• מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • סרטים חדשים: פארודיה ישראלית על ״שר הטבעות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

"בירדמן" + "מפלה", סקירה כפולה

29 בינואר 2015 מאת עופר ליברגל

לפעמים מזמן לנו הגורל, או לוח ההפצה של סרטים בבתי הקולנוע בארץ, צירופי מקרים. כך יוצא שבאותו תאריך עולים לאקרנים בארץ שני סרטים עם הרבה קווי דמיון – "בירדמן" (Birdman) של אלחנדרו גונזלס איניאריטו מגיע לבתי הקולנוע אחרי הרבה מאוד הייפ, כולל תשע מועמדויות בטקס אוסקר הקרוב, בו הוא אחד מן הפייבורטים לזכייה בלא מעט פרסים, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. לעומתו, "מפלה" (The Humbling) של בארי לוינסון מגיע כמעט בלי תשומת לב תקשורתית או ביקורתית, אף על פי שגם בו יש מספר שמות גדולים לפני ומאחורי המצלמה.

שני הסרטים מעמידים במרכזם שחקן מבוגר, ששיא תהילתו היה לפני מספר רב של שנים. בשני הסרטים, חלק גדול מן הסרט (אם לא כל הסרט) מובא דרך המצב התודעתי של הגיבור ויש רגעים בהם לא ברור האם המתרחש על המסך נמצא רק בראש של הגיבור, הסובל מהזיות, או שכל הדמויות חוות אותו. שלא לדבר על כך שיש סצנות דומות למדי שחוזרת בשני הסרטים. יחד עם זאת, מבחינת סגנונית מדובר בסרטים שונים מאוד.

"בירדמן" הוא לא רק המדובר מקרב שני הסרטים, אלא גם המעניין והטוב יותר. גיבורו הוא שחקן בשם ריגן תומסון. לפני יותר משני עשורים תומסון גילם את דמותו של "בירדמן" במספר סרטי גיבורי-על ורוב הקהל עדיין מזהה אותו בזכות התפקיד הזה. כמעט כמו המצב של השחקן המגלם אותו בסרט – מייקל קיטון, שחקן קומי מגוון אבל כזה שלנצח ייזכר בתור מי שגילם את דמותו של "באטמן" בסרטים שביים טים ברטון בתחילת שנות התשעים.

בניסיון לקבל הכרה מחודשת על פועלו כשחקן מגוון ולהשתחרר מאור הזרקורים של תפקיד ישן שגילם, ריגן מעבד לבמה את הסיפור הקצר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" של הסופר האמריקאי הגדול ריימונד קארבר (בשילוב עם אלמנטים מכתבים אחרים של קארבר), סופר אשר בסרט מצויין כי גם השפיע אישית על חייו של השחקן. המחזה עומד לעלות באחד מאולמות התיאטרון הכי יוקרתיים בברודווי, כאשר גיבור הסרט לוקח על עצמו את תפקיד המחזאי, הבמאי והשחקן הראשי. אלא שצילה של דמות גיבור-העל לא מרפה ממנו: דומה כי כל היחס התקשורתי שהוא מקבל עדיין נעוץ בימי העבר, כולם זוכרים אותו בתור בירדמן. דמותו של בירדמן גם מוסיפה להיות נוכחת בחייו בדרך אחרת – כאשר הוא לבדו, "בירדמן" מדבר אליו, נותן לו עצות שקשה להשתחרר מהן. כמו כן, עושה רושם כי הגיבור סבור כי אכן יש לו כוחות-על מסוימים, אף כי הוא מנסה שהסביבה תעריך אותו דווקא בזכות יכולת המשחק והבימוי שלו.

הסרט מתרחש ברובו בשבוע ההרצה של הצגה, על מנת לבחון את ההצגה מול הקהל, אבל לפני הצגת הבכורה הרשמית והיוקרתית, בה יצפו המבקרים ויחרצו את דין ההצגה. כמיטב המסורת בהצגות, מאחורי הקלעים המצב הנפשי המעוות של הגיבור הוא רק חלק מן הצרות שפוקדות את ההפקה. ברגע האחרון אחד מן השחקנים צריך להיות מוחלף, ומייק שיינר (אדוארד נורטון), כוכב תיאטרון מוערך ובעל רקורד של התנהגות בעייתית, מסכים להשתתף בהצגה תמורת תשלום עתק. מייק גם יוצא עם אחת מן השחקניות בהצגה (נעמי ווטס) מה שלא מונע ממנו להטריד מינית את בתו של ריגן (אמה סטון), שעובדת כעוזרת הפקה לאחר שחזרה מטיפול גמילה, בלי יציבות נפשית של ממש. בנוסף, ריגן תומסון עובד בהצגה גם עם בת זוגו (אנדרה רייסבורו) כאשר גם אשתו לשעבר (איימי ריאן) מרבה לבקר באולם. עורך הדין ומנהלו האישי של ריגן (זאק גאליפיאנקיס, בהופעה נורמלית מהרגיל) מנסה לכבות את השריפות, אבל רק תורם ללחץ. אלמנט נוסף התורם לתחושת הדחיסות של הסרט נעוץ בכך שכמעט הכל מצולם בתוך חלל התיאטרון וברחובות העמוסים של ניו יורק המקיפים אותו.

השפה הקולנועית של הסרט לא רק צימצמה מאוד את הזירה הגיאוגרפית בה הוא מתרחש, אלא נסמכה על ההחלטה לצלם את כל הסרט במה שנראה כמו שוט אחד בודד (יש בסרט הרבה עריכה "חבויה", המוסתרת על ידי התמקדות בחפץ דומם או חיבור בין שוטים שונים דרך טריקים דיגיטליים). זאת אף על פי שהסרט אינו מתרחש בזמן אמת אלא על פרק זמן של מספר ימים. בהחלטה להשתמש בשוט הבודד תמיד יש מימד של הפגנת וירטואזיות של הבמאי והצלם, מימד אשר מלווה בתחושה כי מדובר גם בסוג של גימיק. במקרה של "בירדמן" יש התאמה בין הבחירה הסגנונית המרשימה לנושא מרכזי בסרט – בהצגת תיאטרון אין עריכה והשחקנים מופיעים ב"טייק" רצוף אחד. "בירדמן" לא רק מוביל אותנו אל ליל הצגת הבכורה, אלא גם בנוי כהצגת תיאטרון. למשל, באופן בו שינוי בתאורה מסמן כי חלף זמן. גם החזרה על מספר מצומצם של לוקיישנים שוב ושוב מזכיר את האופן בו התיאטרון משתמש בתפאורה. הדבר בעיקר משרת את השחקנים, אשר נותנים בכל סצנה משחק אינטנסיבי ומתמשך כמו בתיאטרון, ורובם נותנים את אחד מן התפקידים היותר מרשימים שלהם.

הדבר משרת את הסרט כי הוא דן במספר דרכים באמנות המשחק כמו גם בקשר בינה לבין תהילה. ריגן לא מצליח לזכות בהכרה כשחקן רציני – כולם זוכרים אותו רק בזכות סדרת סרטים "מסחריים" ולא אמנותיים, בניגוד למייק שנחשב לשחקן מוערך. דמות של מבקרת תיאטרון בכירה (בגילומה של לינדזי דאנקן) אומרת בשלב מסוים בסרט כי היא תכתוב ביקורת שלילית על ההצגה רק כי היא בזה לעובדה כי שחקן של סרט קומיקס מקבל הזדמנות לביים בתיאטרון יוקרתי. אבל במידה רבה היא גם בזה לכך כי סרטי גיבורי-על זוכים ליותר תשומת לב מעיבודים לקארבר או שייקספיר (מונולוג מ"מקבת" מושמע בסרט בידי קבצן). הדיון בין השחקן למבקרת מגיע גם למקומות פחות חד-משמעיים לגבי תפקיד האמן בהעברת היצירה ותפקיד המבקר, אשר מעמיד את היצירה לא רק מול המציאות הרגשית שהאמן מייצג, אלא גם מול מכלול היצירות אשר המבקר מכיר.

שמו של התיאורטיקן הצרפתי רולאן בארת' מוזכר בהקשר אחר בתחילת הסרט. בין היתר, בארת׳ ביסס השקפה במספר כתבים כי משמעות היצירה נובעת מן הנמען שלה ומן היחס בינה לבין יצירות אחרות אשר מכיר הנמען. כלומר, עמדה הקרובה לזו של המבקרת. בהתחשב בכך כי הסרט רומז לעבודות אחרות לא רק של קיטון אלא של רוב השחקנים המופיעים בסרט, דומה כי הבמאי מבין לא מעט מתפיסת העולם של המבקרת, גם אם לא את הקליטה האוטומטית. הטשטוש בין תרבות הנחשבת גבוהה לתרבות הנחשבת נמוכה (עוד מהלך שקשור עם בארת') הוא נושא אחר בסרט, אשר דומה כי מביע כמיהה לתרבות הגבוהה, אבל יותר מכך קנאה של הסרט הזה בסרטי גיבורי-העל. כאשר תומסון מנסה להשיג שחקן בכיר להצגה שלו, הוא לומד כי כל השחקנים המוערכים שמתאימים לתפקיד מצויים בצילומים לסרט גיבורי-על זה או אחר.

birdman3

העימות בין התרבות הגבוהה לנמוכה בא לידי ביטוי גם בכך שהסרט מדגיש את הפרדוקס של ברודווי. האיזור היוקרתי של התיאטרון האמריקאי הוא סביב כיכר טיימס, איזור המואר 24 שעות ביממה בידי פרסומות ענק וכמעט בכל שעה ניתן למצוא בו אנשים מחופשים לגיבורי-על או דמויות מסרטי דיסני, במטרה למשוך תיירים להצטלם עימם. אין אף מקום בעולם בו הבידור העממי בהקצנה שלו שוכן באותו מתחם עם מה שמעמיד פני בידור איכותי ומעמיק יותר.

הרצון להעביר אמנות לקהל עולה בסרט דרך דיון במדיומים הרבים המופיעים בו. זהו סרט בו המצלמה נעה כל הזמן (דרך סיפור שאפשרית רק בקולנוע), הדן בהפקת מחזה ושומר על אלמנטים רבין מן התיאטרון, בעוד המחזה הוא עיבוד לספרות, וברקע מצויה תמיד גם אמנות הקומיקס. במהלך הסרט ישנם עימותים בין ריגן למייק לגבי מידת הריאליזם של ההצגה, הבאה בידי ביטוי במספר דרכים. מייק יכול להיות אמיתי רק על הבמה, רק בגילום תפקיד. הוא לא רק משתכר באמת על הבמה, אלא גם מבקש מריגן לשנות את הטקסט למשהו תמציתי ואמין יותר, דבר הקרוב יותר לתפיסה של מייק את התיאטרון. אבל קיצור הטקסט הזה פוגע בשורה אשר מצוטטת ישירות מן הטקסט של קארבר, אמן מילה אשר עבורו הרטוריקה של השפה היא דרך בלתי נפרדת מאופן הסיפור. הסרט לא יכריע מהי הגישה הנכונה לעיבוד, במידה רבה הוא מותיר את המלאכה לקהל. והסרט מצלם לא רק את ההצגה, אלא גם את הקהל שצופה בה, אשר צריך לאהוב את היצירה או לבוז לה. צופי הסרט משולים לצופי התיאטרון, כולל המבקרת הבכירה אשר מגיעה עם דעה מגובשת עוד טרם הצפייה, ונותרת השאלה האם היא תוכל לשנות אותה.

אמירה אחרת על טבעה של כל יצירת אמנות בכלל נוכח בכותרת המשנה של הסרט "הערך הבלתי צפוי של הבורות". יש יתרון באמנות חיה אשר אינה חושבת על עצמה יותר מדי וחושפת דברים שהיא לא בהכרח תיכננה לחשוף. יש קסם בלפעול מבלי לנתח יותר מדי, האמן צריך לייצר דבר מה מן הלב ולא מן הראש. אבל יש בעיה שהיחס הזה לאמנות יכול לייצר, בעיה אשר קשורה לנושא אחר של הסרט, חשוב לא פחות מן היצירה האמנותית – החיים של האיש אשר מייצר את האמנות. ובחיים הללו, הבורות שיכולה להביא לברק אמנותי מייצרת נזק, או שהאמן הוא זה המייצר נזק לאנשים אשר אותם הוא אוהב.

אף כי הסרט מנסה להתייחס בכבוד גם לדמויות של השחקניות בהצגה, דמות האמן בסרט מועברת דרך הגברים – ריגן ומייק השחקנים, ואולי גם קארבר הסופר המת. שניהם לא מתפקדים טוב בחיים האישיים, כאשר מייק הוא מקרה קיצוני יותר מריגן. ריגן לא מתפקד טוב כפרטנר רומנטי וכאב, אבל מייק לא מסוגל לחיות בתור עצמו והיחס שלו לנשים בסרט יכול היה לשלוח אותו לכלא לו הן היו מגישות תלונה. יש מימד קלישאתי בדמות של השחקן אשר מתפקד היטב על הבמה אבל כושל בחייו הפרטים, כשל המובע בסרט לא רק ביחס שלילי של השחקנים לסובבים אותם, אלא גם בכשלים תפקודיים אחרים.

דומה כי השאיפה של איניאריטו הייתה לייצר סרט בו הדרמה הבין-אישית ביחסים בין הדמויות השונות חזקה כמו הדיון שלו בטבעה של האמנות ובטבעה של התהילה. אבל מערכות היחסים הדרמטיות בסרט סובלות מחסרונות שהיו קיימים, במידה זו או אחרת, בכל סרטיו. יש משהו קלישאתי בעיצוב הקונפליקטים הדרמטיים, ורוב הדמויות בסרט מעוצבות בצורה מעט גסה, כאשר הנקודות בהן הבמאי מנסה לסחוט דמעות בולטות מדי. הדבר מונע מן הסרט להפוך למרגש באמת, אבל השחקנים בסרט עושים עבודה טובה גם עם הנקודות הפחות חזקות בתסריט, מה שמונע מן הסרט להפוך למביך. במידה רבה, ההופעה של חלק מן השחקנים מרשימה יותר מן השוטים הארוכים והמורכבים מאוד. מלבד קיטון ונורטון, בתפקידיהם הטובים ביותר מזה שנים, גם איימי ריאן מעניקה אנושיות רבה לדמות אשר דומה כי נכתבה ללא תווי אופי. גונבת ההצגה הראשית היא אמה סטון, אשר הסרט משתמש היטב גם בכישורים הקומיים שלה וגם בכישורים הדרמטיים הלא תמיד מנוצלים שלה. מראה פניה הייחודי מראה כי נוסף לתנועות המצלמה, גם הקלוז-אפ הוא אמצעי המעניק לקולנוע אפשרויות שאין בתיאטרון.

רוב השחקנים אותם ליהק איניאריטו הם בעלי רקע קומי וחלק לא קטן מהם גם הופיע, כאמור, בסרטי גיבורי-על או רימייקים לסרטים שלא היו זקוקים לרימייק. הדבר נובע גם מן השיוך הז'אנרי הרחב של הסרט – הוא לא ממש קומדיה, אבל יש בו הרבה רגעים שהיו יכולים להיות קומדיה. בדרכו המוזרה, הוא לא רק סרט על שחקן שגילם גיבור-על, אלא גם סרט על גיבור-על לפחות בעיני עצמו – כולל סצנות שעושות שימוש נרחב באקפטים.

בסופו של דבר, "בירדמן" הוא סרט שמנסה הרבה מאוד דברים ומצליח ברובם, גם אם לא בכולם. למרות הניסיונות לעסוק באמנות גבוהה ולהתכתב עם מכלול גדול של יצירות והוגים (נגעתי כאן רק בחלקם הקטן) בסופו של דבר הסרט מצליח לבדר יותר מאשר מהווה אמירה עמוקה. עבורי, הסרט הזה אינו יצירת המופת שמצאו בו מספר מבקרים אחרים, אבל הוא בהחלט סרט מרתק וראוי לצפייה בקולנוע.

לדעה נוספת על הסרט – הסקירה של יניב

_U6C0651.CR2

הייתי רוצה לסיים גם את חוות הדעת שלי על "מפלה" באותה שורה תחתונה, אבל יותר מדי דברים השתבשו בסרט, למרות לא מעט אנשים מוכשרים לפני המצלמה ומאחורי הקלעים וכמה סצנות בעלות עוצמה.

גיבור הסרט, סיימון אקסלר, הוא מעין שילוב של שתי הדמויות הראשיות ב"בירדמן" – שחקן אשר מסוגל לתפקד על הבמה ולא בחייו האישיים וגם דמות אשר ימי התהילה שלה מאחוריה וחלק ניכר מאוד בסרט מתרחש בתוך מוחה ההוזה. באופן טבעי, בראשית הסרט סיימון מדבר מול עצמו בעודו מנסה לשנן את המונולוג עימו הוא הולך להופיע – נאום "כל העולם במה" מתוך "כטוב בעיניכם" של שייקספיר, מונולוג המדבר על כך שלא רק האמן, אלא כל בני אדם מגלמים תפקיד, ולא את עצמם, כל הזמן. אך זהו גם מונולוג המדבר על הזיקנה, על איבוד יכולת. מהר מאוד בסרט, סיימון מאבד את היכולת שלו, מכריז על פרישה ממשחק ועובר לטיפול פסיכולוגי.

באותו טיפול, סיימון מתוודה על איבוד התחושה לאמנות ועל פעולה מתוך אוטומט בשנים האחרונות. יש בווידוי הזה משהו מרגש, שכן ישנה תחושה כי הוא מתכתב עם גוף היצירה של האנשים העומדים מאחורי הסרט. זה נכון הן לשחקן אל פאצ'ינו, הן לבמאי בארי לוינסון והן לאחד התסריטאים של הסרט, באק הנרי. כולם נמצאים כבר כמה שנים טובות אחרי שיא הקריירה שלהם, כאשר לוינסון ופאצ'ינו הוציאו בשנים האחרונות כמה סרטים שנראו נטולי תשוקה. הדבר המעניין הוא שבסרט הזה, נראה שהתשוקה דווקא חוזרת – לוינסון ופאצ'ינו מנסים דברים, והשחקן מספק את אחד מתפקידיו הטובים ביותר מזה שנים. אך לא ניתן לומר את אותם הדברים לגבי הבמאי.

בארי לוינסון היה בשיאו במאי שהצטיין בסיפורים המסופרים באופן ישיר, ולא בנראטיבים או טריקים קולנועיים. הפעם, הרומן של פיליפ רות', מגדולי הסופרים האמריקאים החיים, דורש ממנו מהלך מורכב יותר של סיפור דרך התודעה של הגיבור, מבלי שברור לקהל מה מציאותי ומה מדומיין. יש לא מעט דרכים לבצע מהלך כזה בסרט קולנוע, ודומה כי מלבד בדקות הפתיחה, ״המפלה״ לא ממש החליט על דרך אחידה להעביר את הסיפור שלו, מה שמונע ממנו להפוך למתעתע באמת או אפילו למעניין.

חיסרון בולט אחר נובע מן המהלך העלילתי העיקרי של הסרט. אחרי שהוא יוצא מן הטיפול, זוכה סיימון לביקור של אישה צעירה, בתם של חברים קרובים מעברו. אף על פי שהיא לא ראתה אותו מזה עשורים רבים ולמרות שהיא לסבית, תוך פרק זמן קצר עד אפסי היא מנהלת עמו רומן ועוברת לגור עימו. גם אם באף נקודה לא ברור עד כמה הרומן הוא הזייה של הגיבור, הדמות הזו, כמו יתר הדמויות בסרט שאינן הגיבור, מעוצבת ברישול ובלי היגיון רב מדי. גם השחקנית המגלמת אותה, גרטה גרוויג החיננית, לא מצליחה להציל אותה ואת הסרט, אשר נופל לבנאליות ולחזרה על אותם מהלכי עלילה ועימותים. מכיוון שלא קראתי את ספרו של רות', איני יודע עד כמה הבעיה בדמות הזו היא במקור הספרותי. אבל בספרות התמקדות בדמות אחת ובנקודת מבט אחת היא דבר פשוט יותר לביצוע מאשר בקולנוע.

"מפלה" אינו כישלון מוחלט ויש בו מספר רגעים טובים, וכאמור גם הופעה טובה של פאצ'ינו, אבל הם אינם גוברים על רגעיו החלשים. בנוסף, הוא יוצא בצמוד ל"בירדמן" שלא רק נוגע בנושאים דומים, אלא עושה זאת בסצנות שמקבילות לחלק מן הרגעים המוצלחים ב"מפלה" – ו"בירדמן" פשוט עושה את כל הדברים האלה טוב יותר.

IMG_1372.CR2

השאר תגובה