• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2017 – "כלב", "הרדיו", "איש השלג", "מז"ל טוב", "שכונה בטוחה"

10 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

לאחר שפסטיבל חיפה 2017 נפתח רשמית בסריטה עם הסיקור היומי שלי ביום שבת, עופר תפס את המושכות עם סיקור יומי שני, טקסט שמנתח את "סאמה" המוקרן גם הוא בחיפה, ואז סיקור יומי נוסף. עכשיו אני חוזר עם חמישה סרטים שונים שתפסתי בפסטיבל מאז סוף השבוע. אני מזכיר לכם שאם כל אלו לא מספיקים, יש לנו גם את פוסט ההמלצות המקורי, ככה שלדעתי אנחנו כבר במחצית חג הקולנוע הכרמלי השתלטנו על אחוזים די רציניים מהתכנייה.

מעבר לחמישה הנוכחים, הנה כמה סרטים שלא יופיעו בסיקורים שלי אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות להזכיר אותם בכל זאת. הראשון הוא "ברוכים הבאים למונפרנאס" עליו הרחיב אורון בפוסט ההמלצות. אני מאוד אהבתי את הסרט הזה, על אף שאין ספק שצריך זמן בכדי להתרגל לגיבורה הבעייתית שלו (בהופעה נפלאה של לטישיה דוש) ולמבנה הלא ממש… ובכן, בנוי שלו.
"מרג'ורי פריים" הוא עוד סרט עליו אורון התבטא בפוסט ההמלצות, ומצא מילים חמות בשבילו, אם כי לי היו חיים קשים יותר אתו. רצף השיחות האינסופיות של דמויות שאינני מצאתי מעניינות כלל לא ממש הפכו את מאה הדקות האלו לצפייה מהנה במיוחד, ונותרתי אדיש למדי. עם זאת, שני דברים שכמעט והצדיקו את הצפייה בו הם א) שילוב של שניים מהדברים האהובים עלי ביותר בתולדות האנושות שלעולם לא חשבתי שייפגשו: ג'ון האם (!) מספר כל עלילת "החתונה של החבר שלי" (!!). הקארמה אוהבת אותי. ב) באיזשהו שלב טים רובינס מקריא את המשפט "תמיד זכור שאיפשהו בעולם מישהו מתקדם אליך במהירות אדירה". אני לא יודע למה, אבל עלו דמעות בעיני למשמע הציטוט הזה.
אתמול אחרי הצהריים ראיתי את הסרט הטוב ביותר מבין כל 15 הסרטים שראיתי מאז יום חמישי – "להרוג אייל קדוש", מעשיית העקדה המרושעת של יורגוס לנתימוס, שאת הציפיות ממנו אורון בנה עוד בפסטיבל קאן. מכיוון שכבר נכתב על הסרט בסריטה, ובטח נחזור אליו שוב כאשר יצא להקרנות מסחריות, אני פוסח עליו כרגע, אבל בהתחשב בעובדה שבסקירה הזו ממש יופיע סרט אחר של במאי שאני מעריץ שהפעם אכזב בגדול, אני כל כך שמח שלנתימוס שוב הוכיח שהוא אחד היוצרים המקוריים, המטורפים והנפלאים שפועלים כיום.

אז אחרי שהדרך פנויה, אלו סרטי הסקירה היומית הרביעית שלנו מפסטיבל חיפה 2017.

"כלב" – Chien

ז'אק, הדמות הניצבת במרכז סרטו של סמואל בנשיטרית, הוא לוזר. יותר מלוזר, האמת. הוא אבק אדם. מעבר למראהו החזותי הלא ממש אטרקטיבי, הוא מקבל את כל גזרות הגורל שבאות עליו ללא ויכוחים, הוא נמנע מעימותים באופן פתולוגי, הוא לא מתמקח גם כשדורשים ממנו מחירים מופקעים, וכל כולו רצון לרצות ולהיות נחמד ונאהב. מהשנייה הראשונה שאנחנו פוגשים בו, כאשר אשתו ואם בנו (ונסה פאראדי, בת זוגו של הבמאי) אומרת לו לעזוב את הבית מכיוון שפיתחה אלרגיה לגביו (סצנה מדכאת במיוחד שהוציאה מחלק מהקהל פרצי צחוק רמים שגרמו אפילו לי לתהות מה קורה אצלם), ומאז בכל דבר שיקרה לו, ז'אק פשוט משתדל להוריד את הראש ולהיות בסדר. זה כל כך קיצוני, שברור לנו שהסרט לא באמת בונה על ריאליזם, אלא מנסה לייצר לנו דמות ארכיטיפית מסויימת, כזו של בן אדם שטוב הלב שלו הוא בעוכריו, שלא מבחין כאשר משקרים לו ומנצלים אותו.
זה כמובן גרם לי להבין שבנשיטרית רוצה להגיד לנו משהו, הוא מעצב עולם כביכול ריאליסטי אבל אין ספק שיש פה איזושהי אלגוריה מסוימת. השאלה מה. זאת המחשבה שהובילה אותי במהלך רוב הצפייה בסרט, כאשר ז'אק לא רק שעובר רצף של השפלות איומות, אלא גם יותר ויותר מאמץ לעצמו התנהגות של כלב נאמן אל מול האנשים שהוא פוגש. זה לא בדיוק מגיע בניואנסים, נאמר זאת כך, אלא הולך ומקצין לרמה שבה הוא נאלץ לרוץ על ארבע ולאכול שארי אוכל בפינת החדר. כך במשך דקות ארוכות ז'אק מאבד את צלם האנוש שלו עד שהוא ממש כמו כלב.

אז מה מנסים לספר לנו פה, בעצם? מכיוון שהעלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, לא ממש עניינה אותי, היה לי את הזמן להרהר בעניין. אחת הדרכים לקרוא את הסרט, היא לראות בו טקסט על הדרך שבה אנחנו, כחברה, מתייחסים לאנשים הטובים והנאמנים שחיים בנינו. אנחנו מנצלים אותם, משתמשים בהם, ולא רואים אותם כשווים אלינו. דבר אחר שהסרט אולי אומר לנו, זה שכנראה באמת אין מה לעשות, וכמו כלבים, יש אנשים שנועדו לחיי אהבה ומרגוע, וחלקם נועדו "להיוולד, לסבול, ולמות" כדברי הסרט. או שבכלל מדובר במשהו הפוך – אולי בנבנישטי שם מולנו מראה כדי שנראה איך אנחנו מתייחסים לכלבים, חיות נפלאות ורגישות, והעובדה שאנחנו באופן כללי מתייחסים אליהם כלאחר יד, היא דבר מה פסול.
כל אלו אמירות נורא מעניינות לכשלעצמן, אבל אמירות מעניינות אינן בהכרח הופכות סרט למעניין. לא משנה מה עומד מאחורי הסרט – ואין ספק שמשהו עומד מאחוריו – בסופו של דבר זהו מסע מתיש ודידקטי, שיעשה לכם רע על הנשמה. אמנם סיקוונס הסיום שלו מוצלח, והמוזיקה שהלחין רפאל הרוש מוצלחת מאוד, אבל שום דבר מאלו לא הצדיק מבחינתי את חווית הצפייה המפוקפקת הזו, שאפילו לא הצליחה לזעזע אותי במיוחד, סתם לגרום לי לתהות האם לא פספסתי משהו טוב יותר באולמות השכנים.

לסרט יש עוד הקרנה ביום רביעי בשעה 19:00, אם תבחרו לנכון.

"הרדיו" – Radiogram

כמו הסרט הטורקי "זר", אותו הזכרתי בקטנה בסקירה הראשונה שלי לפסטיבל, גם הפעם מדובר בסרט שרגישויותיו ומצפונו עזרו לי להעלים עין מהמעידות והמהמורות שלו. סרט הביכורים של רוזי חסאנובה (שגם נכחה בהקרנה) הוא דרמה המתרחשת בשנת 1971, כאשר המשטר הקומוניסטי בבולגריה עושה שפטים בתושבים, מאלץ אותם להתכחש לדתם ומונע מהם כל גישה לתרבות מערבית. ל"הרדיו" יש למעשה שני גיבורים מקבילים – האחד הוא עלי (אלכסנדר האדג'נגלוב, השלוחה הבולגרית של אלירז שדה), איש משפחה צעיר שיוצא למסע מסוכן כדי להשיג לבנו רדיו חדש; והשני הוא זכרייב, חבר ילדות של עלי, שהפך להיות סוכן ממשלתי (מה סוכן? הבחור מעוצב בדיוק כמו גרסת השנים הראשונות של אייג'נט סמית') ושולט על הכפר הקטן בו גרה משפחתו של עלי ביד רמה ואכזרית.

על אף הסטינג התקופתי והלוקיישנים הרבים באופן יחסי, מדובר בסרט קטן מאוד, פחות משעה וחצי אורכו, שאותי לפחות חשף לזמן ומקום אותם לא הכרתי. לא משנה מה, זה כבר משהו שמייצר אצלי עניין בסרט קולנוע, בטח כאשר אין ספק שאת הבמאית הובילה אהבת אדם וחמלה רבה. זה לא מונע מהסרט להיות מאוד ישיר ודידקטי בדיאלוגים שלו – במיוחד אלו העוסקים בחופש ובחירה – ועיצוב דמויות שלא בדיוק מורכב מעשרות ניואנסים. כך לדוגמא זכרייב האנטגוניסט הוא חלאה מוחלטת, אבל כדי לתת פן נוסף לאישיותו קיבלנו סצנה מסומנת משהו מול אביו, בה אנחנו מבינים שהוא רק רוצה לעשות רושם משל היה קומודוס מ"גלדיאטור" בכבודו ובעצמו. גם עלי טוב הלב, הוא, תאמינו או לא, כמעט אך ורק טוב לב, ועל כן יוצא למסע חסר פשר לחלוטין על מנת לרצות את בנו הקטן, תוך כדי שהוא מסכן את חייו שלו באופן שהיה יוצר הרבה יותר נזק אם לא היה חוזר.
יש גם דוב מתישהו.
ועדיין, תמונת הסיום, מוטיב הדבורה, המנטרה המובילה את הסרט על כך שזהות היא משהו שאי אפשר לשנות בדיכוי, הליהוק והאהבה של המצלמה לנופים ולאנשים, הופכים את "הרדיו" לסרט שממש נחמד להיתקל בו במקרה בפסטיבל סרטים, בידיעה שכנראה לא תהיה הזדמנות להיחשף אליו בשום מקום אחר.

הסרט יוקרן שוב ביום רביעי בשעה 14:00.

"איש השלג" – The Snowman

מכיוון ש"איש השלג" הוא אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם בפסטיבל, והשנה בכלל, נמנעתי מלדעת כל אינפורמציה עליו. התחמקתי מהטריילר, מהתקציר או מכל פרט חדשותי עליו. הספיק היה לי לדעת שמדובר בסרטו החדש של הבמאי השבדי תומס אלפרדסון, שבשנת 2008 ביים את "הכניסו את האדם הנכון" (שהתמקם במקום השני במצעד המבקרים של סרטי האימה הגדולים ביותר של האלף החדש) ושלוש שנים לאחר מכן את "החפרפרת", אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. שני אלו לבדם הופכים כל פרויקט שלו למלהיבים בשבילי מעתה ועד עולם. מה שעוד ידעתי על "איש השלג" הוא שמדובר במותחן המבוסס על רב מכר בכיכובו של מייקל פאסבנדר, גם אותו, מיותר לציין, אני אוהב באופן מיוחד. כדי לשמר את החוויה שאני עברתי, לא אחשוף שום פרט עלילה מסגיר, אז המשיכו לקרוא ללא חשש.

הסרט אמור לצאת לבתי הקולנוע בשבועות הקרובים, ופסטיבל חיפה אפשר הזדמנות מוקדמת לצפות בו. על לכן התייצבתי נלהב במיוחד למאורע, וכבר במהלך כתוביות הפתיחה חושי התחדדו בעקבות דבר מה יוצא דופן. הקרדיט לעריכה ניתן ללא אחרת מאשר תלמה סכונמייקר, העורכת הדגולה של סקורסזי שבזכותו כבר גרפה שלושה פרסי אוסקר ("השור הזועם", "הטייס" ו"השתולים") והוא עצמו גם חתום כמפיק אחראי. אבל לפני שהספקתי להתלהב הגיעה כתובית קרדיט נוספת, "עריכה: קלייר סימפסון", שגם היא עורכת דגולה וכלת האוסקר ("פלאטון"). מכיוון שהיה לי קשה להאמין ששתי העורכות היקרות האלו ישבו באותו חדר וערכו בצוותא, הבנתי שאולי יש פה עניין, שכנראה אחת מהן הגיעה לתקן גרסה של חברתה, ושהפרויקט הזה עבר אי אילו ידיים. החששות המשיכו גם כשהגיעו לא פחות משלושה קרדיטים לכתיבה, לפיטר סטרופן ("החפרפרת"), לסורן סוויסטרופ (הסדרה The Killing) ולחוסיין אמיני, אחד התסריטאים הכי פחות אהובים עלי, שמעבר ליציאה שהיא "דרייב" חתום גם על "בוגד משלנו", "שלגייה והצייד" ו"שני פנים לינואר". פה כבר היה ברור לי שהסרט הזה לא הלך באופן חלק.

עם זאת, החלטתי שלא לשפוט כבר בשלב מוקדם זה. בכל זאת, תומס אלפרדסון. אבל כשהסרט התחיל להתקדם הייתי גם צריך לשים בצד את העובדה שמדובר בסרט דובר אנגלית המתרחש באוסלו (ובו לכל הקאסט שלל מבטאים בריטים) כך שהאמינות נסדקת מהרגע הראשון, ושלעלילה שתי קלישאות מופגנות – האחת היא שהסרט עוסק בהיעלמות של נשים כמובן, והשנייה היא שהגיבור הוא בלש בתהליך הרס עצמי שלא זוכר מה זה להתעורר בלי האנג-אובר. כלומר, היינו פה כבר. אבל, היי, זה לא יעצור את ההתלהבות שלי. תומס אלפרדסון, כאמור. אני חייב לשמור על אופטימיות.
אתוודה, אני לא לגמרי בטוח באיזה שלב הבנתי סופית שהסרט הזה הוא אכזבה מהדהדת, אבל זה לא אחר לבוא. אולי בגלל הבימוי העשיר אבל חסר ההשראה, הרקעים המודבקים שמבהירים שהשחקנים צולמו בעיקר באולפן, סיפור החקירה שלא נורא מעניין, ונקודות המפנה התבניתיות. על אף שמדובר בסרט עם צילום מרשים, הוא מרגיש על אוטומט לחלוטין, כמו עיבוד נמהר לג'ון גרישם שהתגלה מהניינטיז.

פאסי, כפרה על העיניים שלו, בהחלט עושה הכל בתפקיד הראשי כדי להציל את המצב, והוא יציב מספיק בשביל להתלות בו לאורך כל הסרט. כמוהו גם רבקה פרגוסון ("משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים") שמשקיעה את כל כולה גם בסצנות שכתובות רע ומבוימות בחוסר חשק. שאר הקאסט בסדר, אבל אולי הניסיון לדבוק בוייב הסקנדינבי פשוט הוציא מכולם את הנשמה. מדובר באנשים כמו ג'יי.קיי סימונס, טובי ג'ונס, שרלוט גיינסבורג, קלואי סבינייה, ג'יימס דארסי ו-ואל קילמר (אני לא יודע אם מדובר באיפור לסרט או ברצף ניתוחים פלסטיים כושלים, אבל החבוב נראה כאילו הוא חובש מסכה של ריצ'רד ניקסון כל הזמן).
כמותחן סביר "איש השלג" אולי כן נותן עבודה, ולצופים שאוהבים את הז'אנר ובאים ללא ציפיות, כנראה שיהיה נחמד ברוב השעתיים ועשרים הארוכות שלא לצורך המרכיבות אותו, אבל מבחינתי מדובר במפח נפש די רציני. מה שלא ימנע ממני לחכות לסרט הבא של אלפרדסון, בתקווה שלא יעבור יותר מדי זמן עד שיגיע.

גם הסרט הזה יוקרן ביום רביעי, אך בשעה 22:00.

"מז"ל טוב" – Happy Death Day

על אף שלא מדובר באחד מסרטי האימה הגדולים של 2017 המרשימה, ולמרות שהסרט ייצא להקרנות מסחריות בסוף השבוע, אני לא יכול להסביר לכם כמה אני מרוצה וגאה בפסטיבל חיפה ששיבץ את הסרט להקרנות לילה מאוחרות. לא רק שזה כיף גדול לראות סרט ז'אנר חביב בתום יום ארוך עמוס סרטים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית, זה גם מעיד על גיוון וקריצה מטעם הפסטיבל. וזה לכשלעצמו נהדר. כך או כך, ההקרנה של "מז"ל טוב" (וכאן זאת ההזדמנות לשבח את מפיצי הסרט על ההברקה בתרגום השם לעברית) הייתה לאחד הנקודות המשמחות שלי בפסטיבל עד כה.

"מז"ל טוב" הוא סרט אימה מבית היוצר של חברת ההפקה בלומהאוס, מהסוג שיכול להיות משודר לאורך כל היום בערוצי הסרטים, מכיוון שהוא ברמת חריפות נמוכה למדי כשזה מגיע לאלימות. הוא מספר על תלמידת קולג' בשם טרי (ג'סיקה רות', מין גרסת אמצע חביבה בהחלט של בלייק לייבלי ורייצ'ל מקאדמס), שאין דרך אחרת לתאר אותה מאשר "כלבה", הנחרדת לגלות שהיא מתעוררת באותו יום שוב ושוב, ובסופו נרצחת על ידי מישהו במסכה. לא רק שהיא מרגישה ששפיותה הולכת ואוזלת, היא נאלצת למצוא את זהות רוצחה לפני שהנזק המצטבר שהוא גורם לה בכל לילה יחסל אותה סופית. כמובן שהאסוציאציה המיידית היא לקומדיה "לקום אתמול בבוקר" (אליו הסרט מתייחס ישירות. זהו הסרט השני בפסטיבל שעושה זאת), אבל האמת היא שהוא בעיקר מזכיר את הסרט "לפני שאפול" שהוקרן במשך איזה שלושה ימים מתישהו במהלך חודש מרץ. זה בגדול אותו סיפור, רק בקונספט של סרט סלאשרים. מעבר לכך, "מז"ל טוב" גם עשוי יותר טוב, מצחיק יותר, מרגש יותר, וחביב הרבה הרבה יותר.

הטוויסטים צפויים, חלק מהפעולות של הדמות הראשית מטומטמות באופנים שקשה להתמודד איתם, וזהות הרוצח ברורה לכל אדם עם עיניים. ועם זאת, סרטו של כריסטופר לנדון החתיך ("פעילות על טבעית: המסומנים") על פי תסריט של סקוט לובדל (מצוות הכתיבה של סדרת האנימציה "אקס-מן"), מצליח לעשות בדיוק את מה שבא לעשות – להיות סרט משעשע ומלא אדרנלין. ההופעות כולן אחלה, והצילום והעריכה מיומנים למדי, כך שגם אם אתם לא בעניין של סרטי אימה, הוא יכול להיות יופי של אופציה. כל עוד אתם לא לוקחים אותו יותר מדי ברצינות, או עושים מאמצים גדולים מדי בשביל לראות אותו.

"שכונה בטוחה" – Better Watch Out

לאחרונה יש קטע מעניין בעולם האימה האמריקאי, והוא לנסות לנכס לעצמך חג. יותר ויותר סרטי ז'אנר ממקמים את עלילתם בנקודה ספציפית על לוח השנה הנוצרי, כנראה כדי להיות להיט VOD או השכרות דיגיטליות כאלו ואחרות לכשיגיע הרגע. לאחרונה, הסרט הנהדר "Trick ‘r Treat" המתרחש, כפי שוודאי יכולתם לנחש, בליל כל הקדושים, עשה את זה בגדול ונחשב לקלאסיקת האלווין עכשווית; כאשר אנתולוגיית אימה אחרת, הקרויה "חגים", הגדילה והלכה על כיוון של סרט קצר לכל אירוע בשנה. "שכונה בטוחה" נתפס מאוד חזק על חג המולד, ואני מאמין שאם יקבל תהודה בהמשך, הוא בהחלט יכול להיות צפייה פופולרית למדי בכל שנה לקראת סוף דצמבר.

זהו סרט נוסף של מסגרת חצות, אתו סגרתי את היום שלאחרי "מז"ל טוב". הוא איננו נקנה להפצה כפי שידוע לי, אבל גם הוא שימח את לבי בתום יום ארוך, וגם הוא הוקרן בפני אולם מועט קהל למרבה האכזבה. עם זאת, בשונה מסרט הסלאשרים הקודם, "שכונה בטוחה" מעט יותר מקורי והולך למקומות קצת יותר אפלים.
זהו סרטו של כריס פקובר, על פי תסריט שכתב עם זאק קאהן, והדבר הראשון שאני רוצה שתדעו לגביו הוא שאסור לכם לדעת עליו כלום. הוא נפתח באופן מסוים ודי תבניתי, אבל משנה כיוון קצת לקראת האמצע וחושף משהו אחר למדי, ונהדר בהחלט. אחלוק אתכם רק את נקודת הפתיחה של הסרט: בערב חג המולד מגיעה אשלי (אוליביה דה ג'ונג, שגדלה מאז "הביקור") לשמור על לוק (לוי מילר, פיטר מ"פן") בזמן שהוריו (ורג'ינה מדסן, שנראית מוזר אחרי מה שנחווה כמו טיפולים פנים אינטנסיביים שטשטשו במעט את היופי הטבעי שלה, ופטריק וורברטן) הולכים למסיבת חברים. ואז דברים מוזרים קורים. מכאן, לא כדאי לחשוף יותר.

קשה לתאר את "שכונה בטוחה" כסרט אימה. למעשה הוא רחוק מלהפחיד, מלבד כמה הקפצות חביבות פה ושם. תחשבו יותר בכיוון של גרסה מאוד אפלה ל"שכחו אותי בבית", אבל הוא עובד היטב בזכות ההיכרות וההבנה של ז'אנר המותחן. יש לו עשייה קולנועית מצוינת, והופעה נפלאה ויותר מכך של לוי מילר הצעיר, שזכה על הופעתו הזו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל פרייטפסט. אמנם הפרס השני שניכס הסרט הזה באותו פסטיבל הוא "המוות הטוב ביותר", אבל אל תטעו לחשוב שמדובר במשהו אקסטרימי או טראשי, למעשה הסרט נמנע מלחשוף כמה דברים די קשוחים שקורים בשולי – או מאחורי – הפריים, אבל הוא מתוחכם באופן יחסי ומהנה מתחילתו ועד סופו.