בכל תפקיד מאוחר יותר שלו) הוא למעשה אבוד בגלל שהוא לא יכול לאהוב באמת, לחוות באמת. "לה דולצ'ה ויטה" אכן חוגג את חיי הפאר של העשירים, חיים בהם כסף הוא לא דאגה, המין חופשי והמחר הוא מסיבה אחרת. ואלו אכן חיים מתוקים מאוד. רק שכנראה שהחיים המרירים טעימים יותר.
(עופר ליברגל)

38.
מונטי פייטון והגביע הקדוש
Monty Python and the Holy Grail
סרטם של טרי ג'ונס וטרי גיליאם
בריטניה, 1974

המלך ארתור: הו! איזה אחר צהריים מלבב לצאת לרכיבה. מעניין היכן שמתי את אגוזי הקוקוס שלי? אני מקווה שהם לא נדדו. אהה! הנה הם שם. עכשיו, מה האשה ביקשה לקנות במכולת? גביע… אבל איזה גביע?
בריאן: הגביע הקדוש אדוני!
המלך ארתור: סליחה, מי אמר את זה?
בריאן: זה אני – בריאן.
המלך ארתור: בריאן? אתה בכלל מסרט אחר! איך הגעת לכאן?
בריאן: רדף אחרי נמר.
המלך ארתור: נמר? באפריקה? הוא ודאי ברח מגן החיות.
בריאן: נדמה לי שאני רואה אותו מגיע שוב, אני מוכרח לרוץ. יום טוב לך אדוני ואנא היזהר מן הפרה המעופפת שעומדת ליפול על ראשך.
המלך ארתור: על מה אתה מדב…טראח!
צרפתי משוגע: הא-הא! פגיעה בול! אני מקנח את אפי בכיוונך!
המלך ארתור: מה זה? איפה אני? איך הגעתי לכאן. אני חושב שנפלה עליי פרה. היי, רגע אחד, החדר הזה מלא חלבנים! מה כולכם עושים פה? זו הגברת הזאת, נכון? סליחה, גבירתי?
האביר השחור: גבירתי?
המלך ארתור: אני מתנצל, אני פשוט מצונן.
האביר השחור: ההתנצלות התקבלה. איך אוכל לעזור לך?
המלך ארתור: תוכל לומר לי מי אתה, בתור התחלה.
האביר השחור: אני הוא האביר השחור!
המלך ארתור: איזה צירוף מקרים נהדר, אני בדיוק זקוק לשרברב – הגד לי, היכן אני יכול למצוא גביע קדוש?
האביר השחור: גביע קדוש? נדמה לי שזה סתם מיתוס. אני חושב שאפילו עשו על זה סרט. כן. “מונטי פייתון והגביע הקדוש".
המלך ארתור: "מונטי פייתון" – איזה מין שם מגוחך זה? אבל אתה אומר שהגביע הקדוש כנראה אצלו…נו טוב, אקנה גביע אשל במקום. האשה תכעס, אבל ככה זה נשים.
הצנזור הראשי: אוקיי, אוקיי, עצרו הכל! הטקסט הזה נעשה מטופש. אנו מתנצלים בשם הנהלת הבלוג. מה זאת אומרת? אני לא מדבר כמו סרטים מצויירים! אני בריטי! תחי המלכה – תחי!
האבירים שאומרים ני: אנחנו האבירים שאומרים ני! ני! ני! ני! ני!!!
(אורון שמיר)

37.
הברדלס

The Leopard / Il Gattopardo
סרטו של לוקינו ויסקונטי
איטליה, 1963

הכל מתנקז לואלס אחד
ראשית לגרום לכל העולם להסתכל
לבסוף לגרום לכל העולם להיעלם
לא צריך להביט בקלאודיה קרדינאלה
על מנת לדעת כי היא האישה היפה בעולם
ואלס אחד עימה בלב נשף ענק ושוב מדובר בנסיך אגדי
בשליט, בריקוד הזה אין זקנה, ערכים לא נפלו, מהפכות לא קרו
יש רק יופי בעולם והעולם מתבונן ביופיו של הריקוד
הרגע קפא, אין דבר פרט להרמוניה.
הסרט ממשיך לרוץ והנשף הוא רק תחפושת רגעית לנפילה
של האיש החזק ביותר והחכם ביותר
נפילה שלא מחסלת את האמונה כי האמונה חזקה יותר מן המציאות
והסרט הראה כל כך הרבה מציאות –
ילדה קטנה בלב קרב, ציד, משחקי חיזור
תהפוכות פוליטיות חלפו כבדרך אגב
הכל מוביל לנשף שהוא הבכי הכי מפואר שנראה אי פעם
בלב הנפש ואלס שגורם לפוליטיקה להיעלם
(עופר ליברגל)

36.
הטוב, הרע והמכוער
The Good, the Bad and the Ugly / Il Buono, Il Brutto, Il Cattivo
סרטו של סרג'יו ליאונה
איטליה / ספרד, 1966

לפני כשנה התקיים בסינמטק ירושלים יום חגיגי לציון פתיחת שנת הלימודים של בית הספר לטלוויזיה ולקולנוע ע"ש סם שפיגל. תחת הכותרת "הסצינה האהובה עליי" בחרו אנשי רוח מתחומים שונים רגעים קולנועיים עליהם יש להם מה להגיד. בין האחרונים עלה דני דותן, בשבילי הסולן של "הקליק", ודיבר על השואו-דאון הסוגר את מערבון הספגטי המפורסם בכל הזמנים – “הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה. האורות כבו והתמונות החלו לרצד על המסך. זה היה הרגע בו הבנתי שמעולם לא צפיתי בסצינה הזו על מסך קולנוע. כל הפעמים הקודמות בהן חזיתי בפלא הזה של צילום ועריכה שבמאים מנסים לשחזר עד היום ללא הצלחה (שיעול, "ממזרים חסרי כבוד לקלאסיקות”, שיעול) – כל הפעמים האלה, שמי יודע כמה הן, פשוט נמחקו לי מהספירה. זו הייתה סצינה אחרת לגמרי מכל מה שזכרתי. גודל המסך שינה אותה לחלוטין.
באותו הרגע כל הזכרונות הנוראיים שיש לי מצפייה בסרטים בבית הקולנוע, כל הדודות עם השקיות, הטינאייג'רים עם המסכים של הסלולרי והבורגנים שהופכים למפלצות ברגע שמישהו תפס להם את המושב – כולם נמחקו גם הם. הבנתי באמת ובתמים מדוע קולנוע, אותו אני תופס כחוויה אישית וסובייקטיבית (אני תמיד טוען שסרט רואים לבד, גם אם הולכים אליו עם הרבה אנשים) ראוי דווקא שייצפה במחיצת כמה שיותר אנשים. ואם הוא יצירת אמנות בסדר הגודל של "הטוב, הרע והמכוער", אז הוא גם צריך להיות מוצג על קנבס כמה שיותר גדול.
עוד בזמן הצפייה בעודי מתפעל מהיכולת של ליאונה לייצר מתח מכלום, לעשות יש מאין – וחוץ ממנו רק היצ'קוק הצליח לעשות את הבלתי אפשרי וליצור סרטים שהם מבדרים ונשגבים, עמוקים ונגישים – הובהר לי שלא רק את הסצינה לא באמת ראיתי עד היום. הרי אם לא ראיתי אותו על מסך קולנוע, כנראה שאף פעם לא באמת ראיתי את הסרט הזה. סרט שאני שורק לעצמי את המנגינה שלו מדי פעם, סרט שאני משווה, ממש בלי להתכוון, כמעט כל מערבון אחר שראיתי בחיי אליו. סרט שאני נגנב רק מלנסות ולהיזכר בסצינות מתוכו בתוך הראש שלי בלבד – את הסרט הזה בכלל לא ראיתי. כלומר, לא עד שאראה אותו על מסך גדול. אז אם כמה שאני רוצה לספר למה ומדוע הסרט הזה נמצא כאן ברשימה, לפחות מבחינתי, אני חושב שטכנית אני לא באמת מסוגל. פשוט עדיין לא מצאתי מסך גדול מספיק בשביל להכיל אותו.
(אורון שמיר)

35.
איידהו שלי

My Own Private Idaho
סרטו של גאס ואן סאנט
ארה"ב, 1991

הרבה לפני הית' לדג'ר היה לנו את ריבר פניקס: השחקן שייצג את כל מה שיפה בעולם, מת בטרם עת והזכיר לנו ששום דבר אינו כפי שהוא נראה.
"איידהו שלי" הולך יד ביד עם פניקס, על תמימותו ונוגותו המהפנטת, על רגישותו ופניו המלאכיות שמביעות בדידות שאי אפשר להכיל. ועם זאת, יהיה זה עוול גדול להתייחס לסרט אך ורק דרך הפריזמה העוצמתית של שחקן שעושה כאן את אחד התפקידים הגדולים בקולנוע.
ב1992 כתב בי. רובי ריץ' במגזין "סייט אנד סאונד" על תנועה קולנועית חדשה, "הקולנוע הקווירי החדש". סרטי התנועה נוצרו על ידי במאים צעירים ולא מוכרים אשר פנו אל הנושא ההומו-לסבי ממקום בועט, לא אפולוגטי ולא מתיפייף, בשונה מהתוצרים המתחסדים שהביא הקולנוע האמריקני המסחרי. שני במאים עמדו בראש "התנועה": גרג אראקי וגאס ואן סאנט. אם להקביל לתנועה קולנועית מפורסמת אחרת, הגל החדש הצרפתי, אפשר לייצר השוואה בין הגודאר שלהם לאראקי, ובין טריפו לואן סאנט. בזמן שאראקי יצר סרטים מחוספסים ומבלבלים שמתעקשים להתנגח בכל דבר שנקרה בדרכם ("דפוקים לגמרי", "שום מקום"), ואן-סאנט הגיע ממקום יותר חם, יותר מחבק. סרטו הראשון היה "לילה רע", סרטו השני "דראגסטור קאובוי" וסרטו השלישי היה "איידהו שלי", סרט מסע עגום של גבר צעיר בעקבות אימו ובעקבות הגבר שהוא אוהב, בדיוק אותם שני אנשים שלעולם לא יאמצו אותו אל חיקם.
אבל גם זה לא הכרחי כדי לדבר על איכויותיו. גם אם נפשיט אותו מכל קונטקסט או השוואה הוא יעמוד בפני עצמו. הפאר שלו יחצה לכל צופה בין אם הוא גבר או אישה, הומו או סטרייט. משהו ממנו חייב להשאר עמך.
"איידהו שלי" הוא גם נציג של קולנוע שכבר עבר מן העולם – אינדי אמריקני אמיתי שגם אחרי כל הרימסטרינג שהטכנולוגיה תייצר, אחרי כל השחזורים לבלו-ריי שאפשר להפיק, עדיין תבעבע מהסרט תחושת VHS נוסטלגית, עם סאונד של תקליט וקפיצות של עותק 35 מ"מ. קולנוע פועם שמביט לעצב עמוק בעיניים ומצליח – גם אם לרגע אחד נידף – לגלות כמה יפה יכול להיות גם שם.
(אור סיגולי)

34.
מועדון קרב

Fight Club
סרטו של דיויד פינצ'ר
ארה"ב, 1999

כמה נפלא ששני הסרטים האלו, "מועדון קרב" ו"איידהו שלי", מופיעים בסמיכות ברשימת ה50. שני הסרטים האלה הם המסמך הכי מעניין על הגבריות בשנות התשעים. האחד פותח את העשור והשני סוגר. האחד במקום ה35 והשני מקדים אותו בשלב אחד בודד.
"מועדון קרב" הוא הכל. הוא הקומדיה והאימה, הייאוש והאופטימיות, הקולנוע והחיים. אין בו סצנה אחת שלא מתפוצצת מאינטנסיביות, אין בו רפליקה אחת שלא מבוצעת מושלם, אין בו תו מוזיקלי אחד שלא מטלטל את תפיסת המרחב. יש בו שוטים שאני לא יודע איך צילמו אותם בכלל ויותר מדי רגעים פנומנאליים ממה שלסרט אחד מותר להכיל.
אני זוכר שראיתי אותו בקולנוע. אני זוכר שהלכתי עם אבא שלי ואני זוכר שזה היה ברב-מור 5 בקולנוע בלב המפרץ החיפאי שכבר איננו קיים עוד. מאותו הרגע אני בבלאנק. אני לא זוכר כלום. אני לא זוכר את ההרגשה שלי כשהוא הסתיים, אני לא זוכר מה ואיך סיפרתי עליו לחברי ואני לא זוכר את הפעם הבאה שראיתי אותו. שתכירו – אני תמיד זוכר את הדברים האלה. "מועדון קרב" הפך להיות חלק כל כך אינטגרלי מההוויה שלי שלא שמתי לב מתי הוא התמקם שם. כמו שילד לא זוכר מתי הוא קלט את שפת אימו. זה פשוט היה שם מאז ומתמיד. "מועדון קרב" של דיויד פינצ'ר הוא חלק ממני.
אני מנסה לכתוב על הסרט ולא מצליח. כל הרגעים שיש בו מציפים אותי ואני לא מסוגל לתפוס אחד מהם ולהתייחס אליו. אני רוצה לספר את כל עלילתו מההתחלה ועד הסוף, אני רוצה לצטט כל רפליקה בקולו של אדוארד נורטון, לתאר כל חולצה שלובש בראד פיט, לתופף על השולחן באמוק כל קטע מוזיקלי של "דאסט בראד'רז", לריב עם כל מי שרק יעיז להטיל בסרט ספק. אני אגן עליו בגופי. אני פאקינג רוצה לראות את הסרט שוב. עכשיו. וזה כל כך אינטנסיבי שאחרי חצי שעה של ניסיון לכתוב את הפסקה הזאת כל מה שאני רוצה זה לדפוק כדור בין העיניים של כל פנדה שלא מסכים להזדווג בשביל להציל את המין שלו. רוצה לנשום עשן. רוצה לרוץ עד שהריאות שלי יפמפמו חומצת סוללות ואז לרוץ עוד. אני רוצה להרוס משהו יפה.
(אור סיגולי)

33.
רשת שידור
Network
סרטו של סידני לומט
ארה"ב, 1976

כולם זוכרים את הסרט הזה בזכות שני דברים – האוסקר פוסט-מורטם של פיטר פינץ' זצוק”ל (כן, הוא עשה זאת לפני הית' לדג'ר זצ"ל ועל גילום משוגע גדול לא פחות מהג'וקר) והמונולוג ההרסני שלו באמצע הסרט. זה שבו הוא מבקש מכם לפתוח את החלון ולספר כמה את רותחים מזעם ואיך אתם לא מתכוונים לשאת זאת עוד. לפי דעתי, ביקום מקביל דווקא וויליאם הולדן זכה באוסקר והסצינה שכולם מצטטים היא זו בה הוא עוזב את המאהבת הצעירה שלו (פיי דאנאוויי, שביקום שלנו זכתה באוסקר) וחוזר אל אשתו (ביאטריס סטרייט, גם היא התכבדה בפסלון, על הסצינה הבודדה שלה בסרט). וביקום אחר, שלישי, נד ביטי קטף את פרס שחקן המשנה הטוב ביותר ואלפי מחוות נערכו לסצינת המנורות הירוקות בה הוא הופך לנביא זעם כל-יכול. אגב, פאדי צ'ייבסקי לוקח אוסקר על התסריט שלו בכל יקום שהוא.
תיאוריית היקומים המקבילים שלי אינה באה לזלזל בבחירות של האקדמיה וההיסטוריה הקולנועית כולה, אלא להיפך. היא רק עוד עדות לטואטליות של הסרט הבלתי-אפשרי הזה. בכל פעם שסצינה אחת נגמרת, אתה חושב לעצמך "וואו, איזו טלטלה, אני לא חושב שאחזיק מעמד אם יגיע עוד הוריקן רגשי כזה". או "זה פשוט הסרט הכי טוב שראיתי על תאגידים/ מוסד הנישואין/ שגעון/ משבר גיל העמידה / טלוויזיה/ קולנוע/ בני אדם / הכל". ובכל פעם מגיעה עוד סצינה. ואתה עומד בה, אבל חושש שלא תוכל להחזיק מעמד עוד הרבה. ואז הסאבטקסט של הסרט, הנושא בו הוא באמת-באמת מתעסק – נחשף. ואז התהליך חוזר על עצמו כל-כך הרבה פעמים עד כי אין ברירה אלא להתחיל במחשבות סרק, רק כדי שעודף האינטליגנציה הזה לא יחדד את המוח שלך יתר על המידה, כמו עיפרון שמרוב סיבובים במחדד עשוי להישבר. המחשבות התוהות שלי הן משהו כמו: "איזו מהממת הפיי דאנאוויי הזאת, בחיי" או "מעניין האם יש משהו שרוברט דובאל לא יכול לשחק? אולי מדרכה”.

עבורי, "רשת שידור" הוא הפרדוקס המושלם – גם סרט נבואי בכל הנוגע להלך הרוח של קברניטי הטלוויזיה בימינו וגם הסרט המסכם בצורה הטובה ביותר את דור הטלוויזיה בכללותו. ואנחנו מדברים על סרט משנת 1976, מה שאומר שגברת טלוויזיה גוססת ומפרפרת כבר הרבה מאוד זמן. הקולנוע מנסה להרוג אותה כבר עידנים, אבל כעת מקבל עזרה מהכוכב החדש – האינטרנט. אולי נסייע לשניהם? אולי נגאל את המסכנה מיסוריה? אני רוצה שתוציאו את הראש מהחלון ותתחילו להתעצבן! תזרקו משם את הטלוויזיה המטמטמת! תוודאו קודם שאף אחד לא עומד מתחת לחלון – ותזרקו אותה! ואז תצעקו עוד קצת! ו…במחשבה שניה, אולי זה לא רעיון כל-כך טוב. אנחנו לא רוצים שעוד מישהו יירצח בשידור חי. עוד מישהו מלבד האנושיות, כמובן.
(אורון שמיר)

32.
שתיקת הכבשים

The Silence of the Lambs
סרטו של ג'ונתן דמי
ארה"ב, 1991

איפשהו בין ג'ק ניקולסון שמסובב את גבו אל גופתה של פיי דאנווי ובין פיליפ סימור הופמן הולך לאיבוד בתוך הבמה של המחזה הגדול ביותר שנכתב אי פעם – "שתיקת הכבשים" הוא, קודם כל אבל לא רק, מעבודות הכתיבה הגדולות ביותר של הקולנוע האמריקני לדורותיו.
התסריטאי טד טאלי והבמאי ג'ונתן דמי נשענו על עלילת אימים כדי לספר בכלל סיפור התבגרות.
וככה זה מתחיל: בתוך חורשה מבשרת רעות רצה בחורה צעירה במסלול מכשולים. היא רצה, מטפסת, מתגלגלת וקופצת, כשרק כתם זיעה גדול על חולצתה מעיד על הקושי. בדרכה היא חולפת על פני שלטים הקבועים על גזעו של עץ: "פגיעה", "ייסורים", כאב", "אוהב את זה" (באנגלית קשה לדעת אם זה נכתב בגוף ראשון או כציווי – אהבו זאת!). מתחת לארבעת השלטים האלה נמצא עוד שלט, חלוד וכמעט בלתי קריא: "גאווה".
דרכה לסיום המסלול הקשה נקטעת על ידי גבר בכובע FBI שמבקש ממנה להגיע למשרד של קרופורד. הבחורה, קלאריס סטרלינג, שבעוד עשר דקות תהפוך לאחת הגיבורות הכי משמעותיות בקולנוע, מצייתת ופונה על עקבותיה. כאשר היא נכנסת למסדרונות המבוכיים של סוכנות הביון, ישנו שוט אחד של קלאריס במעלית אותה היא חולקת עם עוד תשעה גברים. הרגע הקצרצר הזה מפתיע אותנו: לפתע אנחנו בקונטקסט – שלא כמו שהיה נדמה לנו, קלאריס היא לא יותר מבחורה קטנה ושברירית למראה בעולם אימתני של גברים (הבחירה להלביש את קלאריס באפור ואת הגברים באדום בוודאי עוזרת לזה). זוהי הצגת דמות ואז ריסוק כל מה שחשבת עליה בארבע דקות מסך.
מהרגע הזה קלאריס תצטרך להוכיח את עצמה מול הגברים, ובעיקר מול עצמה. השוט האחרון בסיומו של קליימקס קולנועי ממורטי העצבים שנעשו יהיה על מובייל תלוי על קיר עליו ציור של פרפר במלוא תפארתו. כך אנחנו נבין שקלאריס בקעה מהגולם והשלימה את התהליך שלה.
כבר בצפייה ראשונה בגיל 14 הבנתי שבסרט יש יותר מניסיון (מוצלח) להקפיא את דמו של הצופה. וכל צפייה אחר כך – והיו ברוך השם לא מעט – חשפה עוד מהלך גאוני של בנייה תסריטאית, עוד הברקת בימוי יצירתית. לכן תמיד היה לי מוזר שאחרי סרט שהוא בית ספר לקולנוע – לא דמי ולא טאלי הצליחו לעשות משהו שמשתווה ל"שתיקת הכבשים".
(אור סיגולי)

31.
האמברסונים המופלאים

The Magnificent Ambersons
סרטו של אורסון וולס
ארה"ב, 1942

"האמברסונים המופלאים" הוא משהו הרבה יותר גדול ורומנטי מהסרט הגדול ביותר שאי-פעם נעשה: הוא כנראה הסרט הגדול ביותר שנעשה ולעולם לא נזכה לראות. אורסון וולס שקד על שליש אחרון פלאי, עתיר בשוטים ארוכים ומורכבים, דרכי סיפור חדשות בקולנוע וחשיפה של אנושיות של דמויות גדולות ברגע נפילתן הכואבת. אבל הקהל בהקרנות במבחן בעיירה אמריקאית קטנה לא הבין. חשב שהסרט מסובך ופסימי מדי בימי מלחמת העולם השנייה. אז האולפנים פנו לעורך רוברט וייז, שהחליף את השליש האחרון בסצנה פשוטה של סוף שמח ויצא לקריירת בימוי משלו (בה, רק כדי להרגיז, הוא התגלה כבמאי נפלא). הסרט הנפלא של וולס אבד, ייתכן ונשלח עותק שלו לאי-שם בברזיל, ממתין להתגלות במקרה ביום מן הימים. ואנחנו נותרו רק עם הדיבורים של וולס על כך שרק בגלל החלק האחרון הוא רצה לעשות את הסרט, ולדמיין לעצמינו סרט המסופר בדרך שונה לגמרי מכל סרט שאנו מכירים, עם שוטים ארוכים בהם כל פרט מעוצב התבלט לא רק ברמת הפריים, אלא גם ברמת בניית הדמויות והניואנסים של המשחק, סרט שמפרק את החלום האמריקאי בצורה חדה אף יותר מן האזרח קיין, אך גם מאפשר להראות רגעים של חולשה אנושית בשיא תפארתם, לספר סיפור אהבה מרגש על אנשים מאוד פגומים. הסוד הידוע למעטים יחסית הוא שסרט גדול כזה קיים וניתן לצפות בו: זהו האמברסונים המופלאים כפי שהוא מוכר לנו. נכון, סצנת הסיום שלו נראית מודבקת, אבל עד אליה מדובר בסרט הנותר מרגש ואפילו חדשני עד היום.
(עופר ליברגל)

תגובות

  1. Emilya הגיב:

    חבר'ה כל הכבוד,
    מישהו היה צריך לעשות את זה וטוב שאתם הרמתם את הכפפה!

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    בהחלט חייב להשלים את איידהו שלי, הברדלס ולה דולצ'ה ויטה…
    את האמברסונים המופלאים קניתי בDVD לפני חודש ולפני כשבועיים סופסוף צפיתי בו –
    הוא גדוש ברגעי מופת מצמררים, במיוחד בזכות טים הולט הנהדר – בו חזיתי יום לאחר מכן
    ב'האוצר מסיירה מדרה' המצוין – ולמרות זאת, הוא סרט שאפשר להגדירו מרשים וטוב ותו לא,
    אולי נחכה באמת שימצאו את הגרסה האבודה של וולס אי שם בברזיל…
    בהקשר לאידהו שלי, האם ראיתם את ריבר ב'אהבה מילכוד' המעולה?

  3. MuyaMan הגיב:

    עשיתם לי חשק לצפות שוב בשתיקת הכבשים (ראיתי אותו לדעתי פעם אחת, לפני מס' דו ספרתי של שנים). הוא עדיין סרט מתח מצויין, וניכרת תשומת לב לפרטים, אבל אני לא בטוח שהוא עמד בציפיות לעומק נוסף שהעליתם כאן. ספציפית, השוט עם המובייל (?) הוא לא האחרון בסרט, ופרפרים מופיעים בשני צדדיו (אין צד עם גולם). מה שכן – תהיתי מה משמעותו של "דגל גרמניה" שרואים כשקלריס נכנסת בתחילת הסרט למשרד של קרופורד, יש רעיונות?

    1. אור סיגולי הגיב:

      אתה כמובן צודק. זה היה ניסוח לא נכון ומטעה שלי.
      התכוונתי שזה השוט האחרון בתהליך ההתבגרות של קלאריס. תיקנתי את הטעות.

השאר תגובה