• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"סערת רוחות", סקירה

3 במרץ 2012 מאת זהר אלמקייס

– שני כרטיסים ל"סערת רוחות".
– בטוחות?

ככה, במילה אחת, הצליח איש הקופות של קולנוע לב לערער את הרצון שלי לראות את הסרט "סערת רוחות" ("Take Shelter"). למרבה המזל, זלזלתי בו (ככל הנראה בקול רם) ונכנסתי לסרט, שעל פי השמועה אנשים יוצאים ממנו, לעתים באמצע, לעתים מזועזעים, לרוב שניהם. לאחר הצפייה, אני יכולה להתחיל לנסות להבין אותם, את היוצאים. הם ודאי חשים שהסרט מזעזע באופן מניפולטיבי. אני חולקת עליהם. "בלתי הפיך" ("Irréversible") הוא סרט מזעזע באופן מניפולטיבי עד בחילה. ובעוד "סערת רוחות" אכן עושה שימוש בטכניקות הבהלה מקולנוע האימה, האימה העיקרית הנשקפת ממנו אינה מניפולציה קולנועית, אלא אימה מעמיקה יותר. כזו הקשורה למצבים התודעתיים אליהם אדם מגיע, לתגובות הכואבות להן הוא זוכה מסביבתו ובעיקר – לאופן בו מרגע מסוים, הדברים משתבשים כל כך, שיבוש מחריד ובלתי הפיך.

"סערת רוחות" הוא סרט מלא כנות. הוא כן במובן בו הוא מעלה על פני השטח את האמת הרוחשת מתחת לעורו של הגיבור שלו, ומביט באופן ישיר ופשוט (ולא שופט ומתנשא) בנבואותיו של הגיבור. מייקל שאנון עושה תפקיד מדויק בתור קרטיס, פועל אמריקאי החווה חזיונות בעתה באשר לסופה מתקרבת ובאה, המשנה את האנשים והופכת אותם לרצחניים. אשתו ובתו החירשת מגולמות גם הן באופן טבעי ביותר. הספק-התפרקות של המשפחה הקטנה הזו, העומדת במרכז הסרט, היא קורעת לב. זוהי אינה משפחה אידיאלית ומאושרת המתפרקת בבת אחת, אלא משפחה המתמודדת עם אתגרים וקשיים, הניצבת בפני אתגר שלא הכירו כמוהו, אשר מנכר אותם זה מזה ומעמיד בספק את יחסיהם ואת יכולתם להתנהל יחד.

סרטו של ג'ף ניקולס, שכתב וביים, עושה עבודה מדהימה בתיאור האינטימיות הנפרמת. הסצינה בה קרטיס יושב במיטה שהרטיב לאחר עוד לילה של סיוטים ממשיים מאוד, מנסה למנוע מסמנתה, אשתו, להתקרב אל המיטה – גרמה לי להתכווץ בכיסאי במועקה. בכלל, פניו של שאנון מייצגות בעיניי עולם אחר של שחקנים אמריקאיים, מראה אחר של הפועל האמריקאי. אלה פנים עמוסות מבע, אקסצנטריות במידת מה, שמהוות קונטרסט עצום לתבנית השגרתית של גבר אמריקאי בגילאים האלו. הוא נראה כמו אדם אמיתי, מוזר. אשתו (ג'סיקה צ'סטיין), על אף יופיה, מצליחה גם היא לעורר אמפתיה והזדהות רבה. התנהלותם כמשפחה כל כך דומה למשפחות שלנו, למשפחות שאנו מכירים, עד כי הסרט חורג מגבולות הז'אנר והופך להיות ממשי וכואב עוד יותר. שלא כמו "חייבים לדבר על קווין" (סרט שככל שאני חושבת עליו יותר, אני שונאת אותו יותר), "סערת רוחות" אינו זקוק למניירות מופרזות על מנת להעביר רגשות מורכבים. דווקא בשל העדינות בה הוא מתאר את יחסי האנוש שבו, רגשות אלו עוברים במלוא מורכבותם.

בתוך עולם החזיונות של קרטיס נעשה קישור מעניין בין הסופות והסערות שאופייניות לארצות הברית לבין אלימות גואה. זהו אמנם קישור מעט מיסטי, ללא עיגון מדעי או חברתי, אבל דווקא בשל כך הוא מצליח לצייר תמונת עולם אפוקליפטית, לא פתורה, שטוענת את הסרט במשמעויות עכשוויות מבשרות-רע. ובכלל, היעדר העוגן, ההסבר, שעלול להפריע לנו כצופי קולנוע ולשמש חומר לשנים של דיונים ופענוח (במקרה של סרטים כמו "דוני דארקו" למשל) אינו מרגיש כאן כחוסר. הסוף מפתיע, וכל הסבר שיכול היה להיות נלווה אליו היה גורע מהעוצמה הרגשית של הסרט. מאחר ומירב העבודה של הסרט אינה נעשית דרך הפענוח הלוגי והשכל, אלא דרך תחושות מעודנות יותר או פחות, דימויים ויזואליים מהפנטים ורבי עוצמה והתנהגויות מלאות ניואנסים של הדמויות – אין שום סיבה לסוף שיניח את הדעת ויסבר את ההגיון. הסוף מהווה סגירה מושלמת למהלך הרגשי של הצופה ומותיר אותו, כשם שהיה כל הסרט, טרוד וחסר מנוחה, כמו הגיבורים.

הייתי עדה לתגובות רבות הקשורות לקצב של הסרט. הסרט אמנם איטי, ועושה שימוש באיטיות הזו ללא הפוגה. במובן זה זהו סרט חשוב. בעייתי לומר שקולנוע מטרתו לחנך את צופיו, אך ישנו אלמנט של למידה שאנו כצופים עוברים כשאנו נחשפים לקולנוע אחר. איטיות קולנועית, כשהיא נעשית באופן מדויק ומוצדק, יכולה להוביל לחוויה עילאית של הצופה. מדובר כאן בשינוי מצב תודעתי, בהרפייה של היומיומי והרגיל, של קצב החיים, לטובת התמסרות למסע מסוג אחר ובחינה של גבולות היכולת שלנו. אינני יכולה אלא להתפעל אל מול השימוש ש"סערת רוחות" עושה באיטיות שלו, ואל מול האפקט של אותה איטיות.

האם יש לסרט חסרונות? כנראה שכן. אך הם פחות מעניינים מכל דבר טוב שניתן להגיד עליו. זהו סרט שצריך לראותו. סרט ממין אחר.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    סקירה מעולה.

    לא ברור לי מדוע מחפשים בנרות הסבר לוגי לסיום. לא מופרך שתהיה לאדם עם בעיות נפשיות תחושת בטן חזקה – אינסטינקט מובנה בלתי רגיל יחסית לסובבים אותו – בנוגע לאפשרות של סופה מתקרבת.
    הרי זהו איזור מעוד לפורענות בכל הנוגע להוריקנים וטורנדו. אבל זוהי חתיכה קטנה ופחות רלוונטית, איני מתכחש,
    כשבאים להרכיב את התמונה הגדולה של הסרט המצמרר הזה.

השאר תגובה