פסטיבל ירושלים 2026: "איך להרגיש", "אמל أَمَلْ", "ילד ברזל"

פסטיבל ירושלים ממשיך להביא קהל רב גם אחרי סוף השבוע העמוס ואל תוך השבוע החדש. לי עוד נותרו סרטים רבים לכתוב עליהם, אחרי שלושה דיווחים עד כה. כפי שניתן לראות, בדיווח זה הוספתי עוד שני סרטים ישראליים מהתחרות העלילתית, ועוד סרט בינלאומי שכבר זוכה לאהדה רבה.

איך להרגיש

סרטיה של הדס בן ארויה הינם קומדיות סקס מלנכוליות על נשים צעירות במצב של אמביוולנטיות רגשית. הן לא יודעות מה הן בדיוק מחפשות בחיים גם מבחינת יעד סופי וגם מחיי ההנאה והמחסור בדאגות שהן לכאורה חיות. ייתכן והן שואפות למצב בו יהיה להן יעד עתידי או עמדה ברורה על החיים, אבל כפי שאומרת כותרת הסרט, כרגע הן בעיקר מנסות לדעת איך להרגיש. או מה להרגיש, לגבי עצמן וגם לגבי אחרים, בין אם אלו זרים, פרטנרים מיניים ו/או רומנטיים, וחבריות. ההבדל מסרטיה הקודמים הוא הוספה לכאורה של רובד נוסף דרך זירת ההתרחשות שעושה את המעבר שצעירים ישראלים רבים מבצעים, מתל אביב לברלין. וגם דרך הכנסת דמות גברית דומיננטית יותר מסרטיה הקודמים, דמות של גרמני שמצוי גם הוא במסע אחרי הזהות שלו. במקרה שלו זה אולי לא רק איך להרגיש אלא גם ואולי יותר איך להשמיע את קולו.

הגיבורה הראשית של הסרט היא זוהר (גל זוסמנוביץ'), צעירה שבאה לברלין על מנת לבקר את חברתה, שירה (רומי אבירם). זוהר, בשיער קצוץ, היא רקדנית בנשמתה, אולי גם במקצוע. בדייט בתחילת הסרט היא מדגימה את הריקוד שלה במשהו שמתחיל בהפגנת כישרון וגמישות והופך בהדרגה למשהו מהודק פחות ופחות. הדייט שלה נכשל בגלל שגילן הגרמני לא ממש יודע לבטא היטב בצורה לא מעליבה מה הוא מרגיש כלפי הנוכחות של ישראלית בברלין וכלפי מדינת ישראל. במקביל, לשירה יש דייט גרוע משל עצמה.

במסיבה ובמקרה, נפגשים מחדש את גילן וזוהר ומתחילים במערכת יחסים, בעוד שירה נכנסת לקשר עם צעיר ספרדי שפגשה בטינדר. זוהי נקודת המוצא העלילתית לסרט בעל שלד סיפורי רופף במתכוון, סדרה של אפיזודות שמצטברות לכדי דיוקן של הדמויות, של רגעי קירבה ושבר בחברות בין שני הנשים. הדגש עובר בהדרגה למערכת היחסים בין גילן וזוהר, שמקיימים הרבה יחסי מין, אבל אולי לא בהכרח יודעים להכיר או להבין את האחר עד הסוף. כמו בכל סרטי הבמאית, העיסוק בחוסר תקשורת ואי הבנה מתבטא גם במהלך האקט המיני עצמו. בן ארויה מביימת מין כאמצעי להציץ לא רק על האקט, אלא גם על ההתנהגות של הדמויות בכלל והמקומות בהם אי הבנה מובילה לתוצאות כואבת יותר.

למעשה, הסרט נפתח עם דמותו של גילן כצלם, משקיף על סצנה של זוג גרמני שאינו קשור לעלילה הראשית. ביתר הסרט הוא מוצא את עצמו חי ומשקיף על צעירים מרחבי העולם שבאו למדינה שלו על מנת לבלות ולהזדיין, גם איתו, אבל גם לידו. בכמות ובמרחק אינטימי שלא תמיד נוח עבורו. הוא מנסה להתאים את עצמו לזוהר והיא לא תמיד מבינה את מה שהוא מנסה לתקשר, שכן היא חיה את החיים כתיירת במסע ריגושים, בתנועה תמידית אחרי מחול, סמים ומין, לעתים עד התרסקות פיזית או נפשית. כפי שציינתי, זוהי קומדיה מלנכולית בה לעתים העצב עובר גם ברגעים של הבעת שמחה והתלהבות.

לצד הזהות שלה כבליינית, זוהר כבולה לזהותה הישראלית. יותר ממה שהיא רוצה להאמין. היא לא אישה פוליטית או קשורה לאידאולוגיה, וחוסר הביטחון שהיא חשה כלפי מערכות יחסים דומה לחוסר הביטחון שהיא חשה לגבי הלאום. היא מבינה שהוא גם מסמן אותה כקשורה למלחמה (הסרט צולם לפני ה-7 באוקטובר) ולפוליטיקה מעוררת רתיעה. אבל בכל פעם שהיא טוענת כי זה לא חשוב, היא מוצאת את עצמה מסבירה על ישראל ועל הזהות שלה, או מגינה עליה בדרך אחרת. בסיקוונס ארוך שלא אחשוף, שכן הוא מגיע לקראת סוף הסרט, היא מעוררת את שאלת הלאום גם של דמויות אחרות בעזרת המנונים. כולל כאלו בעלי עבר או הווה אלימים משל ישראל וכולל בן אומה אחת מאוד ספציפית שההמנון שלה אינו נידון.

רגעים אחרים בסרט הם תיאור של חברות בין נשים, חברות שיודעות עליות ומורדות בין קירות דקים וקירבה שהיא לפעמים פולשנית עד לרגעים של התרחקות ומשבר של ממש. גם אם אינו מדובר במילים והכל עובר דרך העמדה של הדמויות וההופעה של השחקניות. סרטיה של בן ארויה לא מדברים לכל הקהל ויש בהם משהו מתעתע, לכאורה קליל ולא מחייב, אבל בפועל גם עשיר בכאב ובתעוזה. הדמויות לא בהכרח מעוררת הזדהות ברגעים הראשונים או אפילו במהלך הצפייה, אבל משהו בהם נותר בי אחריה. אני סבור כי אוסיף לחשוב על רגעים מן הסרט הזה.

אמל أَمَلْ

הסרט מוגדר בתכנייה כסרט דרמה ריאליסטי ורוב הזמן זהו תיאור מדויק. אולם דווקא הפתיחה המוצלחת שלו מציגה דימוי שיכול גם להיקרא כמופשט או סוריאליסטי: אישה נעה לבדה עם דגל לבן ברחובות של כפר קטן. הסביבה נראית כמו נטושה, פרט לנשים ספורות היוצאות על מנת להביט באקט של כניעה שמצולם כמו אקט של התרסה. אקט שמתחבר לזעקה הפוליטית העומדת בליבו של הסרט – נגד האלימות בחברה בכלל ובחברה הערבית בישראל בפרט. מבין השורות עולה קריאה להנהגה נשית בתוך המשפחה, ופתרון הסכסוכים הפנימיים ועקב כך גם קריאה להנהגה נשית בכלל. זוהי פתיחה מרשימה וחזקה, סוג של שיקוף של הסרט כולו בסגנון אחר ממה שיבוא הלאה, אך גם כזה המתחבר מאוחר יותר לעלילה וגם לסגנון הנוקשה יותר של התסריט.

רוב הסרט הוא כאמור ריאליסטי יותר, נראטיב על אמא שרוצה להגן על בנה מסכסוך נקמת דם בין משפחות שמתגלגל במשך דורות. התסריט שכתבה שרון אייל אזולאי כולל לא מספר דמויות, תפניות וניואנסים, אבל המסר שלו נגד נקמת דמים ושמירה על "כבוד" במקום על חיי אדם עולה כמעט בכל סצנה, באופן שהוא מדי פעם בוטה מדי אבל אפקטיבי במידה רבה. על הבימוי חתומים נהד בשיר ודוד אופק, שניהם באים מרקע שונה גם מבחינת הזהות האתנית וגם מבחינת הקולנוע. הם מעניקים לא רק פירוש ריאליסטי של התסריט, אלא גם מספר שוטים בהם המצלמה נעה למקום בו העלילה לכאורה לא מתרחשת, משאירה אירועים מחוץ לפריים ונותנת תמונה רחבה יותר של העולם. כך בונה הסרט שפה חזותית שבסופו תורמת לבניית השיא העלילתי. 

הסרט מתמקד בדמותה של אמל, שיחד עם בעלה עובדת בצימרים ובמסעדה במושב יהודי לא רחוק מן הכפר בו היא חיה. כפר אליו חוזר בראשית הסרט אדם שהורשע ברצח אחיו של בעלה. חזרה זו מציתה מחדש עימות מדמם, אחרי שדווקא הבעל היה זה שהוביל את המאמצים לסולחה, או לפחות הודנא (הפסקת אש) אחרי התקרית הקודמת לפני שנים רבות. לזוג יש בן מתבגר בשם סאמר, שמבחינה חברתית לא מוכן לכניעה של הוריו. אמל מוצאת את עצמה מחפה עליו אחרי מעורבות בפשעים ובסופו של דבר נעזרת במעסיקים היהודים שלה כמי שיכולים לפקח על סאמר במעצר בית, מוגבל לכאורה לשהות רק ביישוב היהודי. אמל היא זו שיוזמת ומנהיגה את המהלך, בעלה מצוי בין הפייסנות והבוז להמשך מעגל הדמים לבין המלחמה על הכבוד והנקם, שמובלת בידי אח אחר שלו וגם בידי בנו.

סאמר מוצג כמי שגם ספק נהנה להפגין הגבריות נגד האלימות, אבל השעות במושב היהודי חושפת בו גם צד אחר, עדין יותר. צד שאולי יכול ממש את החלום להקים חוות סוסים. הסרט גם מעלה את התהייה האם החלום על עתיד אחר חשוב למישהו מן הגברים יותר מן השאיפה לאותו כבוד בשמו נוקמים, ולהוכיח עליונות בכפר. או במעגל הנקמה, או במה שזה לא יהיה. הכאב מול המשיכה לאלימות וחוסר היכולת לבלום אותה מתחזק בגלל הידיעה כי אירועים כאלו, כולל פגיעה במעורבים ובלתי מעורבים, הפכו לשכיחים אף יותר בתקופה שבין תחילת העבודה על הסרט לבין צאתו. זה סרט בוטה ודידקטי גם במחיר של הערך הבידורי, אך גם זה קיים בו.

ילד ברזל
Iron Boy

נסיים את הדיווח הזה עם סרט  שעל פי התרשמותי זוכה לאהדה גורפת למדי בקרב כל מי שצפה בו. סרט אנימציה כמעט לכל המשפחה, במובן הכי מלולי: אין בו תכנים בעייתיים לילדים (אם כי הקטנים לא בהכרח ייהנו ממנו) ויש בו שפע של תבונה ורגש שיכולים לעבוד בכל גיל, דרך סיפור התבגרות המחבר בין האוניברסלי לספציפי.

הסרט מתרחש במשך מספר שנים, משלהי שנות השמונים ועד ראשית שנות התשעים. הוא עוקב אחר כריסטוף, בן למשפחה חקלאית הסובל מעקמת שגורמת לך כי לפעמים כל גופו נוטה הצידה ואף נופל. הפתרון הרפואי הוא מחוך ברזל אותו הוא צריך ללבוש כמעט בלי הפסקה, המחזיק את גופו ישר, מן הגב עד ללסת התחתונה. לי יש חיבור אישי לסיפור כי בערך עשור אחרי האירועים המתוארים בסרט, גם אני הייתי צריך ללבוש מחוך לטיפול בעקמת, אם כי במקרה שלי רכיבים אחרים כיסו את המתכת והלסת.

כריסטוף, בסרט שיצר לואי קלישי, הוא בעל אישיות שונה משלי, וכובשת. לצד מבוכה ממצבו, בתור ילד יש בו רוח שטות ואומץ ובעודו נכנס לשלבים הראשונים של גיל ההתבגרות, הוא גם מוצא מנטור בדמות נגן עוגב בכנסייה וחווה התאהבות ראשונה בנערה מרדנית המבוגרת ממני מעט. במקביל, הוא גם מבין יותר ויותר את המצב הכלכלי בי מצויה משפחתו, מה שהופך מקשה לקריטי. לעתים זה דורש מכריסטוף לוותר על השאיפות שלו, גם אם לא תמיד הוא מבין עד כמה גם בני המשפחה ויתרו למענו.

קלישי יודע כיצד להשתמש באנימציה על מנת לשבור את העולם הריאליסטי בהתאם לדמיון של ילד, עד לדרגה כי הדמיון לגיבור על, בשם הסרט באנגלית ועברית (בצרפתית השם מתייחס למכשיר המיישר עצמו), הופך רלוונטי למה שמתרחש על המסך. אבל לא פחות חשוב מכך, הבמאי יודע גם לצמצם את השימוש ברגעים הללו ולדייק במינון. התוצאה היא סרט שמחמם את הלב מבלי שהוא מפנה עורף למציאות לא פשוטה. לצד התבגרות, למידה וצמיחה בגב ישר יותר, יש גם דברים שלא ניתן לפתור.