• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

מפאונד-פוטג' ועד האוסקר: המפיק ג'ייסון בלום והשיטה המנצחת (והאם ישראל יכולה ללמוד ממנו)

10 במרץ 2015 מאת אור סיגולי

בשמונה השנים האחרונות שמו של המפיק ג'ייסון בלום הוא אחד המוכרים והידועים בעולם האימה. למעשה, בלום בן ה-44 נחשב לאיזשהו סוג של מהפכן, אפילו שהוא פועל בתוך המיינסטרים של קולנוע הז'אנר העצמאי.
שני המשפטים האלה, ביחד לחוד, נורא מוזרים. קודם כל, כי עם כמות סרטי האימה המטורפת שנעשית בארה"ב – בין אם בתוך האולפנים או מחוצה להם – קשה מאוד לבלוט ולהיות שם ידוע. בנוסף, כמו בכל תחום בקולנוע, בדרך כלל אלו הבמאים (ולעיתים רחוקות התסריטאים) שנמצאים במרכז השיח, הרבה יותר מהמפיקים. בכל תולדות ז'אנר האימה יש ממש קומץ של מפיקים ידועים, כמו למשל רוג'ר קורמן או וויליאם קאסל, וגם הם שמות שגורים רק בפי מעריצים אדוקים או אנשי תעשייה, ואפילו הם שימשו גם כבמאים. ג'ייסון בלום, בשלב הזה, מוכר יותר מאשר הבמאים איתם הוא עובד.
הדבר השני שיוצא דופן, הוא העובדה שבלום נחשב כמישהו ששיכלל/המציא שיטת הפקה, למרות שהוא לא עשה שום דבר חדש, אלא בנה קונספט מאוד מסוים על בסיס מודלים אחרים ואילוצים טכניים, ופעל דרכו. המודל מוכיח את עצמו באופן סיסטמתי מאז שבלום דחף החוצה סרט פאונד-פוטג' בתקציב של 15 אלף דולר, "פעילות על טבעית", שהרוויח 193 מיליון בלי שאף אחד הבין מאיפה זה בא, ועד שקיבל את מועמדותו הראשונה לאוסקר, על הפקת "וויפלאש" (ואם מישהו רצה להתווכח אתי ששורשיו של הסרט הזה נטועים בעולם האימה, זאת ההוכחה שלי).

בלום, שטוען שאין לו עניין בלכתוב ולביים אלא רק להפיק, נחשב כיום לאחד המפיקים החכמים, המוכשרים והמרוויחים ביותר שעובד בלוס אנג'לס, ובארה"ב בכלל. הוא הקים את חברת ההפקה "בלומהאוס", שמאז 2007 חתומה על רוב סרטי האימה שראיתם בשנים האחרונות, ונכון לשנייה זו יש לו מעל 20 כותרים מתוכננים ל-2015. למעשה, חלק לא קטן מסרטי "אימת החודש" מאז היווצרה לפני שנה בדיוק, היו סרטים של "בלומהואס": "אותיות שטניות", "השער", "המפרץ", "המכשפות מסיילם", "רוח זדונית", אבל גם "הטיהור" ו"הטיהור 2", שני סרטי "הרוע שבפנים", וכמובן כל סרטי "פעילות על טבעית". ועל אף שבלום הכריז שהוא מתעניין רק בסרטי אימה, הוא חתום גם על הפקת "השכן ממול" עם ג'ניפר לופז, שהפתיע מאוד בקופות בארה"ב, ו"הלב הרגיל" של HBO.

בתחום ההכרה היוקרתית, מעבר למועמדות לאוסקר השנה, הוא זכה ב"אמי", היה מועמד לשני פרסי הקולנוע העצמאי וזכה בפרסי איגוד המפיקים (מתוך שלוש מועמדויות).
ההצלחה העצומה של סרטי האימה של "בלומהאוס" היוו שינוי בתפיסה של הוליווד לגבי השקעות בסרטי אימה, ופתחו את הסכר לעשרות הפקות אימה בשנה. סביר להניח שסרטים כמו "אנאבל" ו"לזמן את הרוע", סרטי אולפנים שהניבו רווחים של מיליונים, לא היו נעשים אילולא המהפכה שעשה בלום.

אז איך מישהו צעיר מאוד שפועל בתוך תחום שלא נחשב ריווחי, הצליח להפוך לכוח כל כך משמעותי?
בלום נולד בפברואר 1969 בלוס אנג'לס. אביו היה סוחר אומנות ומייצג אמנים, ואמו פרופסור לאמנות. את הקריירה הקולנועית שלו החל תחת כנפו של הארווי ויינשטין, כאיש רכש של "מיראמקס", ולאחר מכן מפיק בפועל, ואז כמפיק עצמאי באולפני "וורנר ברוס". הסרט הראשון עליו חתום כמפיק ראשי היה בשנת 1995 (כאשר היה בן 26), "Kicking and Screaming", סרטו הראשון של במאי האינדי נואה באומבך ("חיים בין השורות", "פרנסס הא"). בלום היה שותפו לחדר של באומבך בקולג', והסיפור העיקרי על הפקת הסרט, הוא שהם הצליחו להשיג מימון לאחר שסטיב מרטין קרא את התסריט והמליץ עליו. הסרט היה לאחד מסרטי האינדי המדוברים של הניינטיז, והזניק את הקריירות של באומבך ובלום.
אבל הקפיצה המטאורית למעלה הייתה, כאמור, תריסר שנים לאחר מכן, כאשר בלום נתן יד לסרטו של אורן פאלי, "פעילות על טבעית", והטריף את כל התעשייה. בלום החליט לייסד שיטת הפקה שבה הוא דובק בקנאות, ועד כה היא מוכיחה את עצמה באופו יוצא דופן.

חוקי המודל העסקי של "בלומהאוס" הם כאלה:
– התקציב נע בין 3 מיליון דולר ל-5 מיליון דולר בלבד (לשם השוואה: זוכה האוסקר של השנה, "בירדמן", הופק בתקציב של 18 מיליון דולר. הסרט הריווחי ביותר עד כה של 2015, "חמישים גוונים של אפור", הופק בתקציב של 40 מיליון דולר. "לזמן את הרוע" עלה 20 מיליון דולר).
– ההפצה עצמה נעשית לרוב על ידי אולפן גדול שרוכש את הזכויות, ולעיתים מוסיף לתקציב. כיום יש לבלום חוזה ראשוניות עם "יוניברסל".
– הסרט מצולם בלוס אנג'לס, והמשכורות הן משכורות איגוד בסיסיות.
– בתחום ההפצה, לא תמיד שואפים לאחת רחבה בכל רחבי ארה"ב והעולם. הסרטים לרוב יוצאים למספר מצומצם של קולנועים, כמו גם ל-VOD ושאר ההשכרות הדיגיטליות. הם מוכיחים את עצמם ומגדילים את מספר בתי הקולנוע, אלא אם כן האולפן שרכש אותו מחליט אחרת.
– שלא כמו בתפיסה הנוכחית בהוליווד, בה המחשבה היא פרנצ'ייזים, מבחינת בלום כל סרט עומד בפני עצמו, ורק לאחר שיצא אפשר לחשוב האם כדאי להמשיך אתו הלאה (ל"בלומהאוס" יש כרגע ארבעה פרנצ'ייזים: "פעילות על טבעית", "הטיהור", "רוח זדונית" ו"הרוע שבפנים").

יש עוד כמה סעיפים שכוללים את עניין המשא ומתן ובחירת הבמאים – אבל בעצם החוק הכי חשוב, מעבר להגבלות התקציב המאוד ספציפיות, הוא שבלום נותן לבמאים שלו חופש עבודה מוחלט. הוא לא מתערב להם בשוטינג או בעריכה, אלא רק מכוון אותם כשצריך, בעיקר בשלב ההפקה עצמה. לעומת המפיק שגידל אותו, הארווי ווינשטין, שידוע לעיתים בתור בריון שלוקח מבמאיו את הסרטים וקוצץ אותם כאוות נפשו ("גרייס ממונקו", "הגראנדמסטר" ו"רכבת הקרח" הם הדוגמאות האחרונות להתערבות הווינשטינית), בלום לא מעוניין להיכנס לפינה הזו. ובצדק, כפי הנראה. כאשר הסרטים כל כך זולים וסביר שיכניסו רווחים אם לא בקולנועים אז במדיה הביתית, הוא יכול להעניק חופש אומנותי (בשונה מחופש תקציבי) לבמאים אותם הוא בוחר.

וויפלאש

וויפלאש

בלום הוכיח שהפקה חכמה של סרטי אימה יכולה להיות ריווחית אם נעשית באופן מבוקר וחכם. על פניו יש פה סיפור של נצחון כפול: השוק מוצף בסרטי אימה, האולפנים מתחילים להתעניין, במאים מקבלים חופש מוחלט לעשות מה שהם רוצים, אף אחד לא מתעצבן, אף אחד לא יוצא מרושש, התעשייה ממשיכה לעבוד, וכולם אוחזים ידיים והולכים אל עבר השקיעה תוך כדי שירת "בוקר טוב, שמש" מהמחזמר "שיער".
על פניו אין פה צד שלילי, אלא אם אתה כתב קולנוע קטנוני עם חיבה מהותית לסרטי אימה. ואז יש כן שאלה שנמצאת באחורי המוח ומהבהבת מדי פעם: האם כל זה באמת עושה טוב לז'אנר?
נכון שיש פה עניין של טעם, אבל אם אני מריץ את כל סרטי האימה של "בלומהאוס" מאז 2007, רשימה שכוללת עשרות סרטים, רובם היו מצליחים באופן חריג ("הטיהור" עשה שמונים מיליון מתקציב של שלושה), יש מעט מאוד סרטים שאני באמת חושב שהם טובים. "רוח זדונית" הוא אפקטיבי ומהנה אבל קשה לומר שהוא דוחף את הז'אנר קדימה, כאשר "השער" ו"המפרץ" הם בעצם השניים היחידים שאני יכול להלל. השאר פחות מוצלחים, או סתם איומים.

בטקסט על "אותיות שטניות", שהופיע באימת החודש של פברואר, כתבתי שגם לסרטי אימה חלשים או כאלו שהם PG-13 יש משמעות לא מבוטלת, בעיקר כי הם משמשים כ-gateway horror. סרטים שמיועדים לקהל צעיר שעושה צעדים ראשונים בתחום האימה, כאלו שמשמשים כדחיפה קלה לתוך הסרטים המעניינים באמת. הרי אף אחד לא התחיל מ"מרטירים" ו"הניצוץ", אלא סביר שהתחנות הראשונות היו משהו שיותר קרוב ל"הרוע שבפנים". כך שמדובר במשהו חיובי. צעירים יכולים לראות את סרטי האימה כי הם מתונים וכי אין בהם סקס ואלימות שתשפיע שתמנע מהם לרכוש כרטיס, ולפחות להתחיל להתעניין ולפתח בף גירוי לז'אנר. החלק השלילי נוצר מכיוון שהוליווד עובדת על שכפול עם מינימום של חשיבה מחוץ לקופסא, והדברים מתחילים לשעתק את עצמם. ומכיוון שאיכות והצלחה מתבלבלים לא מעט פעמים, הסרטים הטיפשיים והעצלניים הופכים להיות השולטים בכיפה, ולראייה באמת אפשר למנות את "אנאבל". "בלומהאוס" הראה שאפשר להרוויח מסרטי אימה, אבל נכון לרגע זה לא הוכיח שאפשר להרוויח מסרטי אימה טובים. הם עסוקים בבידור נוח מדי, והמודל העסקי המצליח גורם לזה להיות מושרש יותר ויותר.
אני חלילה לא מתנסח כרגע נגד "בלומהאוס", אלא רק נותן קונטרה ואולי איזה פן אחר של תפיסה. הדברים רחוקים מאוד להיות שחור ולבן.

מה שעניין אותי בנוסף לכל אלו, היה האם המודל העסקי של בלום הוא משהו שיכול לעבוד גם בארץ, לא בהכרח בהקשר של סרטי אימה. כלומר, האם מפיק יכול לבחור לאסוף סביבו במאים ותסריטאים, להגביל אותם לתקציב זעום במיוחד, אחר כך לנסות להשיג איזושהי עזרה מהקרנות או מ"יונייטד קינג" (הדבר הכי קרוב שיש לנו לאולפן הפקה בארץ), ואז לחשוב על דרכים נוספות להפצת הסרט שאינן בהכרח רק בבתי הקולנועי כמו VOD, רכישה דיגיטלית או די.וי.די – ובסופו של דבר גם להרוויח כסף. האם אפשר לקחת את הקונספט של "בלומהאוס" להכיל אותו על תעשיית האינדי של ישראל?
בשביל לענות על זה פניתי לגל גרינשפן, המפיק שעומד מאחורי "גרין פרודקשנס", שבשנים האחרונות יצרו כמה סרטים באורך מלא שעוררו לא מעט עניין כמו "אף פעם לא מאוחר מדי", "הנוער", "אנשים כתומים", וממש עכשיו "מסווג חריג", קומדיית האימה הצה"לית המלהיבה של בועז ארמוני, שהוקרנה בפסטיבלי דרום ואוטופיה.

הדבר הראשון שחשבתי שצריך לדעת לפני שבודקים את זה, הוא בעצם מה הכוח האמנותי של מפיקים בארץ. האם הם מצטרפים לתסריט שכבר מתחיל לעמוד על הרגליים, או יוזמים פרוייקטים ומקבצים סביבם את הצוות הנכון? התשובה, כצפוי, אינה חד משמעית.
בכתבה קצרה שעשיתי לפני שנתיים על המפיקים החדשים בארץ ל"עכבר העיר", גרינשפן אמר: "אף אחד (כלומר, הקהל) לא יודע מי הם המפיקים. אבל מכיוון שיש מעט מפיקים ומאות במאים כאן, כאשר במאי מחפש בית לפרויקט שלו – בעצם ההחלטה אילו פרויקטים ייצאו לדרך נקבעת על ידי המפיקים. הם משמשים כמסננת לפני ההגשה לקרנות. יותר ויותר מפיקים לוקחים חלק משמעותי יותר בתהליך היצירתי."
ועדיין, גם היום, גרינשפן אומר שבסופו של דבר, התעשייה בישראל מבוססת על התפיסה האירופאית, זו של האוטר. ככאלה, הבמאים עדיין הם הכוח המרכזי של הקולנוע הישראלי. הפקה יזומה לרוב מתבטאת כאשר מפיק רוצה לעבד לקולנוע ספר, חומר קיים אחר או סיפור היסטורי. במקרים כאלה, לא תמיד אבל לעיתים, המפיק הוא זה שמנסה להשיג את הזכויות לעיבוד, ורק לאחר מכן יחפש את התסריטאי והבמאי הנכונים. אבל כאשר זה מגיע לחומר מקורי, לסיפור שאיננו מבוסס על מקורות אחרים, הניצוץ מתחיל מהכותב, והמפיקים נרתמים ומרימים את הפרוייקט.
(הבהרה נחוצה – הפסקה הזו, ואלו שלפניה ואחריה, מנוסחות בלשון זכר רק בגלל הסרבול של הקריאה עם כל הוספת החיץ לכל מפיקה/ה, במאי/ת, תסריטאי/ת והוא/היא. עמכם/ן הסליחה).

הטיהור 2: אנרכיה

הטיהור 2: אנרכיה

על פי גרינשפן, הדרך שבה הקולנוע הישראלי נעשה איננו יכול להתאים למודל של "בלומהאוס". אך מצד שני, וזאת האירוניה, אין כל כך הרבה הבדל בין המודל של בלום לבין המציאות הישראלית מלכתחילה: "זה קצת מה שקורה בארץ גם ככה," מסביר גרינשפן. "נעשים פה סרטים זולים, בתקציבים שהזכרת ומטה, ואז הם נמכרים למפיץ. הבעיה הכי גדולה היא שאין פה מספיק קהל, כך שרווחים הם בכלל לא במשחק. צריך כמה מאות אלפי צופים בשביל לייצר איזשהו סוג של רווח ומעטים הסרטים שמגיעים לזה. הקולנוע הישראלי הוא לא מסחרי במהותו והתמיכות לא מגיעות מהמקום המסחרי".

זה אולי הקרע הכי גדול. בסופו של דבר, עם כל האהבה והתשוקה שיש לבלום לקולנוע אימה ולעבודה עם במאים, הוא גם רוצה להרוויח ולחיות טוב מכל הסיפור. המודל העסקי שלו נועד (בעיקר, אם להיות ציניים ולשפוט את האיכות של חלק הארי של סרטיו) כדי לצמצם עלויות ולמקסם את ההכנסות.
"המודל שאני מכיר שעובד יותר טוב בארץ," מסביר גל עוד שוני בין התעשיות, "כמה שיש יותר שותפים בהפקת סרט, וכמה שאתה מתחבר לשותפים חזקים בהתחלה, ככה הסרט יגיע יותר רחוק ויש לו סיכוי להצליח. "׳הנוער׳ הוא דוגמא לזה".

אבל גם זה סוג של ביצה ותרנגולת. "פה בארץ רוב הבמאים לא חושבים על הקהל כשהם עושים את הסרט, להוציא כמה סרטים, כמו למשל המצליחים של השנה האחרונה, ׳מיתה טובה׳, ׳שושנה חלוץ מרכזי׳ ו׳אפס ביחסי אנוש׳. גם הקרנות לא חושבות על הקהל, אלא יותר על הישגים אומנותיים. בגרמניה, למשל, מחויבים לבוא לבקשת מימון כבר עם המפיצים. הבעיה הכי רצינית כאמור – על אף 2014 המצוינת – היא שאין לזה מספיק קהל. אם הקהל היה משלם על סרטים וצורך תרבות אז בכל אפיקי התרבות היו מנצחים. היו משקיעים גם גופים פרטיים בסרטים. מצד שני, באמת קשה להגיד מה יביא קהל ומה לא יביא קהל… בכל מקרה, כדי שהסרט יהיה ראוי ויגיע לקהל רחב קשה לעשות משהו בפחות מכמה מיליונים בודדים. אצלנו התקציבים מינימליים גם ככה".

כל זה הוא חומר מחשבה, גם ליוצרי הקולנוע בארץ וגם למפיקים. האמת היא שאני חושב שאם בלום היה יוצר בארץ הוא היה חוטף די הרבה אש מהביקורת, על פרסי אופיר או פרסי ביקורת בכלל אין על מה לדבר, ויכול להיות שגם זה משהו שמשפיע על הדרך בה הקולנוע הישראלי נתפס ומתגבש.
לגבי בלום עצמו, יכול להיות שעכשיו פוסט "וויפלאש", שלפחות על פי האוסקר הוא סרט הסאנדנס המשמעותי ביותר של השנה בארה"ב (הוא זכה בשלושה אוסקרים, שניים יותר מהטוען לכתר – "התבגרות"), בלום ימשיך לשלוח זרועות מחוץ לז'אנר האימה המסורתי. בינתיים יש לו עוד 20 פרויקטים שמתוכננים ל-2015, והרשימה רק תופחת.
השאלה היא האם אחרים יאמצו את השיטה הזו, אולי עם כמה שינויים ותיקונים משלהם. בינתיים בלום ממשיך את הקו המצליח שלו, כזה שנכון לעכשיו נראה בלתי ניתן לערעור.

תגובות

  1. רנדל הגיב:

    אפשר הסבר כיצד המעורבות הויינשטינית נמצאת ברכבת הקרח? כי דווקא הוא נראה סרט שלבמאי היה בו 100% חופש.

    1. בגרסא שאתה ראית – כן, לבמאי היה חופש. אבל ויינשטיין לא רצה להפיץ אותה, אלא לקצר אותה בכחצי שעה. הבמאי ערך הקרנה לעיתונאים בלוס אנג'לס ואלו כתבו תגובות נזעמות על הקיצוץ הצפוי ושיבחו את הגרסה המלאה, כך בסופו של דבר היא הופצה בעולם (ונדמה לי בסוף הבמאי ניצח גם בארה"ב, אם כי יציאת הסרט עוכבה). בגדול הצרות עם ויינשטיין הם בחדר העריכה ולא בזמן ההפקה. כך סרט אחד לפעמים יכול להפוך שלני סרטים (להרוג את ביל) או ששני סרטים יחוברו לפתע לסרט אחד "היעלמותה של אלינור ריגבי). אם כי לרוב הגרסה הסופית פשוט קצרה או קצרה מהרבה מן הגרסה שהבמאי רצה, כאשר הסצנות היותר אלימות/ניסיוניות הם אלו אשר לא נכנסות לקאט הסופי.

  2. מולכו הגיב:

    עושק את הצוות. עובדי החברה שלו חסרי נסיון לחלוטין. ורוב הסרטים שלו לא רואים אור יום.

    http://www.hollywoodreporter.com/news/jason-blums-crowded-movie-morgue-683212

    (אגב, אחרי שהכתבה הזאת יצאה, בלום מיהר להוציא ארבעה סרטים מהמדפים לנטפליקס)

השאר תגובה