• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"שושנה חלוץ מרכזי", סקירה

17 ביולי 2014 מאת אור סיגולי

"שושנה חלוץ מרכזי" היא קומדיה המספרת על כוכב כדורגל, עמי שושן (אושרי כהן, שהכריזמה המדהימה שלו על המסך היא משהו שאין לזלזל בו, ובסרט הוא עושה עבודה מצוינת), הנאלץ לשקר על כך שהוא הומו בפני כל מדינת ישראל, ולהתמודד עם המהפך בחייו. זה ברמת תיאור העלילה הקצרצר.

זו קומדיה שכמעט אפשר לכנות אותה "מטורפת" עם דמויות משוגעות, מעט מאוד היגיון, פאנץ'-ליינים וצבעים בוהקים, במסורת הקומדיות המצליחות של השנים האחרונות דוגמת "לצוד פילים" ו"סיפור גדול".

הקומדיה הישראלית החדשה עוררה אצלי עניין רב מהרגע הראשון ששמעתי עליה. אפשר אולי לתאר את זה כסקרנות רבה מהולה בחשש לא מבוטל. מצד אחד, חשבתי, זה יכול להיות רעיון מעולה ואפילו חיובי לעשות קראוד-פליזר ישראלי שמשלב בין גייז וכדורגל. הרי הומור הוא משהו שמפורר פחד, מקרב בין אנשים, ואם ידעו לטפל בנושא בצורה ראויה, והסרט יהיה מצחיק בניגוד ללועג, זה יכול לעשות שירות טוב לכולם. כמו הדמויות של האוחצ'ות מ"ארץ נהדרת" שאולי אינן תו תקן לטעם טוב, אבל כן מצליחות לייצר אהדה וחיבה. כמו קומדיות חביבות כגון "בננות", שמתייחסות בצורה אגבית להומוסקסואליות, תוך כדי תקיעת מרפק פה ושם בצלעות, ובעצם על ידי כך מכניסות את הנושא אל המיינסטרים.

אבל תמיד ישנה האופציה שהדברים ילכו אחרת, ומכאן החשש. סרט קולנוע שיביא אליו אלפי צופים שלועג ומבדיל את הגייז הוא כמובן לא דבר חיובי, בטח בחברה שגם ככה לא עשויה מטולרנטיות כמו הישראלית. עצם הקרנתו באולמות ברחבי הארץ יכולה, במקרה הרע, לתת לגיטימציה להומופוביה אצל קהל צעיר ולפגוע במתבגרים. "שושנה חלוץ מרכזי" יכל להיות כל אחד משתי האופציות האלו.

לאחר צפייה בסרט הייתי עמוס מחשבות ותחושות, ותהיתי איך אגיע לסקירה הזו. חשבתי על מיני אופציות, אך אירוע קצרצר שקרה לאחר ההקרנה גרם לי להבין משהו, ושינה את הדרך שבה חשבתי שאגש לסרט הזה.

בתום ההקרנה עמדתי עם עוד כמה חברים ודיברנו על הסרט. אני לא בטוח שבאופן שקט. לאחר כמה דקות ניגש אלינו מישהו ושאל אותנו האם נהננו מהסרט. כאשר הוא נשאל מי הוא, הוא עונה "אני התסריטאי".
אני לא כל כך ידעתי מה לעשות ולכן התרחקתי מהזירה. לא יכולתי באמת לענות לו באותו הרגע ובהתחלה שמחתי על כך שהתחמקתי. אבל אחרי כמה צעדים עצרתי, ובראשי הדהד רק משפט אחד: אור, אתה אפס. אפס גמור.
האם יכול להיות שאני מסוגל לשבת ולכתוב סקירה פתוחה למאות ויותר אנשים, לפרט כמה הסרט הכעיס אותי והדהים אותי, אבל אני לא מסוגל לעמוד ולהגיד את זה בפני היוצרים? הרי זו פחות או יותר ההגדרה של פחדנות, וזה גרם לי להרגיש מאוד רע עם עצמי. או שאוותר לחלוטין על סקירת הסרט לבלוג, החלטתי, או שתהיה לי את היושרה לעמוד מאחורי הדברים שלי גם פנים אל פנים.
לכן החלטתי לנצל את הסקירה הזו, קודם כל כדי להתנצל בפני התסריטאי עודד רוזן על ההימלטות, ודבר שני לעשות תיקון – הסקירה הזו היא מה שהיה קורה אם במקום להסתובב וללכת, הייתי מתאפס על עצמי ונשאר לדבר. זהו לא טקסט רגיל שמתחבא מאחורי הרשת, כמו שאר הסקירות שלי, אלא דברים שאני יכול להגיד בפני יוצרי סרט.
אז ככה…

עודד, אם כבר שאלת, אז אני חייב להגיד שלא, לא הצלחתי להנות מהסרט. היו לי המון בעיות אתו, ואני מניח שמכיוון שאתה התסריטאי, פחות מעניינת אותך דעתי לגבי הצילום והארט, אלא יותר על דברים שקשורים לעבודה שלך עליו, אז אני אשתדל להתרכז בזה. תזכור גם שאני לא באמת יודע מה היה התסריט המקורי, וכמה שונה על ידי שי כנות הבמאי. לדוגמא, אני מניח שבתסריט היה כתוב משהו כמו:

חוץ. פארק בירושלים. יום
מצעד הגאווה בעיצומו. על הבמה המרכזית עומד מנהל הבית הגאה ונואם. שושן נמצא מאחוריו, מתאמן על הנאום שלו. למרגלות הבמה משתתפי מצעד הגאווה הירושלמים (חלקם ססגוניים) עומדים, מעודדים את הדוברים, מוחאים כפיים ומתרגשים. האווירה חיובית. שושן מתקרב לבמה ומביט על האנשים מביטים, וכו' וכו'…

לא קראתי את התסריט, אז אני קצת מסתכן פה, אבל אני מניח שלא היה כתוב שום דבר בסגנון "משתתפי מצעד הגאווה בירושלים לבושים כולם ללא יוצא מן הכלל בבגדים צבעוניים וצמודים, חלקם נראים כמו פליטי כנס פנטזיה עם פרטי לבוש ביזאריים. לא יותר משלושים-ארבעים ניצבים. שושן מסתכל על הקהל ולא מצליח לראות אפילו אחד שמתלבש ומתנהג כמו בן אדם נורמטיבי".
אם זה מה שכתבת, אז אוקיי. אבל אני די בטוח שלא. אז אני אחזור לדברים שיותר נוגעים לבסיס של הסרט, כי האמת היא, בן אדם, שעשית לי חיים מאוד קשים.

אז בוא שנייה נשים גם את עניין ההומור בצד. אין שום סיכוי להצליח לרצות את כולם, על אחת כמה וכמה בקומדיה, ואני אפילו מאמין שאני לא קהל היעד של הסרט. אבל אני כן מבקר קולנוע, ובמקרה יצא שאני גיי, ואם זה בסדר מצדך – וכבר שאלת – אני חושב שהתסריט שלך הוא בעיה עוד לפני שנכנסנו לשלב הפוגעני שלו.
האמת היא שלא כל כך הבנתי את נקודת הפתיחה, ומשם התחלתי להסתבך. אז המאפיונר המסוכן קולט את שושן מתחיל עם החברה שלו, ובמקום לחתוך לו אשך הוא נותן לו "עונש חינוכי" (אני מצטט את הסרט) ומכריח אותו לצאת מהארון מול כל בית ישראל במסיבת עיתונאים.
אני מבין את המאפיונר, הוא חשב שאם כולם יחשבו ששושן גיי, אז לא יחשדו שהוא פגע בגבריות שלו וכמעט גנב לו את החברה. אבל אני לא מבין את שושן בעצמו. הוא סובל מהצקות של חבריו לקבוצה והם מוקיעים אותו. למה בשום שלב הוא לא אומר להם "אז תקשיבו, שיקרתי. עשיתי את זה כי מאפיונר מאיים על החיים שלי. זרמו איתי כמה שבועות ואני אטפל בזה. אני לא הומו (לא שיש משהו עם זה בעיה. שהם יעשו מה שהם רוצים), מעולם לא הייתי אחד, אבל כושי הפושע הכריח אותי. אל תספרו לאף אחד, אני אפתור את זה איכשהו. נגיד, אפנה למשטרה. או אבקש מהמועדון שיממן לי שומר ראש, כי אני בכל זאת השחקן הכי חשוב פה".
מהרגע שלא הצלחתי להבין את זה, רוב הסרט, שנשען על הפרמיס הזה, פשוט לא הסתדר לי.

כריזמה ענקית. אושרי כהן

כריזמה ענקית. אושרי כהן

אם אתה חושש שנעלבתי מהסרט, אז אני אשמח להרגיע אותך ולהגיד שלא. האמת היא שאני חושב שנשים וערבים יכולים להפגע מהסרט הרבה יותר מכל גיי בארץ, ונגיע לזה. אבל אתה כן מציג תמונה מאוד בעייתית.

זה נכון שלא כל ההומואים בסרט הם טיפשים או קיצוניים או מופרכים. יש שתי דמויות חביבות והגיוניות שם: זו שמגלם רותם קינן, וזו שמגלם יניב ביטון (הוא מקסים בתפקיד, אגב, ועושה יופי של דמות. אולי האנושית ביותר מכל הקאסט), ככה שבהחלט יש פה ייצוג הוגן.
אבל שים לב לאן הסרט לוקח את הדמויות האלו. במהלך מצעד הגאווה, רותם קינן, מנהל הבית הפתוח של ירושלים, לובש חצאית סקוטית. למה? אמנם אין שום דבר פסול בללבוש חצאית סקוטית, אבל מדובר במצעד הגאווה, לא במסיבת פורים. חוסר ההיגיון בלבוש שלו הופך אותו לעוד אחד מהאקסצנטרים שמסביבו, כאשר שום דבר בדמות שלו לא תאם את זה. זה מראה שלאף אחד מכם אין מושג לגבי הדמויות בסרט שלכם.
בהקשר של נחי, הדמות של ביטון, שם הייתה לי בעיה יותר גדולה. נחי באמת בחור טוב ומקסים, תמיד שם בשביל לעזור, ואין לו שום אפיון סטריאוטיפי או מציק. אבל אם בוחנים את הדמות שלו, הדבר היחיד שאנחנו יודעים עליו – לא איפה בירושלים הוא גר, לא אם הוא בזוגיות, חי עם ההורים שלו, למה הוא נורא בודד, כלום – הוא שבילדותו כנער דתי הוא פיתה את הרב שלו.
זה הגיי המרכזי של הסרט, מישהו שבשנותיו הראשונות על פני האדמה כבר פיתה מורה מבוגר ממנו. ומתגאה בכך שזה לקח לו המון זמן, אבל הוא לא ויתר. הוא, עוד בהיותו קטין, הצליח להשכיב את הרב שלו ומתרברב בזה כאילו זו שאיפה של כל גיי צעיר. זה הפרט האישי היחיד שמוסגר לנו על הדמות הזו (ושהוא כנראה מאוהב בשושן).
תראה, זה אולי נשמע מצחיק כי איזה קטע ההומו הקטן הזה חשף את ההתחסדות של המוסד הדתי. אבל חיים "גאים" בישיבה הם עולם כל כך קשה, וכל כך אפל, שכולל המון סיפורים קשים על ניצול מיני והתעללות, וב"שושנה חלוץ מרכזי" (שוב, הדבר היחיד שאנחנו יודעים על נחי, הגיי הטוב)  זו לא יותר מדחקה.
מה שיוצא מהצחוקיה הזו היא לא "איזה קטע, יש רבנים הומואים" אלא, "הומואים, מהרגע שהם יודעים לקרוא, כבר מפתים ומדיחים למין אסור את המורים שלהם". איזה ממזר הנחי הזה.

בנוסף, אני הרגשתי שהסרט משחק מן משחק כפול כזה, שבו קשה לומר איזה צד הוא לוקח. כלומר, כן, יש את הרגע בו שושן מדבר בזכות הקהילה הגאה, אבל במהלך הסרט שתלתם מיני בדיחות קטנות ו"מוסתרות" שבעצם מנציחות הומור די דוחה על הומואים.
על אף ששושן סטרייט לחלוטין, במהלך הסרט הוא נושך כרית (במהלך החלפת סדינים), בוחש את השוקו (כשהוא יושב בבית קפה), ואני מניח שהרגע בו הוא לא מצליח לכבות גפרור היא גם חלק מזה, אחרת לא הבנתי את הגאג. מזל שאין שדות תירס בירושלים, בהם הוא יכל לרוץ ברברס.
אם שושן היה גיי מודחק, אז הייתי מבין את הבדיחה – כי כאילו הוא מסרב להכיר בעצמו, אבל בהתנהגות היומיומית שלו מחליקים לו סטריאוטיפים הומוריסטיים, והאמת שזה די מבריק. אבל זה לא קשור לדמות, לא קשור להתנהלות שלה, ולא קשור לסיטואציה. זה בדיחה זולה ותלושה על חשבון האנשים שהסרט מתעסק בהם.

אבל כמו שאמרתי, הגייז עוד יוצאים פה טוב לעומת הנשים (כלומר, אישה) והערבים (כלומר, ערבי).
כאשר דמות ראשית של גבר, שאותו אנחנו אוהבים ואיתו אנחנו עוברים את הסרט, אומר לבחורה שהוא רוצה, בלי טיפת אירוניה את המשפט "אמנם אין לך ציצים, אבל יש לך ביצים", מישהו היה צריך להתריע שזה בעייתי. זה לא משפט מצחיק ולא משפט שנון. האמת היא שזה אולי אחד המשפטים השובניסטים ביותר ששמעתי בקולנוע. ובנוסף, אחרי ששושן אומר את זה לדמותה של גל גדות, האם הוא חוטף ממנה את הסטירה שהוא אמור? לא, היא מתנשקת אתו והם נכנסים למגעים די מתקדמים לקראת סקס. אני לא הפמיניסט הגדול בעולם, אבל זה היה עוד רגע אחד מיני רבים בו לא יכולתי להבין מניע של אף אחת מהדמויות. הן כאילו מתנהלות על עולם מקביל והפוך לחלוטין.

הטיפול הזה גם תקף לאישה המשנית, פז, דמותה של עינת ויצמן. היא האישה שמייצגת את הפן החד מיני מהצד הנשי, והיא היחידה בסרט. להבין: זה סרט שעוסק בקהילה הגאה הירושלמית ונצפית בו לסבית אחת. סליחה, היא לא לסבית, היא מסרבת להגדיר את עצמה לפי המונחים הרגילים (על פי שורת הדיאלוג שלה). מה שהיא כן, לפי מה שרואים על המסך, זה קפוצה, עצבנית, חסרת חוש הומור, גברית במיוחד ולא נעימה, עד הרגע בו היא מתפרצת כשחקנית כדורגל מצטיינת. אז אולי פז מסרבת להכנס להגדרות, אבל הסרט הכניס אותה לאחושרמוטה הגדרה – היא סטריאוטיפ מעייף של לסבית. ולא שזה בהכרח טעם רע, זה סתם רע.
נכון, יש גם את שתי הסטודנטיות השמאלניות לפסיכולוגיה ששושן משכיב כי הן חושבות שהוא גיי. אני לא בטוח מתי לימודי פסיכולוגיה הופך אותך בהכרח לשמאלני (אין שום אחר בסרט שמעיד על נטייה פוליטית של השתיים, מעבר להכרזה של שושן), אבל זה לפחות מסתדר בעולם של קומדיה "מטורפת".
לא צריך להתלונן על כל דבר.

אני מניח שאין אפילו טעם להכנס לבעייתיות של הדמות של הערבי, שמגלם יוסי מרשק, שהוא בדרך כלל שחקן נפלא, אבל פה עושה – אני כבר מטרחן – קריקטורה רעה נטולת קונטקסט. למה הוא צריך להיות ערבי? מה בער להכניס דמות עילגת אחת בודדת של ערבי לסרט הזה?

ושוב, לא רק שאני חושב שמותר לצחוק על מיעוטים ועל פלחי אוכלוסיה בארץ, אני חושב שזה אפילו הכרחי. אני חושב שזה אפילו עלול להעניק טיפה של שפיות בטירוף הזה שנקרא ישראל. אבל צריך להרוויח את זה. ואת זאת עושים – בעיני – על ידי בניית עולם עם חוקיות, דמויות שמעוררות אהדה, על ידי עלילה שבנויה מספיק טוב כדי לא להיות תירוץ לשליחת חיצים ודחקות זולות על חשבון מישהו.
יש לזה מספיק דוגמאות, אפילו בארץ. "סימה וקנין מכשפה" של דרור שאול, למשל. לא סרט גדול, אבל הוא נכנס בכל מגוון הישראלים ועדיין לא שוכח להיות סרט. גם "Made in Israel" של ארי פולמן. שלא נדבר בכלל על אסי דיין עליו השלום, אפילו בסרטים הפחות מוצלחים שלו כמו "ד"ר פומרנץ", גם שם הוא צוחק על כולם, וקל מאוד לוותר לו.

אני יודע שהסרט והתסריט לא באו ממקום רע. יותר מזה, אחד השחקנים בקאסט הוא מישהו שאני גאה לקרוא לו חבר אישי שלי, ואני יודע בוודאות שהוא לא היה משתף פעולה אם היה חושב שהסרט בעייתי באיזשהו הקשר מוסרי. אבל זה מה שאני קיבלתי מהסרט, וככזה נכנסתי למקום די שלילי. אם רק בי הבעיה, אני לגמרי מוכן לקבל את זה.

אז אני מקווה שאתה לא כועס עלי כי לא ידעתי מה לענות לך אז אחרי ההקרנה, ואני מקווה שזה בסדר שאני משתמש בבלוג כדי לחזור אליך. אני פשוט חושב שקצת יצא לכם משהו שלא חשבתם שייצא, אבל זה לא פוטר מאחריות.

צילום: נועם יוסף

צילום: אוהד רומנו

תגובות

  1. צביקה הגיב:

    מסכים עם הביקורת, ומעבר לזה – זה פשוט לא מצחיק. באולם בו צפיתי בסרט (טרום בכורה בסינמה סיטי גלילות) רוב הצופים פשוט לא צחקו ממרבית הבדיחות… אלא אם כן נפלתי על קבוצה לא מייצגת והסרט יהיה להיט מטורף (אין לי מושג האמת), נראה לי שהקהל הישראלי התבגר ודורש הומור יותר אינטליגנטי ממה שהסרט הזה מציע.

  2. RonShneor הגיב:

    יוצרים לוקחים איתם ביקורות חריפות לקבר.
    מילא… הוא יוכל לענות כראוי רק עם הסרט הבא. מקווה שיצא לו אדיר

  3. אופיר סויסה הגיב:

    הבן אדם יצא אחרי הקרנה של הסרט שלו, אני די בטוח שהדבר האחרון שהוא היה רוצה זה לקבל את כמה שהתסריט שלו רע והומופובי בשנייה שהוא יצא. מצד שני, הוא ביקש את זה כששאל. אבל אני חושב שבלי לשים לב עשית מעשה טוב כשלא הלבנת את פניו ברגע שהוא יצא מהקרנת הסרט. זה לא כאילו שיקרת שאהבת, בסך הכל התחמקת. אני חושב שזה עדיף. אני גם לא חושב שהיית יכול להיות כל כך מפורט, רהוט ומשכנע בעל פה (אולי כן, אבל קצת קשה להכניס כל כך הרבה ביקורת לתשובה אחת).

    התייחסות קטנה לגבי הסצנה שתיארת עם גל גדות. יש את הקלישאה (הטלוויזיונית והקולנועית) על נשים שנמשכות לגברים שמתייחסים אליהם חרא. אני מניח (תסלחו לי שאני מניח בלי לראות את הסרט) שזאת התייחסות לזה. בכל מקרה, זה קצת תלוש מהמציאות.

    1. צביקה הגיב:

      בלי להיות קטנוני, המשפט הזה הוצא מהקשרו – הוא נאמר לגל גדות בסרט אחרי שהיא מוותרת על ניתוח להגדלת חזה. אולי חסר טעם ושוביניסטי, אבל לא הייתי מייחס לו משמעויות מעבר לעוד ניסיון נמוך להצחיק.

  4. עודד הגיב:

    המכתב הגיע ליעדו, אור.
    רק הערה קטנה: פוטר (מאחריות) כותבים ב-ט', אז תתקן.

    ימים שקטים לכולנו.

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה!

  5. גל הגיב:

    הביקורת נשמעת אישית לחלוטין ולא מקצועית ( כנראה מחמת המעמד "בלוג" ) וגם לא ציינת את שמות השחקנים בתמונת הדראג
    מעניין….

    1. גיא הגיב:

      לדעתי זאת רות רות׳לס משמאל.
      https://www.facebook.com/ruthless.band

      1. גיא הגיב:

        אופס – לא שמתי לב למילה דראג והתייחסתי לתמונה בראש הפוסט…

  6. איתן הגיב:

    שמת דגש על הפוגענות וההומור הנמוך אבל יש סרטים שלמרות שהם סובלים מהבעיות הנ"ל מצליחים להצחיק ולרגש. בסרט הזה שום דבר לא עובד – סתם אוסף של דחקות לקישאיות ברובן המודבקות זו לזו בעלילה קלושה ומפוזרת.

  7. uriglasberg הגיב:

    אור סיגולי, אני מאוד אוהב ומעריך את הכתיבה שלך (סתם שתדע (:) אבל אני חושב שחצית פה איזשהו גבול בתור מבקר שלא צריך לחצות אותך. מהרגע שסרט עולה לאקרנים כל ביקורת שהוא יקבל (בגבולות הטעם הטוב) היא לגיטימית. מהרגע שיוצר שולח את הסרט שלו להפצה הוא לוקח בחשבון ש*הסרט* שלו יקבל שלל ביקורת שלא חייבות לעלות בקנה מידה אחד עם דעתו הפרטית על היצירה שלו. ובתור מבקר זכותך לכתוב על הסרט איזה סוג ביקורת שתרצה (בגבולות הטעם הטוב).
    אבל יוצר לא אמור לקבל מכתב – שהוא פנייה אישית אליו – שבו המבקר המבקר קוטל את העבודה של היוצר בפומבי. לכתוב ביקורת קוטלת זה לגיטימי אבל ברגע שזה מוגדר כמכתב אל היוצר והוא מפורסם בפומבי בעייני זו הלבנת פנים ברבים. אפילו שהיוצר ביקש את חוות דעתך באופן מפורש הוא בכל זאת ביקש אותה בצורה פרטית, לא מול כל רחבי האינטרנט. לדעתי המכתב הזה היה צריך להישלח באופן פרטי ולא להתפרסם כאן. להשתמש בכוח שלך בתור מבקר בשביל לבקר בן אדם ואת העקרונות והערכים הבסיסיים שלו באינטרנט זה לא לגיטימי.
    אני הייתי מוחק את המכתב הזה ומעלה ביקורת שמתייחסת לסרט.

    ושוב אני מזכיר, אני מאוד מעריך את הכתיבה שלך ואוהב אותה אבל לדעתי עשית טעות ואפשר להודות בה ולתקן אותה.

  8. רז פורת הגיב:

    חברים זה בלוג פה, הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה. מצד שני, אור יקירי, שיחקת לא הוגן. כתבת אליו ועליו, משחק הוגן היה אם הוא היה כותב סרט עליך. בכל מקרה, אלה החיים.

  9. שאול הגיב:

    על טעם כנראה אין מה להתווכח, אז זה כנראה שזה פחות רלוונטי להגיד שאני נהניתי מהסרט וצחקתי מאוד מרובו.
    אבל, באמת Ligthen Up!
    ראיתי את הסרט עם זוג חברים גייז, הם לא הפסיקו לצחוק לרגע ונהנו מאוד.
    הגיחוך והגרוטסקיות של הסרט הן בעיקר סביב האוכלוסיות היותר ניאנדרטליות שלנו – ה"קומץ", החרדים הקיצוניים במצעד ושחקני הקבוצה. דווקא הדמויות שפחות בשוליים מקבלות חיבוק יותר אוהב כאן, אפילו הדתיים בישיבה מוצגים באור אוהד.
    לי נראה שאתה דווקא לא הגעת לסרט מתוך מקום סקרני כמו שאתה אומר אלא מתוך מקום מתגונן, ואולי קצת מתחסד שלא ממש משאיר מקום להומור עצמי. הסרט צוחק מאוד על הסטראוטיפים, על ההגזמה וכן, קצת גם על הקהילה – אבל הוא עושה את זה בחיבה ולא בזלזול. הסצינות שדיברת עליהן עם נשיכת הכריות, בחישת השוקו ועוד – אם לא היית בכזו התגוננות אולי היית מפרש את זה כרמיזות לזה שלא צריך להיות הומו כדי לנשוך כריות, או לבחוש בשוקו – אנחנו שמים לב לזה רק כשכבר טרחנו לתייג מישהו כהומו בפוטנציה.
    "אולי אין לך ציצים, אבל יש לך ביצים" – כאן אתה כבר עושה עוול, וממש מוציא מהקשרו את המשפט הזה – הוא נאמר אחרי שגל גדות מסרבת לעשות ניתוח להגדלת חזה ובורחת מחבר שלה המאפיונר. מה ציפית ששחקן כדורגל יגיד לחברה שלו באמצע סרט קומדיה "האור שבחיי, הראית שאתן המין החזק"…

  10. יוסהלה הגיב:

    זה סרט שמטרתו להצחיק, פוגעני? נכון. בכולם. גם בי כחרדי [אבל לא נפגעתי…] תנוחו. אין ולא צריך למצוא ולחפש משמעויות עמוקות בסרט הזה. רק להעביר שעה של פאן.
    אגב מה השיר השני שזמרת הדראג שרה? הראשון – שמש אדומה- והשני משהו של עפרה חזה. מישו זוכר?

השאר תגובה