• סרטים חדשים: ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד
  • ״תל אביב על האש״, מחשבות נוספות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: סיכום וזוכים
  • משחק ילדים
  • ״צעצוע של סיפור 4״, סקירה
  • תעלומת רצח
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: דיווח ראשון
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני

"הסיפור של מאד", סקירה

17 במאי 2013 מאת עופר ליברגל

סרטו של ג'ף ניקולס, "הסיפור של מאד" (Mud), לא באמת עוסק בדמות ששמה מאד ובסיפור שלה, אלא במשהו גדול יותר – סיפור ההתבגרות של נער צעיר, סיפור על יחסיו עם העולם הגלוי שלו ועל קשריו עם משפחתו, עם חברו, עם הסביבה בה הוא חי ועם האהבה. נושא די שגרתי בסרטים, אך נושא אשר יכול להיות גם פלאי ולהרגיש ייחודי. שכן עד כמה שתהליך ההתבגרות מהווה חלק כואב/מופלא בחיים של כולנו, יש בו משהו בלתי סביר כשם שהוא מתבקש וטבעי, משהו שיצירות אמנות רבות יבקשו לגעת בו ולרוב יכשלו. רק בודדות ישיגו הצלחה חלקית, או רמז לגדולה, יצירות בודדות שינסו לאו דווקא להתמקד ברגעים של שינוי, אלא להראות את השינוי ברגעים הקטנים. וניקולס (שביים גם את "סערת רוחות") יודע לתת דגש גם בסרט עתיר עלילה לרגעים הקטנים והם אלו אשר הפכו את סרטו לחוויה מיוחדת עבורי.

"הסיפור של מאד" נפתח כאשר אליס, נער בן 14, מציץ על הוריו בעת ריב. לאחר מכן הוא יוצא בסירה עם חברו הטוב נקבון לעבר אי המצוי מעט במורד נהר המסיסיפי, שעל שפתו הם גרים. נקבון מספר כי באי הזה יש סירה שנתקעה על עץ. מהר מאוד הם מגלים כי יש אדם החי על אותו עץ. כך הם פוגשים את מאד, עבריין נמלט, השואף להתאחד עם אהובתו. מנקודה זו יש עוד לא מעט עלילה בסרט, אבל אני מעדיף לא לחשוף אותה, אלא לתת לה להתגלות לצופה במהלך הסרט. גם אם חלקים ממנה יצוצו באופן טבעי (אך בלי ספוילרים) בהמשך סקירה זו.

אליס הוא הגיבור של הסרט, אבל מאד הוא הגיבור של אליס ולכן הוא זה שזוכה להופיע בכותרת הסרט. הסיפור שלו אינו סיפורו של אליס (אף כי אליס לוקח בו תפקיד) אבל הוא הסיפור אליו שואף במידה רבה אליס, כאשר הוא רואה בעיניו רק את הצדדים החיובים של הסיפור ועוד לא מבין את עוצמות ההרס שמאד מביא על סביבתו, כמו הבוץ על שמו הוא קרוי. עבור אליס (באנגלית Ellis), עולמו של מאד הוא כמו ארץ הפלאות אליה נכנסה אליס (Alice) בספרי לואיס קרול, למרות שהעולם של הסרט דומה הרבה יותר לספרי התבגרות של סופר אחר בן המאה ה-19, מארק טווין. מאד ממלא מספר פונקציות בחייו של אליס – החל מתחליף אב, כי אליס בגיל בו הוא מתחיל לחוש רתיעה מהוריו; דרך מנהיג חדש המחליף את התפקיד שמילא נקבון בחייו ומאפשר לאליס להשיג יותר שליטה בחברות עם נקבון; ודרך אידיאל של נאמנות טוטאלית לאהובה, דבר העומד בניגוד למשבר בחייי הנישואין של הוריו (ואני לא מדייק בסקירה זו בתיאור המורכבות של היחסים בניהם) וגם לניסיון הרומנטי הקצר של אליס, אשר מחזר בסרט אחרי נערה המבוגרת ממנו בהרבה. מאד הוא אליל אשר ברור כי יכזיב בנקודה מסוימת (ואני לא מדבר על תהפוכות העלילה) פשוט משום שזהו טבעם של אלילים בגיל צעיר, כפי שאהבה הראשונה תתגלה בהדרגה כקשה ומורכבת יותר ממה שהנער שואף לו.

מאד הוא דמות שקיימת בעולמו המציאותי של הסרט והיא אף סוחפת אותו להרפתקה שמסכת את מערכות היחסים האחרות שלו, אבל היא בו בזמן דמות מיתולוגית הקיימת מעבר למרחב הריאליסטי. דואליות זו של דמותו מאפיינת גם את קו העלילה הראשי של הסרט: יש בו משהו אלים ומסוכן, אך גם תמים מאוד. יש בו נוכחות של המוות, אבל בעיקר גדילה וקבלת האחר. הוא פנטזיה בתוך עולם מציאותי, סוג של אל בתוך חיי היום יום, מימד פלאי יותר לקיום שלנו, אשר נראה לעיתים מוזר כמו סירה על עץ, אבל אליס ואנחנו מקבלים אותו כחלק מן החיים.

למרות הדברים הללו, אני סבור כי רגעיו החזקים של הסרט – ויש לא מעט רגעים כאלו בעיניי – הינם דווקא הרגעים בהם דמותו של מאד אינה על המסך ואנו חוזים באליס בחיים שהיו לו לפני שפגש את מאד. אם כי חיים אלו עברו טלטלה, מסיבה שהדמויות האחרות, בעיקר הוריו של אליס, לא יכולים להבין. רגעים אלו, במידה מסויימת, אינם נכונים מבחינה דרמטית – בעוד הסיפור של מאד (כלומר הסיפור הקשור בדמותו, לא הסרט כולו) מתקדם בקצב יחסית מהיר, הרגעים הללו איטיים ולעיתים אף מהורהרים. אבל יש בהם משהו שתופס את המבוכה שבלהיות נער מתבגר, גם אם הנער עצמו לא לגמרי תופס את המבוכה הזו.

ניקולס הוא במאי שממקם את סרטיו בליבה של ארה"ב, במדינות שטסים דרכם מחוף לחוף. זוהי ארה"ב שרחוקה מאוד מהוליווד, ארה"ב שהיא בו זמנית מודרנית ועתיקה, שממה שכבשה את האנשים יותר משממה שנכבשה. דרך הארץ הזו ניקולס מנסה לגעת במשהו פלאי בתרבות האמריקאית שאינו מקושר בהכרח לדת, יותר לקשר עם האדמה ועם הנהרות של אותה ארץ. אף כי מעט מאוד ממאפייני העולם המודרני נוכחים בבירור ב"הסיפור של מאד", דומה כי הסרט עוסק בין היתר במעבר אל ארה"ב עירונית יותר וטבעית פחות, עיסוק שנעשה בהשלמה ולא בביקורת, אך לא ניתן לטעון בכך שהמבט של ניקולס אינו נוסטלגי. זוהי נוסטלגיה למקום, לעבר, לילדות, אבל גם משיכה לחדש ולבגרות. באמצעים עדינים אשר לעיתים נרמזים ולעיתים מסופרים בגלוי, ניקולס נוגע הן בשלילי והן בחיובי של גדילה, מרד בהורים והשלמה עימם, בניית גיבור והכרה באנושיות שלו, כמו גם באנושיות שלך.

אבל "הסיפור של מאד" אינו רק סרט התבגרות. כפי שרמזתי יש בו גם לא מעט עלילה וגם למאד עצמו יש סיפור מורכב והוא היה יכול, בתנאים אחרים, להיות גם הגיבור של הסרט. שכן גם מערכת היחסים שלו עם אהובתו ועם דמות נוספות בסרט מלאה במורכבות שקשה להעניק לה את הדגש במילים. יש בקו העלילה שלו לא מעט דברים מופרכים, אבל זה חלק מן המימד המיתולוגי של דמותו, מימד שרק גדל ככל שהסרט מתקדם ובעיקר כשמתיו מקונוהי, המגלם את מאד, מגיע לעשות את הדבר המיתולוגי שהוא עושה בכל סרט בו הוא מופיע – לפשוט את החולצה.

אה, כן. מתיו מקונוהי משתתף בסרט, בתפקיד לא אופייני ודי מוצלח. האיש יודע לשחק, גם אם בחלק מן הסרטים בהם הוא מופיע קשה להאמין בכך. יש בסרט גם כמה הופעות משחק טובות משלו – אותי הרשימו בעיקר הוריו של אליס, ריי מקינון ושרה פולסון. יש גם את הנער טיי שרידן בתפקיד הראשי ועוד נערים בתצוגת משחק טובות, ג'ייקוב לופלנד ובוני סטורדיבנט. אבל אגף המבוגרים מכיל גם כמה הופעות משובחות נוספות מפנים מוכרות: ריס וויתרספון, מייקל שאנון (השחקן הקבוע של הבמאי) וגם סם שפרד הוותיק והענק.

"הסיפור של מאד" בו זמנית דומה מאוד ושונה מאוד מסרטו הקודם של ניקולס, "סערת רוחות" – הוא מופשט פחות, מהיר יותר, עמוס יותר בפרטים ובסופו של דבר מותיר פחות מקום למחשבה ויותר מקום לרגש. אבל מגע ידו של הבמאי נוכח מאוד בסרט ורואים כי הוא שואף להעביר את העוצמה הויזואלית של נופי מרכז ארה"ב. אני מניח כי מהסרט הזה פחות אנשים יצאו באמצע מאשר מסרטו הקודם, אבל אולי הוא גם יאכזב לא מעט אנשים. אשקר אם אומר שהכל עובד בסרט, אבל הקטעים הטובים בו נגעו בי במקומות נסתרים, מקומות אשר איני יכול להגדיר או להעלות על הכתב. יש אנשים שהסרט יעבור עבורם כמו חוויה שגרתית, וככזה הוא עשוי לאכזב. ויש סיכוי שהוא יגע גם בכם בדרך דומה או שונה לחלוטין מן הדרך שבה הוא נגע בי. בכל מקרה, יש בו לא מעט קולנוע ייחודי ומרשים, דבר שהופך אותו בעיניי לתענוג קולנועי נדיר, גם אם לא מושלם.

תגובות

  1. מומי הגיב:

    הסרט רגיש שנוי ומצולם היטב מגלה את אמריקה של היומיום הקשה הפרנסה הקשה ועולם ערכים ישן המזכיר לנו ימים עתיקים. אהבתי עד מאד.

  2. DaemonK הגיב:

    באופן אישי חוויתי את הסרט בצורה מעט מוזרה. מצד אחד, כמו שכתבת, היו רגעים שנגעו בי והתחברתי לדמויות, למערכות היחסים וגם לאווירה של המקום, ומצד שני הרגשתי שהסרט לא לגמרי הצליח לקחת אותי למקום אחר, כך שבמידה מסוימת התאכזבתי.

    מה שבטוח, תודה על ביקורת אינטליגנטית ורהוטה, שהיה לי תענוג לקרוא. ציטוט לדוגמה שאהבתי במיוחד, "שממה שכבשה את האנשים יותר משממה שנכבשה".

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.